את תפתחי את החיים שלך כמו שאת רואה לנכון,

ואם את פוגשת בחור שזה לא מתאים לו - אז כנראה שאתם לא מתאימים.

אם את סה"כ מתנהגת נורמלי, אז פשוט תמצאי את הבחור שבאמת מתאים לך, גם אם זה לוקח יותר זמן.

ובע"ה תהיו שניכם מאושרים, בלי שאתם מרגישים שויתרתם על משהו שמהותי לכם.

הבעיה מתחילה כשהבחור בא עם גישה מסויימת מראש, והוא רוצה שאת תתאימי את עצמך לגישה שלו.

(ולכן הוא גם כנראה שואל אותך שאלות, וגם כנראה מצפה לתשובות מסויימות.)

אני חושב, שהדבר הנכון זה לחשוב כזוג ולהגיע להחלטות ביחד.

(במצב כזה, יכול להיות שהוא יעלה את השאלה, אבל לאו דווקא כלפייך,

 אלא שצריך לחשוב איך אמורים להתנהל כזוג.)

ולא מדובר רק על תחום התכנות

גם רואות חשבון, ועוד המון מקצועות שדורשים 9 שעות.

תכלס, זה קשה מאד. מי אמר שהחיים קלים במשרות אחרות או בכלל?

יש כמה אופציות:

1. הבעל עובד במשרה קלה יותר / אברך והוא זה כשנמצא יותר עם הילדים. ובעיקר כשחולים/בצהרים/בחופשים.

2. האשה מתחילה עבודה ב6 וגומרת ב3. הבעל שולח בבוקר, האשה לוקחת בצהרים מהמעונות. (וזה עוזר עד כיתה ג' כשנגמר הצהרון הממשלתי אא''כ יש צהרון פרטי)

3. האשה מצמצמת משרה. אופציה רצויה על רב הנשים והכי פחות קיימת בשוק.

4. הורים שעוזרים בגידול הילדים או שמעסיקים אישה שנמצאת בבית ומטפלת בילדים עד שהאמא מגיעה. גם את זה ראיתי אצל חברות.

5. מגיעה רגע שבו האמא מרימה ידיים ופורשת מהמשחק עד שהילדים גדלים.

לא יודעת איך זה בשאר התחומים, אבל בתוכנה קשה מאוד לחזור אחרי כמה שנים "בחוץ". פרישה כזו היא לרוב בלתי הפיכה.

יש אופציה לעבוד שעה מהערב, ושעות עבודה מ7:00 עד 3:00 או 7:30 עד 3:30 זה כבר יותר סביר.

(יש גם מקומות שאפשר לעבוד 8 שעות ולא 9. נדיר)

א. היחס הכללי בין מימוש עצמי לחיי משפחה.
כאן יש לחקור לעומק למה יש מתח. למעשה, אין מימוש עצמי גדול מחיי משפחה. זה שיא המימוש העצמי של האדם.
זה לא אומר שאישה צריכה לשבת כל היום בבית ולגדל ילדים אם זה פוגע בה. 
אבל חשוב להדגיש את זה, כי השיח החברתי היום שחלחל מבוסס על תפיסה מזעזעת שמשפחה זה עול ונטל שמפריע לנשים

להגיע ליכולות שלהם(והגדילו חלק מההוגות של האסכולה הזו לטעון שזה חלק מכפייה חברתית שובניסטית). אז אנחנו לא לגמרי שם,

אבל זו אקסיומה נוראה שהצליחו לדחוף להרבה מהשיח. 
גידול משפחה הוא לא פחות מימוש עצמי של האדם(איש ואישה) מכל עבודה וכל שכר, לא משנה מה גודל השליחות.
לכן, צריך להפסיק להסתכל על זה כ"או משפחה או מימוש עצמי"- בלי משפחה אי אפשר להגיע למימוש עצמי אמתי.

(אין כאן מקום או צורך להאריך במי שלא זכו לפרי בטן, אבל הם גם יסכימו שזה פגיעה גדולה, אפילו אם מצליחים להתרומם ממנה).
 

ב. התנהלות ספציפית אצלך עם סוג העבודה וסוג הבעל שאת מעוניינת בו

כאן כבר צריך לשקלל הרבה מאוד נתונים. יש הרבה סגנונות של התנהלות משפחתית, זוגית וכו'... יש המון פתרונות והמון דרכים לפעול.
השאלה היא בכוחות הנפש וביכולות.
גם אם שני הורים מגיעים בשש, ויש מטפלת בייבי-סיטר שדואגת להם עד שש, יש להורים עוד כמה שעות עם הילדים, ואפשר לנצל אותן היטב.
לפעמים עדיף הורים שנמצאים עם הילדים באמת שלוש שעות, מאשר הורים שבבית עשר שעות אבל מתוכן רק שעתיים הילדים מקבלים יחס. גם מבחינה ההתנהלות הכללית, יש כל מיני סגנונות עבודה וצורות שונות להתפרנס, לא הכל משרות של תשע עד שש ובד"כ אחד הצדדים מסדר את זה כך שיעבוד עד הצהריים המאוחרות והשני עובד עד מאוחר(בד"כ זה יותר קשור לגובה המשכורת ואופציות הקידום של הצדדים)

המצב הכי נפלא היה אם היית יכולה לעבוד כמה שאת רוצה ונוח לך וזה היה ממלא את כל הצרכים הכלכליים של הבית. 
אבל החיים הם לא המצב האידאלי ואלו דברים שצריך לחיות ולראות. 

ונדיר שישנים אצלי לפני 9.. לרוב סביב 9 וחצי כולם נקדמים

גם הקטנים...

הכי מוקדם שאני זוכרת היה 8:30, גם כשהיו ממש קטנטנים (כי ישנים בצהריים). אז באמת כל אחד וההתנהלות שלו.

ממליצה לך לחפש בעל לפי קריטריונים אחרים וכמובן לא לשלול הצעות לפי מה שהוא לומד/עובד.

קריטריון טוב יכול להיות- בחור שיהיה מוכן לתמוך ולעזור בכל דרך שבה תבחרי, אם זה לפרנס לבד  (במקרה שתבחרי לעזוב) או להיות ולעזור יותר בבית (במקרה שתבחרי להישאר) . בכל מקרה שילוב משפחה וקריירה זה לא פשוט, אבל זה לא אומר שצריך לוותר מראש.

או שאישה עובדת והמשפחה נפגעת או שהיא לא עובדת והחיים תותים.

זה לא נכון. החיים הם לא שחור לבן.

המשפחה היא העיקר. נקודה. אבל זה לא נמדד בכמה שעות עם הילדים.

יש ב"ה משפחות רבות שהנשים עובדות, ואפילו דוקטוריות, ויש חיי משפחה שלמים. ויש משפחות שהאישה לא עובדת, וחיי המשפחה לא טובים.

אין דרך אחת נכונה. מה שלמשפחה אחת מתאים, לא מתאים לשנייה.

ברור שיש חשיבות שאישה תעשה מה שטוב באמת לה ולמשפחתה, לצערנו בדורות האחרונים מעודדים נשים לצאת ולעבוד ולממש את עצמם כמו שלכאורה גברים אמורים לעשות עם עצמם...

בוא נניח לרגע הנחת יסוד, נשים בנויות ביולוגית ונוירופסיכולוגית להביא ילדים, ביולוגית די מובן, נוירופסיכולוגית בא לידי ביטוי בהתנהגויות שמוטבעות אצל רוב הנשים, לדוגמה יכולות חינוכיות טובות מגברים, חברתיות יתירה וכו'. (יש איזה בדיחה מוכרת שאם גברים היו אלה שנכנסים להיריון לא היו ילדים...)

הלחץ החברתי השלילי שציינתי פוגע בהרבה נשים מהרבה בחינות, בצבא מבחינה פיזית ונפשית, בעבודה מבחינה נפשית, חברתית ולפעמים גם מינית... וכל הרעיון הזה פגע באופן כללי בנשים מבחינה כלכלית... 

עכשיו מכיוון שלנשים יש נטייה להיות משפחתיות מבחינות בלתי ניתנות לשינוי, צריך להבין מאיפה מגיע הצורך לממש את עצמך בעבודה, עד כמה הוא באמת חשוב ועד איזה רמת מימוש את רוצה להגיע.

גם בימינו בדרך כלל נשים מחפשות להגיע למצב כלכלי טוב ואז להתמקד בבית, בניגוד לגברים שגם כשיהיה להם אפשרות הם ימשיכו לעבוד עד 6 בערב בהרבה מקרים... אבל אם אישה תחליט שמימוש עצמי חשוב לה מאוד עכשיו ובמינון שלא מאפשר הקמת בית , שתהיה מודעת שהיא יכולה לעשות את זה גם לאחר גיל 30,40,50 לעומת הקמת בית שיהיה לה מאוד קשה לעשות בגילאים האלה...

הנחת היסוד שלי חוזרת ונשנית בשיחות של פסיכולוג קליני מפורסם מארה"ב (לא יהודי, ואין לנאמר בדבריו קשר לדת, אלא נטו מצב האישה) , שעבד על מספר רב של מקרים, והנימוקים שלו מובנים והגיוניים ( לדוגמה העובדה שזה מה שנשים היו עושות במשך מיליוני שנים וזה כבר טבוע בהם אבולוציונית), אשמח להפנות אותך לשיחות שלו שמופיעות ביוטיוב, שמו Jordan Peterson, (מעבר למקצוע שלו הוא גם איש ציבור שנלחם בתופעות שליליות במדינתו...)
לא אמרתי שאישה צריכה להיות רק בבית, אלא ציינתי שלאישה יש משיכה פנימית טבעית להיות יותר משפחתית וכוונתי הייתה שתבדוק איפה יש לשים את הדגש, שאגב רובכן מסכימות שצריך להיות במשפחה (ולפי מה שנראה בימינו זה לא ברור מאילו לכולם). גם לא אמרתי לאף אחת מה לעשות, אלא לחשוב מה מתאים לה. אינני יודע איך הלחץ הזה עובד בדיוק כי אני לא אישה ואני לא במסגרת כזו, ובלאו הכי אני לא מייחס חשיבות רבה למסגרות המוניות שליליות, אז רוב הידע שלי בעניין מגיע מניסיון של אחרים, שטוענים שמעודדים נשים להצליח כגברים לדוגמה להיות לוחמות בצבא, או לאחרונה בסיפור עם הרב קלנר נאמר שמדריכים בנות שהתקרבות לקב"ה שלהן היא ע"י לימוד גמרא... 

 
גבר לא בנוי להביא ילדים, גם לא מנטלית וגם לא גופנית...

לא אמרתי שהיא בנויה אל ורק לזה, מכיוון שאנחנו עוסקים בסוגיה של משפחה, צריך לציין שיש לה התאמה כללית לעניין וביטול של עובדות אלה הוא שגוי.

מסכים לגבי מה שאמרת על גברים שעובדים עד מאוחר, זה דבר טוב מאוד שנשים מבינות את זה מוקדם יותר...

אני לא חושב שאת חולקת עליי סך הכל, את מסכימה איתי שהעיקר הוא המשפחה, ויש לשים לב למינון...

כמו הרבה דברים (מס' ילדים למשל) זה מאוד קשור לחינוך

ולמה שאנחנו חווים מסביבת חיינו וממש ממש לא רק לאופי

גם הצורך הכלכלי בעבודה הוא מאוד חברתי- לרוב אפשר לוותר על 

העבודה של האישה אם חיים ברמת חיים יחסית נמוכה אבל הרבה

דברים שבדור הקודם לא חלמו עליהם נראים לנו ממש בסיסיים.

למה? כי זה חברתי! כי לחיות בלי זה נתפס כעוני וכאומללות למרות שזה ממש לא

ולמצוא עבודה שמתאימה לך במינון מתאים לגידול ילדים זה בגדר הכמעט בלתי אפשרי

(אגב- אין באמת מינון כזה כי גם שעה בשבוע היא שעה אחת יותר מדי)

אז אין סיבה שהמערכות יעסיקו רוב היום,

ילד לא צריך להיות במסגרת יותר משעות בודדות ביום וגם זה

מוטל בספק ורק בגיל גן, בגיל מעון אם אמא בבית אז התינוק לא יוצא בכלל

כך שוודאי שיש השפעה של הילדים על התעסוקה

וכולן, אני חושבת, לוקחות את הילדים בשעה 4-4:30 ברוב הימים.

איך עושים את זה? חלק מגיעות מוקדם, הבעל מפזר בבוקר והן יוצאות ממש מוקדם (הסעה של 6-6:30 בבוקר,וחוזרות מוקדם. )

חלק עברו למשרה של 6-7-8 שעות ביום, כשיש לך ותק וניסיון מאפשרים גם את זה בלי פגיעה גדולה במשכורת.

חלק נשארות יום אחד עד ממש מאוחר (נגיד 10) כדי להתקזז עם הימים בהם הן יוצאות מוקדם.

כל אחת והפתרונות שלה, אבל אני לא מכירה בסביבתי כמעט שנשארות עד מאוחר כל הימים או רוב הימים ולא לוקחות את הילדים.

ומקומות העבודה מאפשרים את זה כי הם מבינים שחבל להפסיד את הנשים האלה, ושמותר להן להקים בית ולהשקיע גם בו.

למי שזה חשוב, היא מוצאת פתרון.

אני זוכרת שאחת מהחברות ספרה לי שהיא התקבלה לעבודה בחברה מאוד ידועה שמסיימים שם ב5. היא בקשה לעבוד משרה לא מלאה ולסיים ב3 וחצי כדי לקחת את הילדים. לא קבלו אותה, אבל זה היה התנאי שלה. אחרי כמה חודשים, כן קבלו אותה לאותה עבודה בתנאים שהיא רצתה. אז נכון, זה לקח קצת יותר זמן, אבל אם את מאוד רוצה ויש דברים שחשובים לך, אז גם יש סיעתא דשמיא. אבל צריך להחליט קודם כל עם עצמך מה חשוב לך ומה הגבולות שלך, וזה בא הרבה פעמים אחרי שיש ילדים.

אני חושבת שחלק גדול מהמימוש העצמי הוא להיות אמא - ושאת זה ממש חבל לפספס..

זה לא סותר את ההתקדמות העצמית שלך, אבל בהחלט יתכן שיהיו שנים שתתקדמי קצת פחות, ואולי תשארי בתפקיד קצת פחות מעניין אבל שנותן גמישות ותנאים טובים, ובעזרת ה', כשהילדים יגדלו, תוכלי להשקיע שוב ולהגיע למקומות נוספים.

בהצלחה.

אני מכירה כמה וכמה זוגות שהילדים פשוט נפגעים מזה. ההורים בקושי איתם והראש שלהם עמוק בעבודה. זה די מקובל היום שהורים נפגשים עם הילדים רק לקראת הערב, אבל זה ממש לא אומר שזה סביר.

אני חושבת שיותר ממס' השעות וכו מה שצריך להיות ברור זה ש(בתקווה שזה אכן כך..) המשפחה קודמת לקריירה. חד משמעית. ובכל מקרה של התנגשות- המשפחה, הזוגיות והילדים גבוהים יותר בסדר העדיפויות.

ופתרונות יש קצת.. כמו שהציעו פה. לא הכי אידיאלי בעולם, אבל בסדר סה"כ.

ו- כמה כסף צריך כדי לפרוש? - הסולידית

(זאת לא המלצה, סתם הרחבה לכיוון מחשבה..)

זה ממש תלוי בחברה.

מאיפה שאני מגיע, כל האמהות של החברים שלי עבדו משרה מלאה (8-9 ביום, ואף יותר). וגם האבא. 
מדובר בחברה תורנית לגמרי. גם אצלי במשפחה, אמא שלי ודודות שלי, כולן עובדות משרה מלאה. 
נראה לי שיצאנו בסדר לא היה חסר לי אמא. וככה גם לא חברים שלי. כמובן שזה דורש חריצות מבני הזוג.

מצד שני, יש מקומות שחצי משרה ועקרות בית זה הנורמה, ומי שנמצא בחברה כזאת, מן הסתם יסתכל על המציאות אחרת.

אני מאמין שאם שאם הזוג חרוץ, אפשר להקים בית ששני בני הזוג עובדים משרה מלאה, בלי לפוגע כלל במשפחה.

 

שמשרה מלאה היא 9-9.5 שעות ביום 

יכולה שלא לעשות שעות נוספות אם בעייתי

וכמו שאמרת תפתרי את הנושא עם עצמך ואז כשהבחור ישאל תעני ממקום שאת שלמה איתו

אבל דיה לצרה בשעתה

למה את שואלת עכשיו?

זה מה שתגידי בדיייטממליצה לך )

אני בעד ערך המשפחה וגם ערך הפרנסה והסיפוק האישי

משתדלת לשמור על איזון בין כל הדברים החשובים הללו

ובזמן הצורך להתיעץ...

(לפעמים הגבר יכול לפחד שתעדיפי את העבודה מאשר אותו-

אם ככה תרגיעי תמצב ותני לו ביטחון שאת עימו ועם המשפחה)

בפועל אני מכירה אימהות שהן

בדרך לתואר שלישי...

אה ואם את לא יודעת מה לענות הרבה פעמים זה טוב לשאול בחזרה אותו...

להחזיר את הכדור אליו.

מה דעתך?

לא יודעת לגבי אם כדאי גם אקדמאי או לא

אישית אני דירבנתי את בעלי ללמוד תואר-אחרי החתונה

ועכשיו יש לנו יותר שפה משותפת

יש אצלנו בעבודה זוגות ששני בני הזוג עובדים בחברה (חברת הייטק גדולה ומוכרת), ואני באמת לא חושב שהם היו מוצאים תנאים טובים יותר לשילוב של גידול משפחה יחד עם עבודה טובה ומכניסה. השעות נוחות, ויש

אפשרויות לעבוד מהבית בחלק מהימים.

כך שתרגישי טוב עם עצמך, את בחברה טובה.

אין ספק שמשפחה צריכה להימצא במקום הראשון מבחינת היחס למה עיקר ומה טפל בחיים, במיוחד כשמדובר על חינוך ילדים ועל להיות איתם בשלבים קריטיים של ההתפתחות.

אבל, פרנסה היא דבר חשוב לא פחות. אחד הגורמים העיקריים למתחים בבית הוא בעיות בפרנסה.

אז ב"ה שיש היום אפשרויות להתפרנס בכבוד וגם לגדל משפחה טובה.

משתפת אותך מעט במחשבות האישיות שלי בתקופה האחרונה.

לפני החתונה ולפני הילדים, היה לי ברור מאליו שאני לא מוותרת על עבודה במקצוע שהכי רציתי, ועל התקדמות עקבית ומשמעותית בעבודה.

חשבתי לעצמי - יש נשים שמצליחות, אני אהיה מהן. מה הבעיה?

אני מוכנה לכל מאמץ.

היום אני עובדת במשרה מלאה, בעבודה אינטנסיבית מאוד (חוץ מזה שאני יוצאת ב7 וחוזרת ב4, גם עובדת מהבית בערבים, בסופ"שים, בכל פרק זמן נתון שהוא לא שבת ממש). 

ואמא לילדים.

ונשואה לאיש שגם הוא יוצא מהבית ב8 וחוזר ב11 בלילה. 

ואני אומרת לך - על הרבה פחות עומס מזה - זה לא מובן מאליו ולא צריך להיות מובן מאליו שאפשר או צריך "לשלב קריירה ומשפחה".

לכל דבר יש מחיר, ומי שתגיד לך "אין בעיות, העבודה לא באה על חשבון הילדים והילדים לא באים על חשבון העבודה" אז או שהיא מחרטטת ובונה לעצמה תדמית, או שהיא לא מחוברת לילדים שלה.

כשאת עובדת בעבודה אינטנסיבית ומקדישה לה את מיטב שעות הערות שלך, ואת מיטב כוחות הנפש שלך כי בעבודה אי אפשר לפשל,

את תגיעי הביתה ויהיה לך פחות כוח לילדים. נקודה. את יכולה להיות שמחה ועם אנרגיות עד שעה מסויימת, אבל כשהתינוק יבכה בלילה בפעם העשירית יהיה לך מאוד קשה לשמור על פאסון.

וכשבעבודה משהו יטריד אותך וילחיץ אותך, יהיה לך מאוד קשה להפריד ולשכוח מזה בבית ולתת לילדים את כל כולך. 

וכשהילד שלך יהיה חולה בדיוק כשיש לך דד ליין, יהיה לך מאוד מאוד קשה להסתדר מול הבוס. 

ויהיה מאוד קשה לתת את עצמך בעבודה כמו השותפים שלך, הגברים או הרווקים. ולכן יעקמו לך את האף יותר, יקדמו אותך פחות, ואת תמיד תרגישי פחות טובה ופחות הוגנת ופחות תורמת, ושאת צריכה להשלים את כל המחלות ילד שהיו לך (משימה בלתי אפשרית - תינוקות חולים כמה ימים עד שבועיים בכל חודש).

ועם כל העומס וההשלמות והעבודה בערבים מהבית, מתי ישאר לך זמן לזוגיות? גם נשים שמצליחות ללהטט הכל, ילדים, הריונות, עבודה, ועוד עבודה... לפעמים שוכחות להשקיע בזוגיות. 

וכל זה עוד לפני שדיברנו על קשיי הריון ואחרי לידה, והתארכות משך המניעה כי אי אפשר להכניס עוד ילד למשוואה... (ואני לא מדברת מהמקום ההלכתי-תורני, נטו מהמקום האימהי שרוצה עוד, והעבודה גוזלת את הכוחות המעשיים לממש את הרצון הזה)

ולכן כשאת מסתכלת מסביבך, את רואה נשים שעובדות במשרות נוחות לאמהות, ולא מתקדמות הרבה בשנים האלה של גידול הילדים.

ותאמיני לי, אני מעריכה אותן כל כך. כי במקום העבודה שלי אני פוגשת לא מעט אמהות שמרוב מימוש עצמי אין להן הרבה מושג מה עובר על הילד שלהן. יש להן "זמן איכות" וכל מיני קשקושים טכניים, אבל תכל'ס בזמן איכות הן מסמסות בקבוצה, וזמינות לעבודה וגם אם לא - ילד צריך הרבה יותר מ"זמן איכות" עם אמא שלו. הוא צריך אותה נקודה.

(וזה מתחיל מההכחשה - "הילדים שלי לא ניזוקים, אפשר לשלב קריירה ומשפחה". כשאישה מודה שיש מחירים, ומוכנה לשאת את המצפון הזה ולבחור את הבחירה שלה בכנות ומתוך מודעות, כבר הנזק מצטמצם דרמטית)

לכן הבחירה להיות בבית, או לעבוד פחות, או להתקדם פחות, 

קודם כל ראוי לה להיות מוערכת ומכובדת 

ולקחת אותה בהחלט כאופציה.

ולא להיות שבויה ב"כולן מצליחות" או "בטח שזה אפשרי" ובטח לא "קלי קלות אין שום בעיה".

יש בעיה. יש מחירים. יש שיקולים לפה ולפה.

וקודם כל יש לך אחריות כלפי הילדים והמשפחה הספציפית שלך, ותמיד צריך להיות בהקשבה האם מה שאני בוחרת הוא נכון עבורם.

ויכול להיות שהבחירה כרגע מתאימה וטובה בסה"כ לכולם (אמא מרוצה - אמא חיונית בבית - ילדים מרוויחים)

ויכול להיות שמחר בבוקר כבר לא (אמא עייפה ומוטרדת - אמא לא פנויה לילדים - הילדים משלמים את המחיר).

אחרי הכל ולפני הכל,

זוגיות וילדים ומשפחה זה האושר הפנימי העמוק ביותר, המשמעות הגדולה ביותר, הסיפוק הגדול ביותר,

והקושי הגדול ביותר והאתגר הגדול ביותר.

והלוואי שכולנו נצליח לעשות גם דברים "בחוץ" משמעותיים וחשובים לנו, שיפתחו אותנו באופן אישי ומכאן גם יעשירו את הזוגיות וההורות שלנו.

זהירות - תגובה ארוכה... כי הנושא מאד נוכח בחיים שלי.

קודם כל מסכימה שזה לא "קיצוני" - המון המון נשים חוות את ה"קריעה" הזו. אני חושבת שלא רק הייטקיסטיות - כל מי שיש לה ילדים ועובדת כשכירה בלו"ז ממוצע של המשק מרגישה שהמשפחה משלמת מחיר כבד. השעות שהיא מדברת עליהן הן אכן מעבר לממוצע, אבל אני לא יודעת כמה ילדים יש לה, כמה ההורים עוזרים וכו'. את יכולה לעבוד פחות שעות ממנה - אבל עדיין להרגיש שזה מעבר ליכולתך, תלוי באיזה שלב בחיים תהיי.

דבר שני מסכימה שהדבר הכי חשוב זה שסדר העדיפויות שלך הוא בריא. שכאשר יהיו לך משפחה וילדים את תדעי עד כמה הם חשובים לך, ותוכלי להרגיש (ולא להדחיק) מתי המחיר שהם משלמים הוא כבד מידי, וכך יהיה לך גם הכוח לשים את הגבול בעבודה וגם לוותר על התקדמותך האישית אם תחליטי שכרגע זהו הצורך של משפחתך.

דבר שלישי אני חותמת על המשפט "אני לא משועבדת לעבודה. אני בוחרת. ואני יכולה לבחור שלא ברגע שארגיש שהבית צריך אותי יותר. או שאני צריכה זמן לעצמי יותר." הייתי תולה וממסגרת מול העיניים במשרד  וגם אומרת אותו לבן הזוג שמעלה את השאלות הקשות.

זה מאד מאד חשוב להזכיר לעצמך כל פעם שזו הבחירה שלך. ולבחון אותה מחדש מידי פעם. כי הכל משתנה כל הזמן. צרכי המשפחה, הילדים, הצרכים שלך, רמת הסיפוק והמוטיבציה שלך בעבודה.

אני חושבת שדוקא בגלל שזה כל-כך קשה, לאמהות עובדות יש יתרון: לעולם הן לא נשארות שנים באותו מקום עבודה מכוח האינרציה ובלי לשים לב למה שקורה למשפחה בדרך (כמו שקורה לעיתים לאבות, בעולם שלצערנו דורש יותר מידי גם מגברים! שמפסידים את גידול ילדיהם!) אלא תמיד הן בהתלבטות, במודעות, מתוך בחירה. כל חופש גדול שמתחיל, כל חופשת לידה שמסתיימת ואמא עוזבת תינוק רך אצל מטפלת\מעון, היא שואלת את עצמה: למה אני עושה לעצמי את זה?? ואז היא עונה לעצמה!! וכך היא תמיד יודעת כמה ולמה העבודה שלה חשובה.

עכשיו לגבי האפשרויות שלך תכלס. וזה כבר ממש מניסיוני האישי:

לא קראתי את כל התגובות , אבל ראיתי את זו עם חמשת הסעיפים (של שמן פשתן) והיא נראתה לי די ממצה.

אני - בגלל אופי העבודה של בעלי - לא יכולתי להסתמך על שני הסעיפים הראשונים. במשך שנים עבדתי על פי סעיף 3 - הקב"ה זימן אותי למקום עבודה מדהים ונדיר שאיפשר לי לעבוד ברמה הכי גבוהה מבחינה מקצועית יחד עם גמישות מרובה בשעות ובאחוזי המשרה. ברבות השנים והילדים (ב"ה) הרגשתי שאני יותר ויותר נעזרת גם  בהורים (סעיף 4) אם כי הקפדתי שלא להיות תלויה, היה לי חשוב לא להעביר לאחרים את האחריות שלי על בחירותיי וילדיי. מעולם לא הסתמכתי עליהם באופן קבוע - רק באופן נקודתי בימים של מחלה\חופשות\בלתמים. והנה גם אני הגעתי לסעיף 5 ובשנה האחרונה אני עקרת בית במשרה מלאה, ולהפתעתי - אני נהנית מכל רגע.

ואני בכלל לא מתחייבת להישאר כך. כרגע זה מתאים לי. אני יודעת שככל שעובר הזמן יהיה לי יותר קשה לחזור למקצוע, כן זה קצת מפחיד אותי אבל אני בוטחת בה' לגבי העתיד כי אני יודעת שהבית זאת הבחירה הנכונה לעכשיו.

ואני לא מתחרטת על השנים שעבדתי - זה היה נכון לאז.

אני גם לא מרגישה ש"הרמתי ידיים". אין לי רגשי נחיתות. אני לא צריכה להוכיח כלום לאף אחד, אני יודעת שאני יכולה, עובדה שעשיתי את זה עד עכשיו; עכשיו אני מרגישה שזה לא שווה לי יותר. (בזה אולי יותר קל לי ממי שבחרה מראש שלא לפתח קריירה על מנת להיות בבית עם הילדים - למרות שבחירה כזו היא לגיטימית לגמרי! ויכולה להיות לכתחילה! -  אבל עלולה ללוות אותה התחושה של "אולי החמצתי משהו בחיים" או "אני חלשה לא הייתי עומדת בזה")

ועוד אני רוצה להגיד לך, אל תגידי על אורח חיים של עקרת בית ש"זה נוגד את האופי שלי", "זה לא יהיה אצל הילדים שלי". כי כמו שזה משתנה מאישה לאישה, כך זה משתנה אצל אותה אישה בשלבים שונים של החיים.

פגשתי גם נשים שהיו הכי מצטיינות והכי משקיעניות, וכשנולד להן הילד הראשון פתאום סדר העדיפויות שלהן  השתנה מקצה לקצה וכבר ממש לא אכפת להן להפסיד את המקצועיות, ההצלחה בעבודה או בלימודים וכו'. כאילו נפתחו להן העיניים לאושר האמיתי בחיים... לי זה לא קרה עם הלידה הראשונה, וסיכוי טוב שגם לך לא יקרה, אבל הנה עובדה שקצת השתניתי בהמשך החיים.

אז אני מחזקת את ידייך להמשיך לעבוד ולהתקדם כל עוד את שואבת מזה סיפוק. להנות מזה כל עוד את יכולה - כרגע אין סיבה שלא. ולהיות מוכנה לכך שאולי ברגע מסויים בחיים תרצי לשנות כיוון, וזה יהיה בסדר גמור.

אפשר לחשוב הרבה על מה יהיה כש-. איך נתמודד, איך נצליח וכו'. אולם, מניסיוני הדל, ברגע האמת - מוצאים את דרך המלך ועושים כל מה שצריך לעשות.

אני מכיר בנות שעובדות בהייטק. לאחר שהן הופכות לאמהות, הן מקבלות 'משרת אם', זה גמיש ואפשרי להסתדר.. מכיר מישהי שעובדת 3 ימים מהבית.. קיצור, אם את לא מתכננת להיות 'פורצת דרך בתחומך' זה אפשרי.

אגב, את העיקרון הזה שברגע האמת יש סיעתא דשמיא שמעתי מרב גדול מהדור הקודם שהסביר כי הרבה מחלוקות בגמרא נשארו כמחלוקת ולא נפתרו כי לא הייתה להם השלכה מעשית. אולם כשיש השלכה מעשית - יש סיעתא דשמיא להכריע.

למה דתיות בוחרות במקצועות הוראה וסיעוד ולא במחשבים וכלכלה? 

לא יודע אם הייתי כותב פתק, הייתי פשוט אומר לה פנים מול פנים שחשבתי עליה ורציתי לשמח אותה או משהו בסגנון כי תכלס בשביל זה קנית לא?

ואם בכל זאת מרגיש שחייב פתק, אז וכו.

אין כמו מילים על נייר כתוב

תתן לעט להוביל 

בדרך כלל אנשים אוהבים את זה שאוהבים אותם ואכפת לאנשים מהם, אז כדאי משהו שמראה שאכפת לך ממנה ואתה חושב עליה

מחמאה זה ממש טוב, זה יכול להיות מתובל בעקיצה, לא מממשנה מה.. גם אם אתה רוצה לכתוב משהו כללי ממליץ בחום שיהיה איפשהו ביטוי יותר ספיצפי ומכוון למסר שאתה רוצה להעביר

איזה, בהצלחה רבה

ושישדר מי שאתה, אל תנסה לשדר מישהו שאתה לא.

אתה מדהים בכל מקרה

לדעתי אם זה שלב יחסית מתחיל, אתה יכול אפילו לכתוב לה "רציתי לשמח אותך"

אם זה שלב מתקדם יותר אז אתה יכול לכתוב גם משהו יותר ארוך…

בהחלט חשוב תמונה מושקעת שמציגה אותנו בטוב, וגם אני מביא כזאת.

אבל חייב גם שתהיה משקפת ומציאותית.. לא פילטרים ומשחקים עם זוויות וכאלה.

זה עלול לגרום הרבה תסכול מדייטים ראשונים מביכים בו סתם מחכים לברוח ברגע שמנומס מספיק. (לא שזה מעלה גדולה לגבר כזה, אבל כך עובד העולם)

הצד השני מצפה לרחל כמו בתמונה ואז מגיעה לאה..

שידכתי לחבר של בעלי מישי ובפגישה הגיעה מישהי מאוד מאוד מלאה

ממש לא ראו את זה בתמונה שהעבירה

החבר הזה נסע שעה נסיעה כדי להפגש איתה ובסוף זה היה ברור שהפגישה הלכה לפח כי זה נפל כבר על זה

הוא כמובן כיבד ונשאר עד סוף הפגישה

אבל חייב להעביר תמונה תואמת מציאות..חבל על שניכם

או יפסיקו לבקש תמונות אז דבריי יהיו מיותרים.

עד אז אני גאה להגיד לבנות- דאגו לאינטרסים שלכן,שיהיו לכן הצעות.

(אני לא שדכנית.אני מדברת כחברה שמנסה לעזור)

גברים. לא ככה האידיאל להתחתן.

אני לא אומר מה לעשות מבחינה פרקטית.

אני אומרת תחזרו לעולם הישן והטוב שלא מבקשים תמונות

הלואי

המציאות כבר נסעה משם

כל הקטע הזה של תמונות יכול להיות מורכב ומסובך.

לא כולם מרגישים שיש להם בכלל תמונה וואו.

לא כולם רוצים בכלל לשתף תמונה שלהם.

בכנות, את חושבת שיש מישהי שמשתפת תמונה ואומרת - הנה אני ביודעין ומתוך כוונה ברורה משתפת תמונה מכוערת שלי?

האם נראה לך שמי שבוחרת תמונה, אומרת לא אכפת לי מהתמונה, זאת פשוט התמונה האחרונה שלי?

האם נכון לשתף דווקא תמונה מאירוע, או אולי יש שיקולים אחרים שבעקבותיהם בוחרים דווקא תמונה מחיי היום יום?

האם את, כשדכנית, מסוגלת לכבד בחירה כזאת?

מחפש תמונה עדכנית יחסית ושולח. אין לי כח לכל ההתעסקות הזו.

ובאמת שהגיע הזמן להפסיק עם כל מחול השדים סביב התמונות. 

אני לא שדכנית אלא חברה שמנסה לעזור לחברות שלה ולא התחתנתי צעירה בכלל וגם אני שנאתי כל כך את זה

אבל

כש'עברתי צד' והתחלתי לשדך פשוט הזדעזעתי מכמה בנים פוסלים על תמונה. בחורות שהן זכיה בלוטו פשוט נפסלות בחור אחר בחור והן לא יודעות את זה כי זה עוד לא הגיע לשלב שאני מציעה להן והן מתייבשות תקופות

ונשרף לי הלב

אז אני כותבת כאן כדי שיגיע לכמה שיותר בנות מהממות- תעשו הכל כדי לצאת הכי טוב שלכן!!

ומי שכתב פה שקר החן- בא לי להגיד אנחנו פועלים בתוך הכללים של העולם הזה שיש בו גם מקום לשקר החן.

ואין לי דעה מגובשת בנושא

אבל פעם אחת ביקשו סתם עוד תמונה יותר טובה וזה עצבן אותי אז חברה שלי צילמה אותי מחזיקה דף שמסתיר את הפנים וכתוב עליו

"והיו עיניך רואות את מוריך (ישעיהו ל, כ)"

יש לי חברות הרבה מעל היופי הממוצע

דווקא שהן שולחות תמונות מאירועים/ צילום מקצועי לגברים יש תחושה של איום

לעומת זאת שהן מחייכות למצלמה בסלפי חמודי או שמצלמים אותן שותות קפה בבוקר או בטבע מתי שרואים את היופי הטבעי זה הכי כובש

בהנחה והן נראות טוב בלי איפור

. בלי אודם בלי תסרוקות בלי שטויות ..הכי פשוט

הכי אומרים כן..

ותתפלאו לנשים יפות הרבה יותר מאתגר למצוא

הרבה פעמים הצעתי לגברים והן דווקא פסלו על שטויות כמו על מקום וכו' .. ( וזה היה נראה לי קטנוני אבל לא התערבתי ) ובדיעבד הם ספרו לי שלא היה להם אומץ להגיד להצעה כזו טובה ( כי גם הפרטים שלהן טובים) כן.

אז גברים אומרים הרבה יותר מהר כן להצעה לבחורה שנראת ממוצעת - חמודה  מאשר בחורה יפיפיה .

זה לא שהם לא רוצים אותה .. הם מרגישים איום או בדייט מקטלגים אותה כסנובית

לא יודעת אם שמעת אבל תשאלי חברה שלך הכי יפה שאת מכירה תשאלי אותה מה קורה אצלה בדייטים

ותבני ששם זה הכי כואב

כל גבר רוצה אשה יפה

מה יש לו להיות מאוים, הוא לא עוד אישה שיכולה לקנא ולהרגיש מאוימת

הכרתי כמה בחורים שהודו שמעדיפים אישה פחות יפה בגלל זה. וגם לי בעבר הרחוק היה את זה..

אבל מאז הרבה מים ואקסיות דוגמניות עברו בים(;

והפי, לגבי היופי הטבעי שהזכרת יש משו מאד מושך דווקא בזה גם כי זה פשוט יפה כמו שאמרת, אבל בעיקר כי זה משדר פשטות וצניעות מסוימת.

ובחורות יפות שמאפרות תעצמן וכו הן נתפסות אצלנו כמתנשאות ועפות על עצמן וזה מוריד

אי לכך ובהתאם לזאת אני מכריז שהבחורות ההכי שוות שיש הן דווקא אלו ההכי זרוקות שיש, אלו שלא יודעות מזה איפור או אודם ובטח שלא דאודורואנט😌 היחפניות עם הקשרגל והפשמינה @מיפ

איפור זה סגנון ומובן לי למה לא כל אחד יעוף..

אבל אם מישהו לא רוצה בחורה יפה שנראית עדינה וצנועה זה כבר חוסר אהבה עצמית...😅 

לא יודעת לא הצלחתי להבין איך זה הגיוני.

למה שהיא תעשה את זה? זה רק בראש שלכם... אבל תודה על ההסבר

סתם צוחקת

עצוב ביותר

כן חשבתי שהוא גבוה ממני ברמה האישית אבל רציתי שהוא ירצה אותי.

אבל אני לא דוגמא, ואני מבינה שזה יכול לקרות- בגלל פרטים מהותיים. אבל בגלל יופי? טוב כנראה אני לא אבין את זה.

וברור שהיהדות רוצה שהשימוש בחיצוניות יהיה רק לצורך ולא יותר.

ממש ממש מתחבר לי לחנוכה..

לא משנה מארוע או לא

מה שיותר טוב מוכיח את עצמו.

לגבי מה שכתבת אחר כך אני לא מכירה את זה

מי שנראת טוב וזה יכול לתרום לה להתקדם.... למה לא.

רק חשוב שזו תהיה תמונה משקפת.. לפעמיים יוצאות תמונות ממש טובות שלא תואמות למציאות.

שלא צריך לחשוב שהיא משקפת את הכל...

אם הייתי יוצאת רק עם מי שיש לו תמונה יפה כנראה הייתי יוצאת עם בן אדם אחד לשנה

פסיכולוגית גבר נמשך למראה ואישה נמשכת לאופי - ברור, יש אנשים לכאן ולכאן אבל זה המקבץ העיקרי. בין השאר זה מסביר למה ה'התאהבות' של גובר חולפת מהר יותר (כי הוא מתרגל ליופי החיצוני) ושל האישה הולכת ונבנית (שיותר ויותר מהאופי מתגלה עם הזמן). ברור שכל אחד צריך לעשות עבודה וברור שיש קומה שצריך לפתח ולבנות, אבל כמו שאנחנו מתנגדים (ברובנו) לתופעת הלהט"ב והמגדר העצמי בטענה שיש טבע מוגדר בלתי ניתן לשינוי טרופי יסודי - כך צריך להבין שזה עובד ביסוד ובעומק, בטבע, אצל הגברים והנשים וזה בסדר, ככה נוצרנו ונבראנו ומשם אנחנו מבקשים רק להתקדם.

כמו כל אדם שמכירים ואפשר ללמוד ממנו

בטח אם יש הרבה חוויות משותפות ושיחות עומק

לשינוי בתפיסות ובעמדות שלי לגבי כל מיני דברים.

פחות בדברים פוליטיים...

לא בהכרח שינוי אבל כן דיוק ועיסוק בערכים חשובים ומשמעותיים שהיו נראים לי פשוטים מובנים מאילהם ופתאום כשלצד השני ברור כל כך משהו שלי לא כזה סגור זה פתח להתבוננות והתעמקות בנושא

וממילא נראה לי שגם שינויים קלים מתרחשים בהתעצבות הכללית שלי כאדם אחרי כל פעם שהיתה לי התבוננות כזאת

חוצמזה שאני נורא מנסה לקחת משהו טוב מכל הפגישות שהיו לי מתוך אמונה שה' שלח אותם בשבילי אם לא להתחתן אז כדי להשתפר וללמוד משהו 

לאחרונה יצאתי עם בחורה שהרגשנו פערים מסויימים בהשקפה הדתית (עניין יותר של ניואנסים, לא הכי גרונדזים)

מרגיש שזה נתן הפרייה מסויימת, זה אתגר אותי וזה זה הוסיף טוב בהקשר הזה, בהחלט למדתי מזה על עצמי.

מצד שני, שנינו אנשים שאוהבים לדבר על השקפה ויצא שלא מצאנו את זה בתור נושא משותף בגלל השוני בעניין ולשנינו זה היה בסדר גמור.

בהחלט יצא לי בעבר להתרם בעניין הזה, אפילו קניתי ספר שמישהי ספרה לי שהיא קוראת אותו... אבל לא זוכר הרבה פעמים כאלה.

ספרים שהמדוייטים המליצו, או שחקרתי תחום או נושא מסויים שעניין אותן.

א. מתחנתים גם עם המשפחה. בין אם אנחנו רוצים, ובין אם לא - כולנו באים ממשפחה ומרקע מסוים. ברוב המקרים, זה גם אומר שתהיה אינטראקציה בין המשפחה שתקים למשפחת המוצא, ברמה ובתדירות כזאת או אחרת.

האם זה אומר שהיא עצמה לא תורנית? איפה רבקה גדלה? רחל ולאה? וכו' וכו'

ב. מורכבות אפשר למצוא בכל מקום. אף אחד לא מבטיח לנו חיים קלים.

ג. יכול להיות שיכלת לבנות איתה בית תורני נהדר - אבל זה ממש לא אומר שלא תוכל לבנות משהו דומה עם מישהי אחרת. ב"ה יש בנות תורניות רבות, ותוכל עם לא מעט מהם לבנות משהו טוב, ואפילו יותר מזה. הכל פוטנציאלי כל עוד זה לא נעשה...

מה זה אומר מתחתנים עם המשפחה? 

בנאדם לא מנהל זוגיות עם המשפחה.

כן מנהל מערכת יחסים מסיומת שצריך לתת עליה את הדעת, אך היא בשום מקרה לא חתונה.

גם אין יותר מדי כלים להעריך את מידת המורכבות ביחס למשפחת המוצא.

לפעמים יכול להיות פערים מאוד גדולים אבל שמסתדרים מעולה, לפעמים להיפך.

תמיד כיף שדברים משותפים, זה פשוט.

בתור מישהו חדש בעולם הדייטים, הוא אולי מדמיין לעצמו שיפגוש בקרוב את הנסיכה שלו, והם יחיו באושר ובעושר עד עצם היום הזה.

כלומר,

אני חוששת שיש כאן דברים שהוא לא לוקח בחשבון:

לאיזה סוג של קשר אני מצפה עם חמי וחמותי? עם הגיסים והגיסות?

האם נוסעים אליהם לשבתות וחגים? איך זה נראה?

האם יהיו מפגשים משפחתיים? מה התוכן שלהם?

האם הדודים וסבא וסבתא שותפים פעילים בגידול הילדים? (בייביסיטר וכו')?

האם הנ"ל הם גם משענת כלכלית?

כמובן שאפשר להמשיך לדבר על מערכות יחסים לא בריאות - כמו התערבות בזוגיות וכו'. אנחנו לא חיים במציאות סטרילית, ואני בטוחה שאם תלך לפורומים המקבילים תמצא שרשורים על בעיות בתוך המשפחה.

בעיני יש מחירים לשני הכיוונים - בין אם נמצאים בקשר (וצריך להגדיר משהו), ובין אם נמצאים בניתוק (מה המסר שזה מעביר לילדים?)

מסכימה איתך שאין דרך להעריך את המורכבות, ובטח כשאין לנו מושג מה צופן העתיד.

אבל זה טעות בעיני לחיות בתודעה שאנחנו נחיה בבועה שזה רק שנינו והילדים שיבואו...

זה נכון מאוד, לאו דווקא בהקשר הזה. כמובן שבכל דבר שקשור לזוגיות.

זה מעגל יחסית חיצוני.. אבל כמובן חשוב לתת עליו את הדעת.

לא מבין למה ענית בהקשר הזה, הרי השואל אמר שהוא דווקא דחה הצעה על רקע משפחתי. משמע, הוא מבין שזה נושא רגיש שיכול להיות משמעותי.

נראה לי שיותר מועיל להגיד מה כן ולא מה לא בהקשר הזה.

לכן השאלות הללו שהבאת הן נועדו רק כדי להבין שזה יכול מורכב.

כמו שאת בעצמך אמרת, קשה מאוד לענות על השאלות האלה, אם בכלל אפשרי לענות עליהם..

לכן, נראה לי שיש צורך בשאלות בירור ביחס למקום החשיבות של השואל ביחד לנושא.

שאלות שיעוררו להבין מה היחס שלו לזה וה המקום אותו הוא צריך לתת לנושא.

את כל ההלכות שנוגעות לכולם כמו שבת כשרות וכו' נוהגים לפי בעלי, שחלק מהדברים עושה כמו המשפחה שלו בחלק מחמיר יותר. מה שנוגע רק אלי כמו צניעות זה עניין שלי.

ברור שהמקום התורני שלה משנה, אבל נשמע שהיא החזקה. המקום התורני של המשפחה לא משנה בכלל בעיני.

תהיה מודע לזה שמה שחשוב זה האדם העצמו, והסביבה שלו זה בנוסף. גם האבות והאמהות לא תמיד היו עם משפחה 100 אחוז...

תחשוב על ההורים והאחים של אברהם. אח של יצחק... אח של יעקב... המשפחה של רבקה... ושל רחל ולאה..

לאו דווקא רק בפן התורני.

לאחרונה עלו לי מחשבות, שמבחינה מסויימת

בפרט אצל אשה, יותר חשוב לי המשפחה שלה

מאשר היא.

אין לי כוחות סוס להסביר את עצמי

אבל לפי מה ששמתי לב אשה זה המון

עניין של הרגלים, והיא רוצה להמשיך את מה

שהיה בבית שממנו באה.

אולי זה רק מהניסיון מהזוית הצרה שדרכה

אני רואה את המציאות, סה"כ הייתי נשוי לאשה אחת.

אבל גם לפי המקורות,

כתוב בשולחן ערוך לישא

בת תלמיד חכם, ולא ישא בת עם הארץ.

המיקוד לא עליה, אלא על הבית ממנו הגיעה.

וגם אם החליטה לשנות כיוון

מי יודע כמה שנים, וכשהיא תתעייף

תזכר במנהגי הוריה.

אני יודע רציתם לשמוע שהכל אפשרי

וכל מה שאתם צופים בסטטוסים של מוטיבציה

אבל בתכלס האנשים לא כאלה גמישים

ולא כאלה חזקים.

מה דעתכם?

תאמת אני לא יודע כל כך למה זה ככה.

תקח דף ועט ותרשום לעצמך את כל החששות שעולים ותראה אם אתה יכול להתמודד איתם.

המטרה של המשימה הזאת ליצור אצלך יותר בהירות ופחות להתבחבש ולהתבלבל בגלל חוסר הבהירות

יכול להיות שכבר כתבו בדומה

תמיד יש שונו בין אנשים ומורכבות ויתרונות וחסרונות לכל אחד בעיניו לפי ענייניו.

החשש מאוד מובן אבל עם חששות צריך להיפגש ולא לברוח כדי לראות במה האם יש ממה לחשוש.

תפגוש את הבחורה תשמע ממנה על המשפחה שלה על היחס שלהם למקום שלה...

גם לא הייתי מעלב את זה בכלל בהתחלה.

תראה שיש ביניכם התאמה וכו'

אולי זו אשתך?

ומשם כבר תגיע לנקודב הזאת...

האם מדובר באנשים קשים שיש להם רק את הדרך שלהם זו בעיה והאמת שזה לא משנה אם הם דתיים מאוד או לא בכלל.

אנשים קשים זו התמודדות

וגם בזה כשיש זוגיות טובה ונכונה אפשר לדעת איך לנהל את הדבקים בצורה ישרה וחכמה

בהצלחה וה יתן לך עצה טובה

שהתחתנה עם בעל תשובה - המשפחה לא קשורה לרמת הרוחניות של האישה. בכלל. מה שקשור זה ההחלטה שלה איפה להיות וכמה היא נחושה להישאר שם ולא להיות מושפעת.

הקשר היחיד למשפחה, זה כמה הם גמישים ביכולת להכיל את השוני ואם לא אזמה היא חושבת לעשות עם זה. ואת זה כדאי לבדוק ולברר כי אם זה בכיוון טוב ויש פתיחות - זה מעולה.

המשפחה שלי אפילו לא שומרים שבת חוץ מאחות אחת (ואנחנו משפחה גדולה) ואף אחד לא היה מהמר בחוץ שאני לא נראית דתייה מבית

נכון, זה אומר שעושים החלטות שהרבה פעמים הן לא פוטוגניות מבחוץ כזוג אבל הן כן תואמות את אורח החיים שבחרנו.

ואגב,גם בתוך משפחות דתיות ודוסיות יש הבדלים בהרבה דברים שצריך להכיל. אזלא בטוחה שיש לך איך לברוח מזה

אם היא בסגנון שאתה מחפש ויש לה מידות טובות, מה היא אשמה שהשמפחה שלה לא באותו סגנון כמוה?

האמירות המגמרא מדברו על תקופה שבה ההשפעה היחידה על אנשים, בפרט לאישה, הייתה המשפחה. היום אנשים הרבה יותר עצמאים לבחור את הדרך שלהם בעצמם.

כמובן כדאי לבדוק שאין בעיות קשות שישפיעו על ההתנהלות כזוג, אבל אם מדובר על משפחה שיכולה להכיל ברמה מינימלית, חבל לפספס על זה מישהי שיכולה להתאים.

אני ובעלי שונים מהסגנון של המשפחות שלנו, והקמנו בית משלנו בדרך שמתאימה לנו.

מאז ששמעתי על הטבח הנורא אני בוכה. ב'מעוז צור' שרתי בבכי ובכלל פרצתי בבכי ב'נקום נקמת דם עבדיך' והוספתי לאומה הרשעה את ישמעאל.

אבל ב"בִּבְכִי יָבֹאוּ וּבְתַחֲנוּנִים אוֹבִילֵם אוֹלִיכֵם אֶל נַחֲלֵי מַיִם בְּדֶרֶךְ יָשָׁר לֹא יִכָּשְׁלוּ בָּהּ כִּי הָיִיתִי לְיִשְׂרָאֵל לְאָב וְאֶפְרַיִם בְּכֹרִי הוּא".

הבכי מטהר את ה'יסוד' להכל, ומביא מהר לידי זיווג, כדברי החתם סופר.

הבכי הוא כמו מקווה לרצון, ומעלה את הרצון למקום גבוה וטהור, וכמו שמאריך הרב קוק באורות הקודש חלק ג' על עליית הרצון כמטהרת את מידת ה'יסוד'.

כשרצון נפגש עם רצון נוצר זיווג.

כל עם ישראל קדושים וטהורים, כפך השמן הטהור של הכהן הגדול, כמו שכתוב בעין אי"ה שבת.

ה' תרחם על כולנו! אנחנו ראויים!

גם הטוב הוא פה אצלנו , אצל כל אחד

רק נותר לנו למשוך אותו

מבין? 

אני מגיב במקומו הוא לא נמצא פה הרבה

חנוכה שמח🥰

עם הזמן זה צריך להתאזן לדעתי ושהאישה גם תתפוס פיקוד לפעמים ותביא רעיונות טובים, לפחות זו הזוגיות אליה אני מכוון.

אם אתם כבר יוצאים תקופה, אפשר קצת לבחון את הקשר. לבדוק שהיא מעריכה את המאמצים שלך עד כה, ושהיא מחוברת לקשר, חשוב שלא תיקח אותך כמובן מאליו..

אתה יכול להוריד טיפה מהגז, לראות איך היא תגיב.

לא לכתוב איזה יומיים ולחכות לראות: האם היא מתעניינת? חושבת עליך? מצפה לדייט הבא?

לא ממקום נידי שלך, שאתה מחכה לאישור שלה.. אתה לא זקוק לה. רק תן לה להיות מושקעת יותר בקשר בניכם.

אם היא אכן בעניין ולא סתם זורמת כי למה לא, אז היא תגיב ותתעניין.

ויותר מזה, לא רק שההשקעה שלה תעיד על רצון חיובי, אלא ההירתמות שלה לקשר היא שתעורר יותר חיבור ואהבה מצידה!

אנחנו כבני אדם אוהבים את מה שאנו מטפחים. וגם יודעים להעריך יותר את מה שבא במאמץ על פני מתנת חינם..

היא תעריך יותר כשתבין שאתה כגבר לא מובן מאליו בחיה.. אתה מישהו שראוי לרצות אותו.

כל זה במידה שאתה אכן רוצה לפתח את הקשר הזה הלאה. אבל אם אתה לא מתלהב כל כך אז זאת נקודה אחרת..

מה שכן, ברגע שתפעל ככה גם קשר מנומנם יכול להתעורר מחדש. גם מצידך.

אני אוסיף שיש הבדלי אופי בין בחורות, יש כאלו שמצפות שיחזרו סביבם הרבה, וכאלה שמההתחלה מסורות לעניין.

כדאי לחשוב על זה טוב, מיהי ובאיזה שלב אתם בקשר. האם הגיע הזמן לערב אותה יותר או להמשיך עוד במתכונת הזו..

קרה לי בעבר שלא חישבתי נכון את המצב ובחנתי מוקדם מדי את הבחורה.. היא לא ממש הבינה למה ניתקתי מגע. מבחינתה היא נהנתה בקשר וציפתה שאמשיך לקחת את המושכות.

בקיצור צריך רגישות והטיימינג חשוב. אבל זה בהחלט צעד שיכול להקפיץ קדימה קשר תקוע

זוגיות, היא, ובכן, משהו זוגי.

זה אמור להיות אינטרס של שנינו להיפגש.

אני לא מצפה שהוא יקבע עבורי איפה ומתי נפגשים. ("אם" מבחינתי כן תלוי בו, כי אם הוא לא מעוניין אין טעם שניפגש).

בעיני זה צריך להיות קביעה משותפת, שבאה מתוך שיח של שני הצדדים.

לגבי השיחות בין לבין - אם זה מפריע לך שאתה שולח ראשון - דבר איתה על זה! ככה יוצרים קשר של קרבה - מדברים ומשתפים (גם) על הדברים שפחות נעימים לנו.

כמובן שיש דרך וצורה לעשות את זה, ברגישות. לשתף אותה שאתה מרגיש שאתה יוזם כל דבר, ושזה לא המקום שהיית רוצה בקשר. ותשאל אותה איך היא מרגישה עם זה, ואיך היא רואה את הקשר.

זה הזדמנות לצלול לעומק גדול יותר. יכול להיות שהיא רואה את הדברים אחרת לגמרי, שהיא מגיעה מתרבות\מנטליות שונה לחלוטין, ואולי תופתע לשמוע מה היא מרגישה ומה היא חושבת על הקשר.

אם קשה לו לשלוח הודעה

יאללה בכיינים

בוא נשים את הדברים על השולחן אתה חייב לשלוח הודעה אחרי הדייט ראשון 

ככה לפחות בכל שלב הדייטים.

לגבי הפגישות איפה לעשות זה צריך להיות משותף דברו בניכם תגיעו בכיף למה שבא לכם .

לפני שתגיד לה מה אתה מעדיף שאל אותה "איך את עם זה שאני תמיד קובע ויוזם?" תראה מה זה בשבילה, תן לה לפרש את זה.

אם זה קשה לך מבחינה כזו או אחרת או שאתה תשמח למוערבות שלה, אתה יכול גם לשתף.. ככה זה נראה לי בזוגיות.

נ.ב - 

העולם אומר שנשים אוהבות שמחמאים להן.. אפשר לפתוח בכמה מילים טובות ;)

הניסוח: איך את עם זה שאני תמיד קובע ויוזם.

נשמה אתה רושם לאישה לא לגבר אתה זוכר את זה?

(זה עקיצה המשפט שלך 

מה עם עדינות?

וגם למה להיכנס לזה מראש

אם אפשר להגיד מה בא לך 

תגיד פשוט בצורה נכונה: " ואי את יודעת ממש עושה לי טוב לקבל ממך הודעה 

או 

"שאת משתפת איפה את רוצה להיפגש .. " 

ככה פשוט

אלא כדי להבין את המקום שלה. זה צריך להיות בשיחה ולא בהודעה, עם האינטונציה הנכונה והתעניינת כנה, להבין מאיזה מקום זה מגיע מבחינתה. (אישית לא חושבת שיש בעיה לומר קודם מה חסר לו ולא חושבת שיש בעיה קודם לשאול מה דעתה, רק רציתי לומר איך הבנתי את ההודעה)

אך ניסוח אחר שיותר טוב הוא יכול להשאל.

"זה כיף שאת זורמת עם הרעיונות והדברים שאני מביא, תודה לך היית רוצה להביא דברים והעלות רעיונות בעצמך? איך את מרגישה ביחס למה שאני מביא וליוזמות שלי?"

זה יותר טוב?

בהחלט לא טוב אם זה נשמע עקיצה. לא עלה על דעתי.. 

וכן, לא התכוונתי לאותם מילים.. אולי בגלל שאני אוהב קצת להתבטא בצורה צינית וזה מה שיצא חח

כאילו, אני כתבתי את זה בלי פילטרים, כי רק רציתי להעביר את המסר בצורה ברורה.

כמובן שצריך לשאול בצורה נעימה וחמודה.

תודה על החידוד

ואם אתה מרגיש שהדייטים שלכם -באמת- סבבה ויש פידבק ממש ממש טוב ממנה בזמן הדייטים,

אז לא הייתי מתעסק במי יוזם הודעה ראשון ומי יוזם לאן הולכים ומתי, לפחות לא בחודשים הקרובים.

אם כיף לה ככה, וכל עוד היא מתנהגת אליך יפה בדייטים וומשדרת שהיא בעניין לגמרי, אז זה דבר טוב.  אין טעם לנסות לשנות משהו כרגע.

זה בסה"כ חודש. אתה בונה את הבסיס כרגע. אח"כ תוכל לבקש ממנה מה שתרצה וכשיש בסיס, זה לא יפריע לה בכלל. הסבלנות במקרה הזה משתלמת.

אבל אם הדייטים עצמם גם לא משהו.

אז זו הבעיה העיקרית כאן ועדיף שתברר כאן יותר. תנסה לגשש מה היא חושבת עד עכשיו על הקשר..וכו'...

ושם תדע יותר אם באמת אכפת לה או לא ואם תבין שאכפת לה, שם תנסה להכניס לפחות את שליחת ההודעה (הייתי משחרר לגמרי את נושא מי מחליט איפה ומתי נפגשים).

בהצלחה.

שווה לתת לה גם להתאמץ על הקשר (כשמתאמצים ויש ניגוד מסוים זה מראה לה שאתה לא 'מובן מאליו' בעולם שלה, וזה מקנה למציאות שלך איתה, ולזמן הזה כשאתם בפועל ביחד, יותר ערך). אפשר להעלות את זה באופן מילולי כמו שהציעו, אבל אני חושב שכדאי להיות חכם ולגרום שזה יעלה מצידה. לא ב'פאסיב-אגרסיב' אלא בכנות. ברור שיש זמנים שברגעל אתה לא זמין לשוחח/להתכתב/להפגש עם חברים - וכרגע היא לא אמורה להיות מאוד שונה מהגדר הזה (מבחינת הזמינות שלך).

אז תעשה בחכמה, בלי לנסות להפוך את היוצרות, אבל לפעמים לתת לה לקחת אחריות וכו'.

אשלח לך הצעה ביום ראשון, ביום רביעי שלחה לי את הפרטים, וזה כבר לא היה רלוונטי..

כאילו זה נשמע לי הכי הגיוני לחכות קצת, אבל בגלל שהפלטפורמה של הוואטסאפ היא כל כך מהירה הקצב מתאים בהתאם.

קלטתי שמבחינתה זה כנראה לגיטימי לכתוב "אשלח לך הצעה" ואז לשלוח עוד 3 ימים.. ומבחינתי זה לא. לא בגלל איזו תפיסת עולם, אלא פשוט כי השוק מאוד מהיר.

אין לי שום סיבה לחכות להצעה 3 ימים ואני יודע שגם היא יכולה להגיד לי "אה היא בדיוק נתפסה" או סתם אגלה שאני לא חושב שאנחנו מתאימים.

העניין הוא שאנשים נתפסים ונפרדים בצורה מהירה מאוד ולכן גם ככה המהירות שאנשים מפגינים.

ברור לי שלפני הפלטפורמה של הוואטסאפ הדברים זזו הרבה יותר לאט ולאנשים היה גם יותר סבלנות

אולי זה יותר הצורה.

מי שהציעה לך - ידעה שהבחורה בכלל פנויה ביום ראשון? יכול להיות שמלכתחילה היא לא ביררה את זה איתה?

ממה שאני יודעת אין נוהל מסודר. נכון שמקובל יותר שקודם הוא אומר "כן" לפני שהיא מודעת לעניין בכלל, אבל זה ממש לא תמיד ככה. יש בנות שמעדיפות להישאל קודם. הרבה פעמים אם משדכים מכרים, את הצד שמכירים שואלים קודם.

באופן אישי אומר שאני לא מרגישה יותר מידי ככה. לא זכור לי שקרה לי מה שאתה מתאר.

לפעמים קורה שפתאום יש מבול של הצעות, ואז אני אומרת - שאני בדיוק מבררת, או בדיוק בתחילת קשר, ואולי בעתיד הקרוב זה יהיה רלוונטי.

ואני קצת נרתעת מה"שוק". המילה הזאת לא באה לי בטוב בהקשר הזה..

אני אומר שזאת הפלטפורמה, בגלל שלעשות "העבר" בוואטסאפ זה לוקח חצי שנייה ולהתקשר בטלפון זה לוקח יותר זמן, אנשים צריכים להתפנות לזה ריגשית.

ובלי קשר לאם היא ידעה או לא ידעה (במקרה הזאת אני מניח שהבחורה לא קיבלה פרטים שלי אבל נעשה בירור אם היא פנויה) - הקצב שפרטים עוברים דרך מיזמים, קבוצות וואטסאפ, שדכנים הוא קצב מסחרר. יש לי חבר שהתחתן לפי כמה שנים משידוך שנעשה ע"י 4 שדכניות וואטסאפ שונות שכל אחת שלחה לחברה שלה. וואטסאפ זאת תקשורת מאוד מהירה, תקשורת איטית כמעט ולא היתה מאפשרת לדבר כזה לקרות.

ובאמת, בדרך כלל אני מעדיף שלא יבררו אם הבחורה פנויה, כי אם היא לא פנויה יהיה לי דרך לדעת אם אני רוצה לחזור לי שהציע שינסה לאחר זמן שוב לבדוק לי אם התפנתה. וגם, זה לוקח זמן ואין לי סבלנות לזה. מעדיף לגלות שהיא תפוסה, מאשר לחכות עוד את הזמן הזה שיכול לקחת יומיים גם.

אולי את חווה את זה אחרת כי יש לך יותר סבלנות ממני, גם יכול להיות. אולי כי לפעמים מציעים לך אחרי שהבחור אישר, מה שכמעט בחיים לא קרה לי. לכן הניסיון במקרה כזה הוא לא הסבלנות, כי הבחור כבר אישר.

אסביר את ההקשר בו אני אומר את המילה "שוק". 

אני לא מתייחס לשידוכי וואטסאפ בתור דבר עמוק ולכן אני מרשה לעצמי להביא ביטוי מאוד שיטחי שלדעתי די תואם את השיטה הזאת.

כן, אני חושב שזה כלי, שברגע שיודעים את היתרונות והחסרונות שלו, אין סיבה שבעולם לא להשתמש בו בעת הצורך.

לרגע לא התכוונתי חלילה לדמות את כל מחפשי הזוגיות למיניהם כמוצרים בשוק. מה לעשות שבשיטה של כרטיסים זה חלק מהעניין וכמובן, חלילה אסור להשליך את זה על האנשים עצמם. 

השימוש בכלי הזה לא גורם לזלזל באנשים, הוא כן בעיני מבטא מגבלה אינטגרלית בשימוש בו.

"שלעשות "העבר" בוואטסאפ זה לוקח חצי שנייה ולהתקשר בטלפון זה לוקח יותר זמן, אנשים צריכים להתפנות לזה ריגשית."


יש לי קצביה, שכל פעם שהיה צריך לעשות הזמנה, זה נעשה  דרך הטלפון.
אני רק מהמחשבה שאני מפריע למישהו באמצע עבודה מסויימת או שהוא עם לקוח בחנות.
זה כבר גורם לי לחשוב 3 פעמים לפני שאני מזמין.

מרגע שאפשר להזמין דרך אפלקציה,
אני מזמין הרבה יותר, הזמנות קטנות במקום אחת מרוכזת (חנות קרובה מאוד).

אבל לא הבנתי משהו.
מה הבעיה שלך להמתין 3 ימים ?
אני מנסה להבין אם אתה מכוון למשהו כללי או שזה רק משהו נקודתי שמפריע -לך-.

יכול להסביר ?
אם יגידו לי "תקשיב, נכיר לך מישהי שאנחנו חושבים שהיא מתאימה לך, אבל תמתין שבועיים"
אז אני לא מבין באיזה מקרה אני אגיד "לא, לא, שבועיים אני לא ממתין". מה אכפת לי "להמתין" ?
יכול להסביר. לצרכי מחקר כמובן.

אני יכול להשיג הצעות בצורה יחסית מהירה ולכן אם אדם חושב שאחכה להצעה שלו אז כנראה שהוא טועה.

זה שה"שוק" עובד בצורה מאוד מהירה גורם לי לחוסר סבלנות, לפעמים מוצדק ולפעמים שלא, ביחס לעיכוב בהצעות.

אין בעיה שישלח לי הצעה עוד שבועיים, שלא יחשוב שאני אחכה. יום יומיים כנראה שאחכה אם זה מישהו שאני סומך עליו.

אבל שואל כדי להיות בטוח.
כי באמת נושא השידוכים זה דבר מרתק וגם חשוב.
כרגע לא בשימוש אישי שלי, אבל זה יכול להשתנות ביום אחד.

כשאתה אומר "שלא יחשוב שאני אחכה",
זה אומר שאם אתה כן מסכים "לחכות" שבועיים,
אז אתה למעשה מתחייב לא לצאת לדייטים אחרים, להמתין להצעה ואז להחליט אם אתה נפגש או לא עם אותה הצעה ?

הבנתי נכון ?

אני לא חושב שאף אחד לא יסכים סתם לעצור שבועיים אז זה זמן יחסית מוגזם אבל כן הבנת.

ישר כוח!

באמת נראה שגברים ונשים חווים את זה אחרת.

אני באמת כמעט תמיד מקבלת (ומבקשת..) רק אחרי שהצד השני אישר. [בהנחה שזה פנייה דרך צד ג]

וזה בעצם אומר שהצד השני פנוי ומעוניין. אבל זה גם אומר שיש מצב שאני לא פנויה, או לא מעוניינת. וגם שמבחינתי יכולות לעבור תקופות שבהם אין לי שום הצעה, כאשר בפועל יכול להיות שהיו כאלה שביררו והחליטו שלא...

תודה על ההסבר על השוק.

נתקלתי בשדכני וואטסאפ שפשוט מעבירים כרטיסים, בלי לקרוא יותר מידי. אבל מסתבר שגם להם יש הצלחות - אבל אף אחד מאלו שאני קיבלתי בדרך הזאת לא היו רלוונטיים.

זה עדיין צורם לי המילה הזאת, וזה לא שיש לי פתרון קסם לאיך אפשר לעשות את זה יותר טוב..

שיש כרטיסים, שהם מנסים לשווק משהו, וברור שיש מאוחריהם אדם עם סיפור שלם, אבל הכרטיס עצמו הוא לא הבנאדם. לכן אני אולי מרגיש בנוח עם המונח שוק. למרות שגם יכול להיות שאצלי השימוש הזה יכול ליצור חוסר נוחות בהקשרים כאלה ואחרים.

נראה לי גם חשוב לומר שעצם הפלטפורמה של הכרטיסים (גם בוואטסאפ, אבל גם במיזמים שונים) היא פלטפורמה מאוד מוגבלת ולכן גם אם השדכן הוא מעולה ומקסים עדיין יהיה בזה מימד פחות "אנושי" וממילא מאוד מוגבל. ובודאי, התחושה האישית היא גם חשובה שמתעסקים עם שדכנים וחשוב מצד אחד לדעת לצאת מאיזור הנוחות או להרחיב אותו כדי שיהיה עוד אופציות להצעות, מצד שני חשוב גם להיות במודעות ריגשית ולשים גבולות גזרה ביחס ליציאה מאיזור הנוחות

שבזמן הזה קיבלת כבר הצעה אחרת? כי אם כן לגיטימי לקבל אותה .

אבל אם לא קיבלת הצעה ואתה סתם מעניש את מי שהציע כי שלח שבוע אחרי זה מיותר

אני שואל את עצמי מה הוא התכוון שהוא שלח לי את זה תוך שלושה ימים

מן הסתם אנשים עסוקים ולא תמיד פנויים אבל בדרך כלל נראה לי הכיוון זה להציע ישר

אצלי אני לא מרגישה ככה

הכל איטי מאוד, ותמיד לוקח כמה ימים..

וגם אחרי קשר לוקח לי מלא זמן עד שמתחילה משהו חדש

אני לא חושב,

אנשים לא רוצים לחכות ימים כי ההנחה שזה עוד כמה ימים עד שייפגשו, ומן הסתם יהיו הרבה נסיונות כך שזמן רב לברר יקח עוד זמן.

בגלל שהפלטפורמה הזאת מאוד מהירה אז הציפייה שזה לא יקח כמה ימים אלא יהיה באותו יום.

על עצם ההצעה.

אני אשלח לך הצעה ואז לוקח כמה ימים עד ששולח את ההצעה.

תאמת היה ממש לאחרונה שרשור על זה.

אני גם לא מלין על כך... אני תוהה על כך.

ולכן הכל נהיה מהר מאוד מאוד.. ולכן גם קיימת ציפייה שדברים יעברו מהר.

מאמין שלפני הוואטסאפ היתה ציפייה לזמן יותר ממושך, דהיינו היתה יותר סבלנות כי זה לקח יותר זמן.

לפני הפלאפונים בכלל מן הסתם היתה ציפייה לזמן עוד יותר ממושך.

ככה מסתבר לי

מקווה שהפעם זה מובן חח

הלבד קשה ולהיות בזוג זה הרצון האולטימטיבי.

לכן בגלל שמדובר בדחף, אז יש גם סבלנות יכולה להוות טריגר.

כי היא לא תראה כמו אחת כזאת בסוף החג

אופס ימי החנוכה😂

ותודה על התזכורת שיש לי כל מיני העדפות קטנטנות כאלו שאסור לשכוח בתוך כל ההתרכזות בערכים החושבים והגדולים, 

כי הדברים המשותפים הקטנים הם הרבה פעמים הבסיס לקשר טוב