מרעיד ככיפורים,
וחשתי לעסוק בהבאת הביכורים.
למען ריבוני,
להרבות באורים.
שמחתי באומרים,
ראיתי פנים השיכורים,
ורוממה נפשי עם השירים.
רקדו רקדו גברים,
שמחו בכו נשים,
וקול המגילה בוקע שערים,
מרדכי לא יכרע הרי ה' אותו מרים.
והארור נבזה
נמחה לקול רעשנים,
ככה יעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו,
וה' יתברך מעניק עוד מאורו,
וכטוב לב בניו ביין,
משתה מעות ומנות,
לפתע בוכים,
פושטים ידיים לקבל המתנות.
והשמחה כדת אין אונס,
והבכי מטלטל,
מזעזע.
ורק ליצן אחד,
מביט,
יודע.
שככה הם בבליל צבעים,
שככה הם גוונים גוונים,
טיפה עייפים,
מלוכלכים,
ככה נראים לו בני מלכים.
והם באים למולו,
בצעקות,
יללות,
והם מולו בלי אומר,
ובלי קולות,
והם באים למולו בלי ברירות.
עומדים פשוטים ללא מסכות.
ולא שינו לבושם,
ולא שינו את שפתם,
צועדים אחריך,
גם כשלא מרגישים טעם.
ואתה בם טבעת,
הטבעת חותם.
צלם אלוק ממעל,
בכל אדם ואדם.
והם לא עם מפורז,
מפורד,
מכל העמים.
רק מקדש,
גאולה,
ממך מבקשים.
והם כל כך רועדים,
מתוך קדושת היום מבקשים,
פושטים ידיים לרחמים.
ישנו עם אחד,
שזוכר כי אתה אחד.
ישנו עם אחד המעיד כבר שנים על שביעי אותו קראת,
לאחר שישה ימים.
ישנו עם אחד שפשוט מחכה לך,
בין העמים.







יש לך זיכרון צילומי לניקים …