אני רוצה כל כך לשקוע,
עמוק עמוק.
להעלם לאיזו תקופה.
אני רוצה שיכאב לי כלכך, עד שאני לא אסכים להישאר כאן.
אני רוצה להישאר בפנימיות כל השבוע.
לא בבית, כי אני לא רוצה שאבא ואמא ישאלו.
בפנימיות,
כי אני רוצה שהם ישאלו. ש**** ו**** ו***.
שהם לא יראו אותי בשיעורים שלהם, ויתהו מה קרה. ויעלו לשאול אותי.
אני רוצה שיכאב לי נורא
כי אני יודעת שאחרי שכואב נורא יש תקופה שטוב נורא.
אני יודעת שזה רק עצה של היצר, לשקוע.
אני יודעת שאני נכנעת עכשיו לנפש הבהמית שלי.
אני יודעת.
אבל אני רוצה.
אני רוצה להרגיש עוד פעם את הבטן דבקת לגב, ולראות את כל האוכל מולי- ולא לגעת.
אני רוצה עוד פעם להסתכל במראה ולראות פרצוף שנוא כלכך,כלכך.
אני רוצה שוב להרביץ במיטה,
לא לנשום.
אני רוצה שוב כמעט לדעת שבלי פסיכולוג או פסיכיאטר לא יהיה אפשר.
אני כלכך רוצה את כל זה שוב.
אאאאאאאאאא
אז אולי?
הלוואי
אבל....
אבל הבטחת.. אמרת שמספיק.. שאת קמה, נלחמת, שאת לא מתייאשת...
החלטת להתרומם.. לא לוותר...
מה יהא עליהם?
מה יהא על כל החלומות, ההבטחות, התקוות?
ובכל זאת. בכל זאת אני רוצה לוותר.
ושיתפוצץ העולם. שיתפוצצו כולם.
שיסתדרו איזה שבוע בלעדי
