ותארי לך שאת מתגרשת? את חושבת שתמצאי את נסיך חלומותיך הזה שהוא גם רגיש, טוב אליך ומתחשב, יודע לריב יפה, נעים הליכות וגם עמוק, מתחדש, ממלא אותך? כשאת גרושה עם ילדים? או שאת מעדיפה לגדל אותם לבד?? אני שואלת את זה, כי אני חושבת שמכל העולם אנחנו מקבלים כל מני ציפיות בשמיים מהזוגיות.

יש לך חברות? תשתפי אותן בדברים שאת מרגישה שאת לא מספיק יכולה לשתף איתו. את יכולה להתמלא מאוד הרבה מקומות ולא רק ממנו. תגידי גם את דברי תורה, במקום להתאכזב.. תלכי לשיעורי תורה. יש לך הרבה מה לעשות ומי אמר שהוא זה שצריך למלא אותך ולהעיף אותך? יש לך אישיות.

הוא נשמע אחלה בעל (חוץ מזה שהוא פחות סבלני ממך, אבל לכל אחד יש חסרונות) ופשוט עם אופי אחר. וטוב, לא היו ניצוצות, אבל גם אם היו, אני מבטיחה לך שבאיזשהו שלך הם היו נגמרים. ואז - באה הזוגיות הפשוטה הזו, של חיים נעימים וגידול ילדים. וכן, צריך ליצור איזשהי אינטימיות ושיחה והרגשה שהוא האיש שלך, אבל היא לא תבוא כשיש לך מבט כל כך ביקורתי עליו. היא באה לרוב מתוך נתינה ורצון להיטיב איתו כמו שהוא מיטיב איתך. לא הסתכלות על מה את מקבלת ממנו, אלא מה את יכולה לתת לו ולגרום לו לטוב. יש הרבה דברים שאת מעריכה בו, תגבירי בך את צד ההערכה, על ידי נתינה והסתכלות חיובית.

ותעבדי על הגאווה הזו..את מושלמת וכל אחד היה "מת" להתחתן איתך, את רק תצטרכי לבחור? הרי כבר הבנת שזו כנראה שורש הבעיה..

ואם את רוצה, לכי לייעוץ, הרי זה מה שיציעו לך כנראה.. ואני מציעה לך אם את בוחרת בזה, ללכת קודם כל לייעוץ אישי ולפתור את הבעיות שלך עם עצמך מאשר לשתף אותו ולפגוע בו. זה די מעליב כשאישה מרגישה שהיא "גדולה" על הבעל שלה. אחד הדברים שאשה צריכה לדעת לעשות, לדעתי, הוא לתת לבעלה את התחושה שגם אם היא יותר טובה ממנו בתחומים מסויימים (נגיד שכל), יש דברים שהוא טוב ממנה והיא מעריכה אותו על כך. אני חושבת שזה חשוב מאוד לזוגיות, ואם את לא מוצאת כאלה ויודעת להעצים אותם - תמצאי מישהו שיעזור לך.

בהצלחה! 

מה קורה בתחום פרנסה ותחום אינטימי? שם הכל בסדר? 

אני אם הייתי בעלך הייתי נפגעת קשות.  הוא בן אדם טוב לפי תיאורך, משתדל , אוהב אבל את מחפשת בנרות מה לא בסדר. קראתי ושמעתי על נשים שעזבו בעל טוב ורגוע בשביל סערה וריגוש וחוויה, הן הרסו בדרך גם חיים שלהן גם של בעל וגם של ילדים ואולי של עוד מישהו מסביב. לא תיארת שום דבר שאפשר להגיד שזאת בעיה , שזאת התמודדות. את רוצה שמישהו יעיף אותך בסופת הוריקן. אבל את אישה בוגרת וחכמה וצריכה להבין שגברים נורמליים ורגילים לא מעיפים את נשותיהם בסופת הוריקן. דווקא אם יש גבר שהוא רומנטי מדי ורגשי ומלא הפתעות ומוצלח בכל תחום כדאי לפתוח עיניים חזק ולבדוק מה הוא רוצה ולמה הוא משקיע ככה. 

אני חושבת שכן כדאי לך ייעוץ. לפעמים מה שנראה לנו לא באמת משקף את המציאות. אולי הוא לא משקיע בדבר תורה כי ילדים עדיין קטנים ? בקשר לרמה שכלית - מה שיחקתם שחמט? איך את יודעת שאת יותר חכמה? 

תנסי לראות את הטוב, להכניס רומנטיקה וגם חבל על חמש שנים של חייך, חבל על ילדים...

זו תחושתך, כפי שתיארת בטוב בטעם, והיא לגיטימית. 

המקום הרגשי שלך לגיטימי, חשוב להדגיש זאת.

אחרי זה, צריך באמת לשאול מהן החלופות המוצעות. צריך גם לדבר עם זוגות חברים ולהבין שגם אלה שנידלקו, זה יורד ונשארת שותפות עמוקה. הניצוצות הן חלק מהגילוי החדש ולא נשארים אצל אף זוג. מה שכן, במקומם יכולה לבוא אהבת אמת שהיא פי מיליארד יותר יפה. אנחנו לא חושבים שביניכם אי אפשר ליצור זאת.

ממליצים ללכת להתייעצות עמוקה, אבל גם לשתף זוג או שניים קרובים. לפעמים הם יכולים לתרום יותר מכל.

איחולים שתמצאי את המקום המאושר שלך, יהא אשר יהא!!

כל עוד זה בינך לבין עצמך את יכולה לעשות עבודה עם עצמך/עבודה על הזוגיות בלי שהטבעת עליך/עליכם תווית בסביבתך.

בין אם זה קרובי משפחה או חברים. ברגע שאת משתפת - גם כשלך/כם כבר יהיה טוב תשארו עם התווית הזאת. עצה גרועה ממש!

מעבר לזה כל שאר האמירות יפות ונכונות עד מאד.

שלום!

אני כמעט ולא מגיב בפורום הזה, אבל ההודעה שלך הצליחה לגעת בפצע פתוח שלי, כי הצלחת לתאר בדיוק את היחסים הזוגיים שלי עם אשתי.

אנחנו נשואים כמעט 10 שנים וגם אצלנו זה התעורר בשנה החמישית.

הכוונה שאני התחלתי להרגיש את הקרירות והריחוק של אשתי ועד שירד לי האסימון שזה משהו קשה יותר מסתם מצבי רוח שלה. 

אין לי ויכוח עם מה שאת מרגישה ואני מאמין לך שככה בעלך נראה מנקודת המבט שלך.

בתור בעל עם ניסיון מר בזה, אני יכול לומר שזה ניסיון שצריך סייעתא דשמייא כדי לעבור אותו.

זה עלבון שקשה מאד לספוג ולמחול עליו.

אני מכיר את מקומי. כשהייתי רווק ידעתי שאני לא מספיק "פוטוגני" בשביל כל אחת ואני צריך למצוא בחורה שתשכיל לראות מעבר. כשמצאתי אחת כזו, הייתי מאושר ומלא הודיה לה'. 

התחתנתי בביטחון מלא שאני בחיר ליבה של אשתי וראוי לה מצד עצמי.

שהיא מודעת לכך שישנם פערים וחולשות, אבל רב המחבר על המפריד ועל זה צריך לעבוד. 

מההתחלה היה ברור לי שב"ה היא מוכשרת מאד ויש לה יכולות טובות משלי בדברים חשובים. 

זה לא הפריע לי אז וגם לא מפריע לי היום, כי אני יכול לאזן את זה עם הכישורים הייחודיים שלי.

אני מאמין שאנחנו אמנם שונים אבל שווים ומעל הכל חברים! וחברות זה מחייב. 

הדחיה והריחוק כלפי עוררו אצלי חרדת נטישה רדומה.

בהתחלה הדחקתי וניסיתי לפייס אותה ולהתעלות על עצמי בתחומים שונים.

התגובות שלה היו פושרות, היחס שלה המשיך להתקרר, אז ירדה לי המוטיבציה לפעול כדי לזכות בהערכה שלה. 

הרגשות של אשתי הם נורמליים ולכן זה כואב שבעתיים.

אני חושב שאני פגוע בעיקר בגלל הסירוב שלה להיפתח איתי על הרגשות שלה, עם המון שתיקות ומבטים לא נעימים ופה ושם מילים סתומות. 

מעין יחס כללי שמשדר חוסר הערכה וחוסר אמון. 

הייתי שמח אם היא הייתה מנסה לדבר על הדברים המפריעים לה בקטע הבונה.

כן להראות שהיא מוכנה ללכת לקראתי. 

אפילו אם היא הייתה מתפרצת ודורשת ללכת לייעוץ זוגי (אני הצעתי והצלחתי לגרור אותה רק לשתי פגישות אצל יועצים שונים).

בקיצור, היחסים התקררו עוד יותר ומאז הוספתי לה עוד סיבות לאכזבה, כי זה הדדי. 

זה לא מובן מאליו שאני מוכן לפתוח איתה דף חדש ברגע שהיא תחזור לעצמה.

אני עדיין מאמין שיש לנו עתיד משותף ואני רוצה לתקן את עצמי בשביל זה. 

אני מקווה שהיא תבין שהיא צריכה להפסיק להתנפח ולחזור לפרופורציות. 

גם היום אני ראוי לה איך שאני ולא חושב שהיא ראויה לגבר טוב מימני.  

ה' יעזור....

ברישא כתבת "אני מכיר את מקומי" וכו' ובסיפא "גם היום אני ראוי לה איך שאני ולא חושב שהיא ראויה לגבר טוב מימני". האמנם רק היא מתנפחת עליך?

התחלת פיסקה ב"התחתנתי בביטחון מלא שאני בחיר ליבה של אשתי וראוי לה מצד עצמי" ובפיסקה שאחריה רשמת "הדחיה והריחוק כלפי עוררו אצלי חרדת נטישה רדומה." 

אז אם בחתונה הרגשת ביטחון מלא מאיפה צצה לה חרדת הנטישה? בהחלט ייתכן ששידרת לאשתך רושם לא אמין מתחילת הנישואים שלכם, שאתה יותר תלוי בה מאשר בוטח בה. חמש שנים חייתם עם מסכות על הפנים עד שנמאס לה והיא הורידה את שלה. אולי היא מביטה בך בחוסר אמון כי אתה לא מספיק כנה עם עצמך. חמש שנים אתה חי איתה בכעס ועלבון מצטבר ואתה באמת עושה לה טובה שאתה נותן לה הזדמנות לדף חדש? אתה יודע עד כמה היא זקוקה לזה באמת.  

לא כל הגאונות מסתכלות על הבעלים שלהם מלמעלה.. 

אבל זה דורש יותר עבודה. 

אני מסתכלת על חוכמה בתור מתנה מה', כמו יופי או כשרון לציור. ברור שחוכמה זה משהו שעוזר מאוד בחיים, אבל לא התאמצתי בשביל זה במיוחד, לא עבדתי על זה. נולדתי כזו. אז מה יש להרגיש גדולה מבעלי אם אני תופסת יותר מהר ממנו דברים?

זו הגישה שלי משהייתי קטנה, וזה עוזר מאוד בחיים. מה שחשוב בעיקר זה המידות ולא הכשרונות.

אבל ההסתכלות החיצונית שמודדת היום דברים בצורה כל כך כמותית  מקלקלת את הגישה הטבעית של החיים הפשוטים. לצערי. (ואני דוקטור ועובדת במחקרים מאוד מתקדמים שבעלי באמת לא מבין בהם כלום ולא מנסה להבין.. ואני מכירה, לצערי טוב מדי, את העולם החיצוני הזה)

צריך לעבוד על הענווה ועל נתינה ועל פיתוח הערכה לדברים החשובים באמת.

פשוט כתבתי כדי שלא תחשבי שכל הגאונות האלה הן גם גאוותניות שלא יודעות לאהוב ולא להסתדר עם הבעל שלהן.. ושכולן מחפשות מישהו חכם מהן.. ושהן לא מפותחות רגשית..

לצערי, בזמן הדייטים בעברי הרחוק, היו כמה מדוייטים, שבוודאות זה מה שהפריע להם. שחשבו שאני אתנשא מעליהם כי אני חכמה. אחד אמר לי את זה ממש בפרצוף "חשבתי שלא יפריע לי שאת חכמה ממני, טעיתי, זה לא ילך". אני ממש נעלבתי.. אבל בסופו של דבר התחתנתי עם בעלי, שלשמחתי הוא מספיק עניו כדי לשמוח בזה שאשתו חכמה, ולא להרגיש נחות מזה (גם מהצד של הבעל זה לא תמיד קל, כפי שכתב זה שמעלי).

והאמת שאני די נהנית ממה שאני עוסקת בו. אני צריכה את ההתעסקות השכלית הזו. זה צורך שלי, מספק ומשמח אותי, אבל אני לא מצפה לקבל את זה מבעלי. ממנו אני מקבלת ולומדת דברים אחרים, והשיח שלנו הוא אחר לגמרי.

מעוררת השראה.

שיש לאשה צורך אמיתי שבעלה יהיה חכם יותר ממנה.

זה גאווה? או צורך טבעי?

ובה במידה גם מאד מצומצם ומקבע

יש כמה סוגי אינטליגנציה - אינטליצגנציה רגשית, חברתית, לשונית, שכלית, יש ראש ריאלי, יש ראש הומני

יכול להיות שאני פרופסורית ומאד חכמה ובעלי בקושי סיים תואר אבל מבחינות אחרות כמו יחסי אנוש או הבנה לרגשות הוא הרבה יותר ממני

זה נורא מצומצם לקבוע אני יותר חכמה או הוא יותר חכמה

לאישה יש צורך אמיתי להעריך את בעלה וויכול להיות גם שיש לה צורך לראות בו צדדים שהוא יותר ממנה

אבל זה לא אומר שאם היא יותר חכמה ממנו באופנים מסוימים לכן אין לה מה להעריך בו או להעריץ בו.

אישה חכמה מתמקדת במה שהיא מעריכה

התהליך שהפותחת מתארת נשמע תהליך די נורמלי כשעוברים לשגרה שוחקת צריך מדי פעם להשקיע מחשבה והתבוננות כדי להמשיך לבנות את ההערכה, הקבלה. להתמקד במה אני נותנת ולא במה אני מקבלת. להתבונן ולשים לב ולחפש את הדברים שהוא כן נותן, להכיר בזה שהוא נותן גם אם זה שונה ממה שאני חושבת שהוא צריך לתת (למשל בדוגמא שמקריא דבר תורה מספר ולא אומר בע"פ) וללמוד לקבל בחן, להעריך ולהודות על כל דבר קטן.

ההתמקדות הזאת תשנה את המיקוד הפנימי מתחושות כזב של "אני עולה עליו" להערכה ואהבת אמת.

תמיד מבאס אותי לקרוא על אנשים שהכניסו את עצמם למלכודת מאד דוקרנית וסבוכה ואח"כ מבקשים שיעזרו להם להיחלץ (ובלא מעט פעמים זה בא על חשבון פגיעה באחרים)..

אני מבין את המלכוד שאת נמצאת בו, קשה לי להאמין שתקבלי כאן בפורום תשובה שבאמת תצליח לשנות את חייך.

תלכו לייעוץ, ואל תוותרו עד שתמצאו את היועץ/ת שימצא את הדרך הנכונה בשבילכם..

אני לא חושב שהמונח "אני גדולה עליו" הוא נכון, גם כי זו גאווה וגם אני בטוח שיש הרבה דברים שהוא "גדול עלייך".

מונחים כמו "לא ממלא אותי או את הצרכים שלי" או "לא כ"כ מתאימים" יותר מתאימים לענ"ד,

מה גם שזה יקל עליכם למצוא פתרון במקרה שקיים כזה.

אין לי מה לייעץ לך מעבר לתפילות ולנסות לקבל ייעוץ טוב.

רק זה יהיה טוב אם תשתפי את הסיפור שלך גם בלנ"ו,

כך שלפחות תוכלי לסייע בידי אחרים להמנע מטעויות כאלה..

שהם מתחילים לחשוב על הזמן שלפני ותוהים אם עשו את הבחירה הנכונה

וכן זה לא צריך להיות איזה ניצוצות מיוחדים או אות מלמעלה שכך נקבע 40 יום לפני הלידה. כי זו בחירה!

אז בחרת בו, והתחתנת איתו למרות ההתלבטויות והחששות. והוא לא את ואת לא הוא וזה בסדר גמור.

יש דברים שהוא מביא לקשר ויש דברים שאת מביאה ואתם יוצרים את הביחד שלכם מתוך זה.

וגם עכשיו את לא חייבת להיות איתו, זו גם בחירה שלך ושלו ביחד

ולבחירות שלנו יש השלכות...

אתמול היה ברדיו שיר, הזמר אמר:

הוא אוהב אותה והיא אותו, זה נחמד זה נחמד זה נחמד....

בקיצור בשיר הוא לא מרגיש שלם והם ביחד מתוך פחד להיות לבד וחשבתי על זה. כי ההדבל הוא לא בבן/ת הזוג שאיתנו. כי סה"כ הכל טוב. ובכל קשר יהיו את הלבטים והחששות וסה"כ שגרה היא שגרה. למי שמחפש את הרגש החזק גם הנפילה תהיה חזקה וזו לא זוגיות בריאה לדעתי- זו לא אהבה...

ההבדל הוא בנו

להגיע ממקום שלם יותר לקשר

את אומרת שהוא לא מספק אותך ואת רוצה יותר תוכן אז תמצאי לך את התוכן הזה, זה לא חייב להיות דרכו

בסופו של דבר את צריכה לבנות את העולם הפנימי שלך וזה לא קשור לבן הזוג שלצידך. זה לא שהוא צריך להיות יותר כזה או אחרת. הוא זה הוא.

ואם הוא היה אחרת עדין לא בטוח אם היית מרגישה סיפוק כי בעולם שלך יש חוסר.

בקיצור תבני את עצמך, בלי תלות בבן הזוג שלך- איתו או בלעדיו. ומן הסתם הקשר ישתנה בעקבות זה

או שתבחרי לעזוב עם כל ההשלכות של זה. אבל כך או כך זו בחירה שלך כמו שזה תמיד היה

לא יודעת כמה זמן העברת בחיפוש. אבל יכולה להגיד לך שזה לא מקום כל כך וורוד. מה שכן ששם את ניצבת מול עצמך ואין בן/ת זוג שעושים השלכה של העולם הפנימי שלנו עליו/ה.
 

אם כבר ניסית לדבר איתו/להסביר לו/לעמת אותו

עם ההתנהלות שלו ולא עזר,אז כנראה שגם לא יעזור.

תצטרכי לקבל אותו ואת ההתנהלות שלו ככה,איך שהיא.

תצטרכי לקבל את זה שאת ככה והוא ככה.

תדעי מראש שאם הוא נשאר איתם בבית לבד כשאת יוצאת לענינייך,כשתחזרי-יחכה לך בית על גלגלים.

את לא יכולה להתחיל לחנך אותו איך להתנהל איתם

ולחנך אותו להתנהל מולם כמוך.

זה פשוט לא יעבוד.

מראש אני אומרת לך-וותרי!

אחרת תהיי מתוסכלת.

כשאני עם הילד (אחד כי השאר גדולים)

יש לעיתים מגבות על הספה, בגדים מלוכלכים על הרצפה שני ס"מ מהסל, וילד חצוף ומשתולל שצריך פלוגה כדי להרגיע אותו

לא רואה בזה כאוס וזה נראה לי הורות תקינה לחלוטין

בעיניי ציפייה שדברים ידפקו כמו שעון בבית/ עם הילדים

בעייתית 

אבל צריך להיות סדר כללי ושגרה בריאה.

המגבות על הספה זו רק דוגמה קטנה.

זה לא העניין של הבלאגן,

זה החוסר הטוטאלי בגבולות והזריקה הכללית על כל דבר שקשור בשגרה וסדר וחינוך נכון ובריא לילדים. 

הכאוס נוצר בגלל ההסתכלות שלך

אולי היא שגויה

והפתרון הוא לנסות לשנות הסתכלות 

הכאוס הוא כאוס.

ההתנהלות שלו מבולגנת ומאפשרת לילדים משחק עם הגבולות.

עובדתית הילדים חצופים כשהם איתו.

עובדתית הוא מסוגל לתת להם לצפות במסכים עד 21 בלילה, כאשר מדובר בילדים בין 4.5-8 והם זקוקים לשינה. איתי כולם במיטות מתוך שמחה ונחת ב20 כבר.

ההסתכלות שלי היא מה בריא ונכון לילדים שלי ולי.

הם צריכים שינה מספקת.

הם זקוקים לסדר בענייני לימודים.

הם צריכים תזכורות הגיינה.

הם נצרכים לגבולות בריאים בכל תחום, ובוודאי בהתנהגות כלפינו ההורים ואחד כלפי השני.

הוא לא מצליח לספק את אלו, את רוב הרשימה הוא אפילו לא מנסה. כי הוא לא מכיר בחשיבות שלהם, למרות שרוב ההורים יסכימו שזה ברור שכל אלו נצרכים.

יש גבול לכמה דברים הם בתחושה או במחשבה.

הבית מתנהל על ידי הילדים, ולא על פי מה שהוא רוצה.

זו עובדה. 

ההתנהגות שלו בבית בבית

מושפעת מהיחסים שלכם?

אולי הוא עושה דווקא?

אפילו לא  במודע..

ואת "אולי" מנסה להחזיק את הבית

ולכן זה משדר גם לילדים.

אבל זו הפסיכולוגיה בגרוש שלי..

טיב היחסים ביניכם כמובן...

בין התנהלות הבית בנוכחות כל אחד מההורים

מכמה סיבות אפשריות

אחרי שמבינים את זה

ניתן לקבוע איך לתווך לילדים את הגבולות גזרה 

לא כותבים 
אללה באבאלה?

אוכלת תסביך

את צדקת ואני פשעתי

יבין מרות מהי....
פיתרון לבעיה

האפריקן אמריקן של הבית

שתיים זה טו מאצ 

אני שומעת ממך נימה מזלזלת בו, אולי אני טועה.

איך הזוגיות שלכם? איך התקשורת?

אם אתם בדו קיום ולא בזוגיות כל פער מקבל מימדים דרמתיים והילדים תקועים באמצע. 

זה תמיד היה שם.

הוא פשוט עכשיו עובד הרבה יותר שעות משהיה תמיד.

ונוצר לי הרבה יותר מרווח ללמוד את הבית ואת ההתנהלות בו.

וזה מצב שזועק לשמים.

בכל אופן, אנחנו לקראת התחלת הליכי גירושין.

אם אתם גם ככה בהליכי גירושין. לא ברור.

ככל שהעיקרון הדתי חזק בבית אז זה פחות אופציה, ונשארים עם ה"פיתו בסלו", כלומר יודעים שיגיע ליל הטבילה וזה נשמר עד אז.

לכן השאלה היא כמה ההלכה נוכחת אצלכם בשאיפה הזוגית.

ברור שכל זה לא מזילזול בדחפים וברצונות הטבעיים שזה דבר משמח בפני עצמו וטוב מאד שקיים אצלכם.

שלישית - ללמוד ביחד, לחזור ביחד על ההלכות הללו, שהן חדשות לכם ואולי לא מספיק במודעות ובכלל - ללמוד משהו ביחד מחזק את היחס המשותף שלכם לתורה.

בהצלחה רבה וברכה גדולה בביתכם

אתם רוצים קשר טוב ומגע וחיבה, וזה מדהים.

מה שצריך לשים לב, זה לשני דברים שפחות קל לראות מהמקום שלכם:

1. ככל שיש יותר מגע אסור ונקיפות מצפון, אתם תחוו את המגע כמשהו שמוביל לתחושות אשם, או שצד א מעיר לצד ב ומנסה למנוע אותו מהחטא. התוצאה היא כמובן בעייתית (ואפילו הרסנית, בטווח הארוך).

2. ככל שיש יותר שמירה, ככה ימי הטהרה הרבה יותר מרגשים ועוצמתיים. שוב, זה מתחיל בקטן אבל ככל שחולף הזמן זה מקבע את ליל הטבילה ובכלל את תקופת הטהרה כזמן של קשר מאוד מרגש ועוצמתי.

עצה פשוטה שלי: זמן הנדה הוא הזמן העי חשוב באמת לבניית הזוגיות, ואם מנהלים אותו נכון, מרוויחים בגדול. תקופת הטהרה, בעיקר כזוג צעיר, גולשת כמעט במישרין למגע וחיבור פיזי וזה מדהים. אבל אם מנהלים נכון את זמן הנדה, בונים את הרובד של קשר בשיחה משותפת, דיבור וסיפור על עצמי. זה מאוד מאוד חשוב, כי תוך כמה שנים שני התחומים האלה יהיו פחות לחוצים לכם, וככל ששניהם ייבנו טוב (מגע נעים מתוך קרבה ולא מתוך תחושות אשם, לצד שיחה נעימה ומקרבת) - צלחתם את החלק הכי בסיסי בזוגיות, ואתם במועדון הטוב של אלו שבונים את עצמם.

כדי ליישם את זה, תפנימו ביחד כמה חשוב גם זמן בלי מגע פיזי ואיך כדאי לנהל אותו בחכמה. תחשבו להעמיס על ימי הנדה שלכם מפגשים של שיח וקרבה שמצד שני לא מאפשרים ככ מגע. יותר יציאות בערב להליכה משותפת, לרכז אז נסיעות להורים ולאירועים וכדו'.

אני חושב שאתם נמצאים בשלב מרגש ויש לכם את הכלים לפתח זוגיות מהממת. מכיר הרבה אנשים שהיו שמחים לחזור לתקופה הזו ולעשות את זה שוב, בצורה נבונה ובונה.

מלא הצלחה יקרים!

ומזל טוב 🍷

פתרונות טכניים כבר כתבו לפניי טוב ממני.

קודם כל הכל תקין אצלכם ואתם לגמרי נורמליים ומצויינים ברוך השם.
זו מתנה וברכה גדולה, המשיכה הבלתי ניתנת למעצור הזו...
מבחינת עזרה טכנית- צעדי תינוק.
כל פעם להחליט על משהו קטן, לא ישר הכל או כלום כי זה קשה.
כל פעם שאתם מצליחים לשמור על הריחוק- לשמוח בזה.

אולי לעזור לעצמכם, לא להיות יחד המון זמן במצב של קרבה,
לצאת יחד למקומות ציבוריים אולי אפילו ליד אנשים אם ממש ממש קשה,
וכמובן להתפלל על זה להשם...
לשים לעצכם גבולוצ קטנים יותר- מה אתם בטוח לא עושים. צעדים קטנים. זה לא המקום לפרט אם באלך בפרטי בשמחה רבה...

מרגש לשמוע את זה,באמת.. מתיקות
 

הפעמים הראשונות היו לנו סיוט ממש

אבל באמת מפעם לפעם זה נהיה יותר טוב ב"ה

ושנה-שנה וחצי אחרי החתונה זה היה לנו הבדל של שמיים וארץ מהחודשים הראשונים...

שולחת חיבוק, בע"ה שה' ישלח לכם כוחות לניסיון הזה, ואם זה מעודד- בע"ה זה ילך וישתפר...;)

ברור שקשה מאד מאד. ברוווור.

אבל זה עניין של החלטה, שרק אתם יכולים לקבל לעצמכם. יחד.

מה שהקל עלינו זה לצאת מהבית יחד כמה שיותר. 

ובמהות שמירת התורה והמצוות כולה.

ובפן הפרקטי, אכן מנסים קודם כל להיות בזה *יחד* מתוך הבנה שזה מה שאנו בוחרים וכי זה מה שחשוב לנו,

ומתוך החיזוק הזה כל אחד לעצמו וגם לשני/ה לעשות בפועל דברים שיעזרו - כגון דיני ההרחקות שבאים בדיוק כדי לשים את הגדרות הללו.

כתבו עוד על הפן הפרקטי ומצטרפת לכל דברי החוכמה שנאמרו כאן,

ורוצה גם להוסיף על הפן הרעיוני וההבנתי של הדברים בהרחבה:

בהחלט הזמנים השונים במעגלי החיים (כדוגמת הזמן שאסורים) מזמנים לנו הזדמנות מופלאה ללמוד ולהעמיק בכך יחד, ולגדול בתור הזוג שאנחנו לעוד ועוד רבדים עמוקים.

זו ממש עבודת חיים. 

בהחלט אפשרות של עבודה על רמת קירבה נפשית-רגשית בעוצמה גבוהה בזמנים אלו יכולה לתרום,

גם התכנסות והתמקדות אישית חשובים בפני עצמם

ולשניהם יש מקום, הכל תלוי באיזון העדין והנכון לכם כיחידים וכזוג.

ויש גם נקודה שחוזרת על עצמה הרבה פעמים בתקופה הזו, שהיא נקודת הרגשת הבדידות בזמנים אלו שאסורים. כתבתי עליה בהרחבה בעבר ומצרפת את הדברים גם כאן:

לפעמים עולה אצל האישה, ואולי גם אצל האיש, מן תחושה של "בדידות" כאשר אסורים.

וזו אכן נקודה מאוד עמוקה שלדעתי יושבת איפשהו שם-בנבכי הנפש של הרבה מאוד נשים (וגם גברים) בזמן שאסורים.

וזה ממש לא סתם.

הרי יש שפה שלמה של אהבה (בין היתר, יש 8 שפות של אהבה) שהיא שפת המגע -

שבעצם מי ש"מדבר" בה - אומר ע"י כל סוג של מגע - חיבוק, נשיקה, ליטוף, יחסי אישות וכו' - אומר ע"י כך "אני אוהב/ת אותך"

וגם מרגיש אהוב/ה ע"י מגע שנותנים לו/לה.

עכשיו,

בתקופה שאסורים,

ועוד אחרי החיבור הגדול שהיה שמותרים,

ועוד אחרי הרבה זמן שהייתם מותרים -

פתאום נלקחה מכם השפה הזו!

משניכם!

אז גם בעלך - זה קשה לו

כי הוא אוהב אותך

ורוצה להגיד את זה

להגיד את זה גם במגע

והוא לא יכול!!!

ואת, אוהבת אותו כל כך

ורוצה להיות קרובה אליו

אבל לא יכולה לומר לו זאת בשפת המגע!

ואז מה קורה?

למי שממש קשה, כי הוא ממש "ספץ'"- ממש מדבר חזק ורהוט בשפה הזו של האהבה - הוא לגמרי מרגיש כמו נכה חלילה שלקחו לו את הקביים והוא לא יכול ללכת... כאילו איבר ממשי מתוכו חסר...

ואז מתוך קושי הוא ממש מרגיש חסר אונים!

ומהחוסר אונים הזה באמת לפעמים נוצר ריחוק גם ברגש/בנפש -

*כי* כל כך אוהבים

*כי* כל כך קשה בלי המגע

ולעיתים אפילו מעדיפים "להתרחק" לגמרי כדי שלא יהיה קשה מדי עד בלתי אפשרי

וגם כדי לא ליפול.

 השורש החיובי של זה כמובן מראה עד כמה אהבה ענקית וקירבה ענקית *כן* יש ביניכם!

שעד כדי כך אתם מפחדים לא ליפול מרוב שהתשוקה והאהבה ביניכם חזקה!

שעד כדי כך אתם מרגישים חסרי אונים בלי יכולת המגע הזו

שעד כדי כך לפעמים הנפש ומנגנוני ההגנה מעדיפים להתרחק כי פשוט לא יכולים ככה בלי המגע!

אם מבינים את השורש של זה,

את המקום ממנו הכל קורה -

זה מאוד יכול להרגיע את הנפש.

כי דווקא כאשר אסורים יכול לעלות רצון יותר חזק לקירבה נפשית ומילולית

אך לעיתים מרגישים, כמו שפירטתי קודם, בדיוק להיפך

ואז התסכול גדול שבעתיים

גם אין שפת המגע

וגם אין את שפת המילים

אז כאילו מה? אז מה כן יש?

מה? כל מה שאנחנו זה רק מגע?

מה, למה אנחנו כ"כ רחוקים?

מה, הוא כבר לא אוהב אותי?

מה, הוא רק רוצה אותי כשמותר לגעת? ואני אותו?

מה יש לנו?!

אז על כל השאלות האלה לענות - ממש ממש לא!

יש ביניכם קשר שלם!

אהבה שלמה ואמיתית

אתם פשוט אנושיים!

פשוט לקחו לכם שפה! קביים, איבר, פה, יכולת התבטאות!

והריחוק הוא לא אמיתי אלא רק כמו מסכה לתסכול וחוסר האונים שהנפש מרגישה *כי* היא רוצה להיות כל כך קרובה!

עכשיו זה חשוב חשוב חשוב

אני כותבת את זה לך, לעצמי, לכולן

וכ"כ למה?

כי דווקא בימים האלו,

הימים שאיש ואישתו אסורים,

הם ימים שחלילה "מועדים לפורענות".

הכוונה שחלילה חלילה בגלל אותה הרגשה בנפש

אותו איש

או אותה אישה

יכולים "להאמין" ו"ללכת שבי" אחרי הרגש המתעתע והשקרי הזה של ה"ריחוק" לכאורה

ולחשוב שהאישה שלהם/האיש שלהן רחוק מהם

ואז זה כר פורה לחלילה ריחוק אמיתי

ע"י קשרים אסורים ל"ע

או מריבות

ויכוחים

צעקות

חוסר הבנה

רצון למלא את ה"חלל" הזה בהתכתבויות או דיבור עם גבר אחר חלילה,

או לצחוק ממישהו אחר חלילה,

או כל דבר שמכניס גורם זר בקשר המקודש בינינו

וכל דבר שהוא לא מקרב בינינו אלא מרחיק

כיוון שאין ואקום בעולם.

איפה שלא נכניס את הטוב - ישר יש בור פעור לרע.

וישר צריך למלא אותו!

כמו שכתוב בתורה "הבור ריק"

ומפרש רש"י מים אין בו

אבל נחשים ועקרבים יש בו!

ז"א, אם אין את הקירבה

אז חלילה הפוטנציאל לרע ולריחוק עוד יותר גדול!

וצריך להיזהר שבעתיים!

צריך ל"סור מרע" שבעתיים!

ואז "לעשות טוב" שבעתיים

לא לדבר עם מישהו שאסור (תמיד כמובן!)

לא לריב מריבות מכוערות

להמשיך להבין אחד את השני

כן להסתכל בעיניים (אם מתאים לכם, אני חושבת שזה חשוב)

כן לצאת יחד דווקא כשאסורים לבילוי רק בלי מגע

כן ליצור זמן ומרחב לזוגיות - זמן, פניות ומקום לזוגיות,

כן לדבר על הדברים

כן לומר במילים "אני אוהבת אותך"

או בפתקים

או מחוות

או חיוך

כן להתמלא במה שכן יש

במה שכן היה

להיזכר בזה

לזכור את זה

להפנים את זה

להסניף את זה עמוק לתוכנו

ובשאר הזמן?

בשאר הזמן להבין את המקום בנפש של זה.

ולשחרר.

להרפות.

ככה זה.

אי אפשר תמיד מושלם.

אז להכניס גם דברים טובים *אחרים* אבל שיהיו *טובים*

זמן למרחב *האישי* של כל אחת ואחד מאיתנו

זמן יותר לפיתוח תחביבים

זמן יותר ליציאות עם אחות/חברה/אמא/אחר

זמן יותר לפתח דברים בעצמך ובעולם האישי שלי ולהשקיע בזה יותר

זמן יותר לבקר הורים ומשפחה

זמן יותר לישון

זמן יותר לראות סדרות אולי, או כל דברים שאוהבים וזה דורש רק אחד ולא זוג

וכמובן גם אישך אותו דבר - יקדיש את הזמן להתמלא ב*אני* שלו

זמן יותר לעצמו

לעבודה/לימוד תורה

לחברים

ליציאות עם משפחה וחברים

לפיתוח עצמו ותחביבים שלו ויצירתיות שלו

ואז

כאשר המקום של זה בנפש קצת נרגע

אפשר לאט לאט לראות גם את הברכה בזה -

שזה באמת באמת מאםפשר גם זמן לגדול בתור יחידם ולא רק בתור זוג,

ואז אותם שני היחידים האלה יגיעו לטבילה ולמפגש המחודש עוד יותר מלאים

עוד יותר שמחים

עוד יותר *הם*

ומתוך המקום האישי השלם הזה - גם הזוגיות תהיה שלמה יותר

כי כאשר כל אחד מרגיש *עם עצמו* ועם *עצמה* טוב ושלם - הזוגיות היא הראשונה להרוויח מכך! (וגם להיפך כמובן!)

ואז יש גם את הגעגוע

והציפייה

והכמיהה

והתשוקה

ואת החיבור המחודש שהוא ממש יכול להיות עם פרפרים בבטן ממש כמו ואפילו עוד יותר מיום החופה!

ולהכניס עוד עומק וגיוון וטוב שלם בתוך המרחב הזוגי שלכם בתחום האישות ובכל התחומים.

אני קוראת לזה (לתקופה שאסורים) "שעת האפס"

שכאילו אנחנו, הנפש שלנו, כמו שעון,

שצריך מדי פעם להתאפס

לאפס אותו.

כי אם לא הוא משתגע ולא מראה את השעה הנכונה

אבל כאשר מאפסים אותו

ונותנים לו את היחס הראוי לו - הוא ימשיך להתאפס על עצמו ולהרואת את השעה הנכונה

ממש "אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ" -

שיש כמו שטח אפור כזה שהוא הזמן שאסורים בו, תקופת הריחוק בנידה,

שמה שיכול לתרום ולעזור לאפס אותו זה מה שכתבתי קודם - להכניס טוב ולא רע,

למשל סרט, שיר שכותבים או שרים עליכם עם תמונות שלכם מכל הזמנים, ממש להקדיש באופן *אקטיבי* זמן ב"להעיר ולעורר" את האהבה עד שתחפץ בזמן הזה שזה דורש יותר אנרגיה,

אז כן, לעשות קליפ מכל הסרטונים והתמונות שלכם,

לדבר על הילדים החמודים

להקדיש יותר זמן לילדים החמודים

לשמוע שירים שמקרבים ומחזקים

לרקוד

לראות סרט שיכול לקרב (לאו דווקא ביחד, הכוונה לקרבב את הלב שלכן בנפרד לשני ולתחושת הקירבה)

בילוי יזום יחד

שיחה טובה

מבט בעיניים א ר ו ך

ממש להעיר את הקירבה הזו

כמו שעון מעורר

ואז,

במקום ללכת ולהיות בשטח האפור - שיכול לזמן את כל הרע והריחוק והדברים הרעים חלילה שפירטתי למעלה -

ללכת לשטח הלבן, או הורוד - ששם הכל טוב, ומקרב, ונכון, ואמיתי ולא מזויף, גם בטווח הקצר וגם בטווח הארוך.

למשל להוסיף עוד פגישה עם אחות

עם חברה

לצאת לאוויר עם מוזיקה

לישון

להסניף את הילדים

להתפלל על זה ולהתפלל בכלל

להתחזק

לראות סרט טוב

לראות תמונה שלכם יחד

ליצור משהו

לעזור למישהו - בטוב

ממש להתכוונן לזה!

לדבר את זה.

לשהות לבקש מהשם את זה.

במילים פשוטות.

כל יום.

ואם קשה אז יותר חזק לבקש.

ותמיד תמיד לחשוב

מהי מטרת העל שלי? למשל זוגיות טובה לנצח ובית שלם ושמח לנצח -

אז מה מקרב אותי למטרת העל הזו שלי?

ומה מרחיק אותי ממטרת העל הזו שלי?

וכ-ל מה שמקרב אותי למטרה - לעשות!

וכ-ל מה שמרחיק אותי מהמטרה - להתרחק!

ב"הצלחה רבה, מאחלת לכם שתזכו לצמוח ולמצוא המון מתנות דווקא בתוך התקופות שאסורים, ומתוכן להעמיק ולשמוח עוד יותר גם בתקופות שמותרים 🙏🌹

אז מן הסתם הם יצחקו, ידברו, יקשקשו... 

אם הוא לא לומד הוראה והוא לא מתכוון לעבוד בישיבה,

אז זה לא כל-כך שונה מאינספור פגישות שיהיו לו גם בעבודה.

(אני יודע שלא עניתי לשאלה שלך, רק הרחבתי אותה...)

אין נכון או לא נכון.

לאחת זה יפריע-וזה בסדר.

ולאחרת זה לא יפריע-וגם זה בסדר.

אבל אם זה מפריע לך,פשוט תגידי לו.

תשתפי אותו בתחושות שלך.

אצלה בבית או במקום ציבורי, כמו בספריה?

זה  טבעי שדברים כאלה מעוררים מחשבות ורגשות, במיוחד כשאתם זוג טרי והקשר עוד בבנייה והתגבשות. זה ממש לא משהו לחוש עליו אשמה או לחשוב שאת "מגזימה".

אבל כיוון שההקשר הוא נטו לימודים ולא בילוי חברתי נניח של קולגות מהעבודה ,  לצורך השלמת חומר חיוני שהוא הפסיד עקב המילואים – זוהי מטרה פרקטית, ברורה ומקצועית. זה לא "בילוי" או "יציאה".

אם הם אכן ישבו בספריה - זו התנהלות שגרתית ונורמלית של חבורות סטודנטים.  

אם בפעם הזו נפגשו בבית שלה, לגיטימי לבקש שלהבא ישבו במקום ציבורי  

יש הרבה חברויות בלימודים ובעבודה שלא מתפתחות למקומות שהפנטזיות של כבודו הולכיהם אליהם.

זה לא הופך את זה לטוב או לרע, אלא בעיקר שצריך לדעת לשים דברים בפרופורציות ולהבא להציב גבולות (נניח, שבפעם הבאה ייפגשו אצלכם בבית, או שייפגש עם אחר/ת).

מחשבה פסימית מיידית או תגובה קיצונית יכולים להזיק מאוד, בין אם החשש מוצדק ובין אם לא.

השאלה אם יש לו ברירה.

אבל כמה נקודות ציון

א האם יש איסור ייחוד. אם כן אז זה פשוט אסור .

ב האם חד פעמי/ פעמים בודדות/ סדרה של שיעורים

ג האם יש רעשי רקע שיגבירו צניעות או שיגבירו קלות דעת

ד מה הסגנון של הסטודנטית המדוברת

הצלחה רבה 

לק"י

לא קשור לאם סומכים על בן הזוג או לא.

ובעיני, אם לך זה מפריע, הכי לגיטימי שתבקשי ממנו ללמוד עם גבר.

אולי לא הייתי באה בדרישה, אלא מבקשת ומקווה שייענה לי.

א. העזרה של בעלך לאדם בודד

ב. חוסר בגבולות בעזרה

ג. חוסר בתקשורת בינך ובין בעלך ותחושה שהוא לא רואה אותך ואת הצרכים שלך, או אולי לא נפל לו האסימון שהוא בזוגיות וצריך לשנות פאזה

ד. מעורבות גבוהה של המשפחה שלך ושלו

אתחיל מההתחלה.

בעלך עוזר לאדם בודד, זה מאוד יפה. הוא עושה איתו חסד.

גם אמא שלך עשתה חסד דומה וזה מקסים. חיובי, ומעיד על נפש טובה.

הבעיה מתחילה במינונים... כאשר זה נמשך המון שעות, חוזר הביתה בשעות לא שעות, מצפה גם ממך להיות שותפה למרות שזה לא מתאים לך, זה כבר הופך להיות עוול ולא חסד.

כי זה חסד על חשבונך וגם חוסר הגבולות הזה מטריד, גם אצל בעלך כלפי עצמו זה ברמה חריגה ומשהו בקשר הזה מאוד מוזר.

ברור לי שאת מנסה להסביר לו את זה והוא לא מבין.

השאלה היא מה יש לכם בזוגיות מעבר לדינמיקה הזו, האם יש לכם מכנה משותף? שיחות? מחוות הדדיות?

למשל, האם את חושבת מה יפנק אותו ומה חשוב לו?

האם את מרגישה שאכפת לו ממך?

האם אתם יוצאים מדי פעם, מפטפטים, מתחבקים וכל מה שמעבר?

ומה היה לפני החתונה, היה לו את הקשר עם האיש הזה?

האם דיברת איתו על זה פעם בנחת או רק בעצבים או רק דרך קרובי משפחה?

תקשורת זוגית אמיתית לא אמורה לעבור דרך חמותך או האחיות שלך או שלו, אם הוא מדבר עם אמא שלו על להתגרש ממך וגם את פונה אליה ככתובת "קחי אותו תחנכי אותו" שניכם צריכים לעשות איזה סוויצ' בראש.

להפנים שהקשר הזה הוא אך ורק שלכם ולא קשור לסביבה, אתם שני אנשים בוגרים שנחליטו להתחתן וזה שלכם.

שימי גבול מאוד ברור מה את מוכנה ולא מוכנה לעשות בשותפות שלך במצווה הגדולה שבעלך עושה.

למשל - שיעזור לו רק בשעות שהוא לא בעבודה ואת כן בעבודה (אם יש כאלה). או רק יום בשבוע. או רק לבשל לו אבל לא להסתובב איתו. וכו'.

מה שמתאים לך, מתוך ראיית הטוב.

יכול להיות שכמה מפגשים בודדים עם יועצ/ת זוגי/ת יעשו לכם טוב ויאפשרו לכם לדבר על זה בנחת כי נשמע שמשהו בתקשורת ביניכם לא 100%, לפחות ממה שאת כותבת.

מהניסיון שלי זה ממש יכול לעזור להציל את הנישואים.

בהצלחה יקרה!

מציע לנסות ללכת ביחד לטיפול זוגי ופשוט להעזר במטפל/ת לתקשר. תשמעי איך בעלך רואה את הדברים ואת חלוקת המשימות, הוא ישמע אותך ותראו ביחד איך מסדרים את החיים עם פרופורציות.

לוקח כסף על הבישול כי... חשמל ומים?

אלה שני הרכיבים הכי זולים בבישול.

החלקים העיקריים זה זמן עבודה וחומרי גלם. 

או שהוא מצא חבר שהוא נהנה איתו והוא יכול להתנהג כמו רווק

או ללכת למחוזות רחוקים יותר כמו קשר של ניצול.

הקשר עם המשפחה שלך לא רלוונטי למקרה הספציפי אבל רלוונטי לתקשורת ביניכם, גם איתך אין תקשורת?

לחזור כל הזמן ב3-4 זה לא תקין.

הטקסט מדגיש את רעיון “נר איש וביתו”: חנוכה הוא זמן לחזור לבסיס הזוגי – איש ואשתו, פנימה אל הבית והקשר. מתוך חיזוק השלום, הקרבה והתקשורת בבית, ניתן להשפיע גם החוצה. הוא קורא לראות את בן/בת הזוג במבט על, מתוך הכרה בטוהר הנשמה והכוונות, גם כשיש פגיעה או משבר, ולזכור שדווקא הקושי הוא הזדמנות לצמיחה, תיקון והעמקת האהבה.

עוד מודגשת החשיבות של בלעדיות, נאמנות והשקעה רגשית בקשר הזוגי: לראות חיים רק עם בן/בת הזוג, להשקיע בהם את כל הטוב, החיבה, העזרה והשמחה, ולא לפזר את הכוחות החוצה. אהבה זוגית מתוקנת מביאה טוב לשני בני הזוג, לילדים, ולעולם כולו – והיא האור האמיתי שנדליק, במיוחד בימי חנוכה.

(GPT)

למרות שהן לא היו מעוניינות בכך.

מניחה שיש במגוון מחירים, ואולי אפשר להכין ערכות ולהכין בלי הדרכה.

הכיף מבחינתי בזה שאפשר לפטפט תוך כדי.

כמה אתן מוכנות להשקיע פר משתתפת?
ואם לא דחוף לכן מפעילה מבחוץ אפשר סדנת DIY פשוטה יש מלא אופציות

עיצוב שוקולד לפרלינים

ציור בקפה

יש לי המלצות..

מחילה, עניתי לך אתמול (לא גילית סוד, זה ידוע בפורום) כי הייתי בטוח שמי שבפורום נשואים מחפש מטפל - מחפש לעצמו מטפל זוגי. אבל אם אתה בסה"כ רוצה לברר משהו כללי - אין צורך לאסוף כאן מידע.

מה ההכשרה שלכם?
כמה שנים אתם במקצוע?

מה היקף העבודה?

מנסה להשיג.

המושג 'מטפלים' הוא עולם מאוד רחב והתשובה לשאלותיך תהיה שונה מאוד מאחד לשני. אם אתה רוצה ללכת למישהו לטיפול, הגיוני לשאול אותו את השאלות הללו באופן אישי, אבל לא חושב שדרך הפורום.