אפשר לתאר לכם את התחושות של הערב ההוא?
אני זוכרת שמה שבעיקר הצלחתי לחשוב, בתוך הטירוף שהיה שם, זה שאין מצב שהעולם ימשיך להסתובב כרגיל אחרי לילה כזה, שילדים ישתו שוקו וירוצו להסעה כי היא תכף בורחת, שעץ הלימון בחצר של סבתא ימשיך להצמיח לימונים בשלווה.
פשוט אין מצב שזה יקרה. כי באותו לילה העולם שלי עבר טלטלה עצומה, ובאותו לילה העולם שלי הרגיש לי כל העולם.
פחדתי מהבוקר שיבוא
וידעתי שהוא יבוא, אבל לא ידעתי מה יהיה בו. יכל להיות בו כל דבר.
אתם יודעים מה הייתי צריכה?
לא אינפוזיה
ממש לא
הייתי צריכה, כל כך צריכה, שהיא תהיה שם, או היא. ושתעטוף אותי בחיבוק שלה, או אני אותה, ושכל מה שחסם לי את האוויר יצא בדמעות. שיהיה נהר, שהחדר יוצף, גם כה אי אפשר לטבוע שמישהו מחבק אותך כל כך חזק.
קשה לי מאוד להעביר לכתב את מה שהרגשתי
כי זה היה כל כך טעון וזוועתי
או אולי, אפשר לומר שזה לא כל כך היה. הכל היה מאוד קהה, מאוד מעומעם, בלילה ההוא לגמרי עברתי את סף הרגש.
יכול להיות שקשה לי גם כי זה היה מזמן, בעצם? או שזה לא קשור. לא, זה לא.
האצבעות שלי בוערות על המקלדת אבל זה לא באמת יוצא
אני חושבת שהיה שם גם המון חרדה, בלילה ההוא.
חרדה, לא פחד. אתם יודעים מה ההבדל בין פחד לחרדה? פחד זה דבר ממוקד. זו הרגשה ספציפית כלפי משהו מסוים. החרדה שלי היה תהומית
חרדה קיומית
מן משהו שחונק אותך ועוצר את כל האוויר, כי אתה פשוט באי ידיעה מוחלט, אתה לגמרי נטול שליטה על כל מה שקורה, וזה כל כך מלחיץ.
זה היה זוועה, אתם יודעים?
אתם לא. לעולם לא תצליחו להבין את זה, ואני לא מאשימה אתכם, זה הרבה יותר מהגיוני.
מישהו