אין לי כוח יותר לדייטים עמומים. אי הידיעה כיצד נראית האישה עימה אני עתיד להיפגש מייאשת אותי.
מצד אחד אני מגיע מעולם התורה, מכמה שנים יפות של לימוד לפני הצבא בישיבה גבוהה, נשמרתי בצניעות כל חיי.
ומצד שני הרגשת הבושה אוכלת אותי. איך זה שאני לא מסוגל להמשיך לפגישה שניה עם 7-6 נשים מתוך 10?
קיבלתי הצעות כל כך הזויות. כל חבר שיש לו אחות בגיל המתאים מנסה לחבר ביננו. ואני זורם. אני לא מאמין בסינון קפדני, הרי לא סתם הקב"ה שלח אותו להציע. אבל אני פתאום תוהה, אולי הסינון שיחסוך לנו הכי הרבה עגמת נפש הוא סינון חיצוני.
שלא תבינו לא נכון: אין לי ספק שמציאת חן היא מכלול האישיות הקורנת החוצה. אנחנו מושפעים מטון הדיבור, מחיתוך המילים, משפת הגוף במהלך התקשורת.
אבל לפעמים הפער בחיצוניות פשוט חוסם...
אני לא צריך אפילו לראות את המיועדת. עלה לי רעיון מגוחך שדי לי שהיא תהיה מספיק בטוחה בעצמה בשביל *לא* לשלוח תמונה, כיוון שהיא מכירה ביופי שלה שיפעל בפגישה.
איזה כואב זה להרגיש שאני סוטה מדרך המלך בחיפוש אחר אבידתי דווקא בקילומטר האחרון...
והשתדלתי בכל המסע, מרגע שעמדתי על דעתי, אי שם לפני עשור.
מבולבל ונבוך עומד מולכם...



)
