מבינה אותך שאת בוכה מרוב תסכול. נורא קשה כשמגיעים למצב כזה! באמת באמת קשה.

חכמות (וחכמים) ממני מן הסתם יגיבו לך וייעצו מה לעשות עם הבחורצ'יק, אני רוצה רק להגיד בקטנה - אל תשכחי את עצמך בדרך.

אני מציעה לך שהמחשבה הראשונה שלך תמיד תהיה על עצמך. זה נראה לי הכרחי להצלחה של כל שיטה חינוכית שהיא.

הילד רובץ על הספה ועולה בך גל של כעס ומרמור? עצרי רגע לפני 'מה עושים איתו' - פנקי את עצמך. עשוי לעזור אם תצאי מהחדר בשביל זה. שבי עם עצמך רגע, ותהיי אמא של עצמך. אמא טובה ומסורה. תקשיבי באהדה לקול הממורמר, תני לעצמך ליטוף אוהב (לא חייבים ממש פיזית ).

אחר-כך תמשיכי לשיטת החינוך שהכי נראית לך - לדרוש, לבקש יפה, להניח למצב כפי שהוא, מה שלא תהיה התגובה הנכונה בעינייך - רק אחרי שאת עצמך קיבלת עזרה ראשונה נדרשת.

וכל הכבוד לך שאת פותחת את זה כאן! אני יודעת שלא פשוט לתאר מצב קשה כזה, גם בבדוי. בע"ה ההעזה הזאת תפתח לך פתח ישועה.

באמת לא קל לפתוח את זה, גם בבדוי. קצת כמו להודות גם מול עצמי שהרמתי ידים ואני לא יודעת מה לעשות יותר. סוג של הודאה בכשלון

באמת בדר"כ כשעולה בי גל של כעס אני נכנסת לחדר כדי להשתלט על עצמי לפני שאני פועלת מולו. נותנת קצת לכעס לשטוף אותי ולעזוב אותי ואז יוצאת אליו ממקום רגוע יותר. 

מה שהכי מתסכל אותי שאני כל כך הרבה עובדת איתו ולא רואה שום תוצאות.

בוררת את ה"מלחמות" שלי איתו ונזהרת לא להגיע לפינות של מלחמה ראש בראש, חיזוקים חיוביים - מחמיאה לו על מה שהוא כן עושה, על גילויי רגישות והבנה שאני רואה פה ושם, אמון-מאמינה באמת שיש בו הרבה טוב ויכול להיות לו ממש טוב אם הוא רק יבחר בזה

והוא כאילו עושה הכל כדי לאתר את נקודות החולשה שלי ולדרוך עליהם חזק. כאילו כמה אמון שאני אתן לו זה לא יספיק הוא חייב להוכיח את זה לעצמו שוב ושוב ושוב בכל דרך אפשרית ולהביא אותי כל הזמן לקצה ואז כשהוא יתפוס אותי ברגע של חולשה ואני אצא עליו אז הנה - הוא קיבל את ההוכחה שאני שונאת אותו או משהו.

כמה אני כבר יכולה עוד?????? זה גומר אותי

אולי אני פשוט טועה בו לגמרי? בדר"כ התנהגות של ילד מנסה להשיג משהו, יש ילד שידרוש צומי בדרך שלילית ויש ילד שיחפש את זה בדרך חיובית. לפעמים אני חושבת שאולי אני לגמרי טועה באיך שאני מפרשת אותו, אולי אני בכלל לא מבינה מה הוא בעצם רוצה וצריך?

ילדים שמציקים לילדים אחרים או אפילו למבוגרים פשוט נהנים לעצבן ומרגישים חזקים על חשבון מישהו אחר. 

למה זה ככה? אולי זאת אווירה ברחוב או בית ספר או סתם אופי לא משהו? או שהוא עובר משהו כזה בעצמו ורוצה להרגיש חזק על מישהו אחר? 

ואולי סתם כיף לו לשבת על ספה ולא לעשות כלום, בעיה בשיטת שפר שהיא טוענת שהתנהגות של ילדים מסתובבת סביב הורים וזה לא נכון. יש להם רצונות משלהם. הרבה יותר נעים לשבת בספה ולהפחיד אחים קטנים ואימא מלקום, לעזור ולהתאפק. 

אם הוא באמת מקבל המון אהבה והתחשבות מה שנשאר לך להעמיד אותו על המקום. אם הוא אומר לך שאת מפגרת  תפסיקי לדבר אליו, אל תתני לו כלום עד שהוא מתנצל,  ואם הוא הולך ראש בראש גם את תלכי עד הסוף, שהוא יבין שאת עומדת על שלך. 

במיוחד את הקטע שהרבה יותר נעים לשבת על הספה ולהפחיד את כולם מלקום, לעזור ולהתאפק.

אני יודעת שזה לא אוירה ברחוב או בית ספר או בבית הכי נראה לי שזה סתם אופי לא משהו

אני לא סגורה על עצמי אם אני מסכימה איתך או לא

מצד אחד מסכימה איתך שזה יותר נח לא לעשות כלום מצד שני זה לא כל כך נכון כי ככה אתה לא מקבל הערכה ואתה רואה את אחים שלך עושים דברים, לומדים, מצליחים, פועלים ומקבלים הרבה הערכה ואז אתה נהיה מתוסכל כי יש לך קונפליקט - אתה רוצה לקבל הערכה אבל אין לך כח להשקיע בשביל זה.

לדעתי הוא באמת נמצא בקונפליקט הזה.

אולי באמת אני צריכה יותר לשקף לו את הקונפליקט הזה ולנסות לעזור לו לצאת מזה?

להעמיד אותו על המקום זה לא כל כך עובד. אז אני לא ידבר איתו ולא יתן לו כלום, הוא לא יתנצל, הוא רק יחריף את ההפגנות כח שלו, ישבור חפצים, יתקפד בתוך עצמו וירגיש הכי מסכן בעולם ולא יתנצל הוא עקן פרד הכי עקשן שאת יכולה לדמיין בחיים שלך. אנחנו נכנס ללופ שממש קשה לצאת ממנו. זה לא הולך איתו ראש בראש, כבר נכנסתי איתו ללופים האלה בעבר וזה לא הביא אותנו למקומות טובים. ממש לא.

1) אני מכירה את התחושה הזאת, של לעמוד מול שוקת שבורה. של המציאות שטופחת על הפנים.

זה כואב מאוד מאוד, אבל במבט לאחור - אבן מאסו הבונים היתה לראש פנה. מהנקודה השבורה הזאת יכולה להגיע צמיחה אדירה.

2) דעי שכשקוראים אותך בולטות מאוד לעין המידות הטובות שלך. ההתנהלות שלך מעוררת התפעלות. היכולת שלך להתבונן בעין טובה אמיתית בתוך כל הקושי - ממש לא מובנת מאליה. אני מקווה שאת יודעת לפרגן לעצמך על כל זה!

3) בעניין הרגע של חולשה - יש לי הצעה מהפכנית: אולי תחליטי שאת בסדר עם זה?

אני מאמינה לתחושה שלך שנוצר משחק שבו הוא מחפש אותך ואת מנסה בכל יכולתך (המופלאה!) לא להיתפס. אני לא פסיכולוגית ולא יודעת לנתח למה נוצר משחק כזה, אבל כן חושבת שפשר לוותר על המשחק. תכריזי מלכתחילה בינך לבין עצמך שהצד השני יכול לנצח, שאת נותנת לו את המתנה הזאת בלב שלם ובאהבה: הריני מודה ומתוודה שאכן, אני בת אדם, וכשדורכים לי על הרגל אני צועקת. ואני אמשיך להיות בת אדם, ואתפס בראש מורם עשר פעמים ביום מעכשיו.

כמובן, זה לא סותר להמשיך להזרים אליו את החמצן המחייה של האמון והעין הטובה - לגמרי! אבל חופשי ובלי הסתבכויות, להרשות לעצמך להיות לא חינוכית כשמוציאים אותך מהכלים.

כל הנ"ל רק הצעה כמובן. ממליצה לך לעשות קודם תרגיל מחשבתי, להריץ סיטואציה כזאת בדמיון, למדוד כמו בחנות בגדים. יושב עלייך יפה? תקני. אם לא - תחזירי למדף ותמשיכי הלאה 

תודה על המילים הטובות, הבאת אותי לדמעות.

בקקשר ל 3 - באמת הצעה מהפכנית  אני צריכה לחשוב על זה. יש בזה משהו שממש מדבר אלי.

לפרוש את הלבטים שלך בקשר לזה כאן, שנלוש אותם ביחד - מוזמנת 

באיזשהוא מקום אני אפילו קצת עושה את זה. מקבלת את עצמי ומרגישה שזה בסדר ומותר לי גם לכעוס כשהוא עובר את הגבול

אבל מה שגרם לי לפתוח כאן את הנושא זה שני דברים - אחד זה כשאני חושבת באופן כללי על המצב ואני לא רואה אותנו מתקדמים לשום מקום והשני שכרוך בראשון - שאני מרגישה שאני עובדת הרבה וקשה כולל הדרך שאת הצעת וכאילו לא רואה שיפור. לא רואה שינוי ואז יש לי התקפי יאוש כאלה - עד עולם הוא יהיה ככה? ואיך בכלל הוא יתחתן? ואיזה אישה נורמלית תסכים בכלל לחיות איתו? 

וגם המחשבה שאולי משהו שגוי ביסודו אם אני עושה כאילו הכל והמצב די אותו דבר

יש ימים טובים יותר וימים טובים פחות

אם מסתכלים לאורך זמן אפשר לראות שיש הטבה אבל כל כך עדינה ואיטית וכמעט לא מורגשת

שתי הצעות. ושוב - תמדדי עלייך תראי אם יושב טוב, אם צריך לעשות התאמות, או בכלל לא לטעמך ולהניח בצד:

1) כשמציפות אותך מחשבות הייאוש, אני מציעה לך תרגיל בדמיון מודרך, שלמדתי מאישה יקרה:

דמייני את הנחש, הנחש שהסית את חוה לאכול מהפרי האסור. כשאת שומעת בראש את הקולות המחלישים האלה - "עד עולם הוא יהיה ככה", "איך הוא יתחתן", "המצב ילך ויחמיר" - דמייני שהנחש הזה הוא שיושב לך כרגע על הכתף ולוחש את הדברים האלה לתוך האוזן. את שומעת ונדמה לך שזה קול פנימי, אבל זה חיצוני. זה הקול המסית. זה נחש - כל מה שהוא רוצה זה להכשיל אותך. זה לא את.

אני ממש ממליצה לעשות את התרגיל הזה בזמן אמת - כשאת מזהה מחשבה מחלישה עוברת לך בראש - מיד תעצרי לרגע ותדמייני איך נראה הנחש שלוחש לך אותה. זו דרך להיפרד מהמחשבות המכשילות האלה, ומניסיוני זה מאוד מחזק ומעצים.

2) כשאת בטוב, כשאת מרגישה שאת מסוגלת להסתכל על הדברים באופן נקי, כשהנחש יוצא להפסקת צהריים, כשאת מזהה שהגיע זמן מסוגלוּת - אז בעיניי זה הזמן לבחון את השאלה שמטרידה אותך כל כך, אם הכיוון נכון מעיקרו. אם ההתקדמות האיטית והעדינה שאת רואה היא סימן לנכונות הדרך, או שהיא תעתוע, והמצב בעצם תקוע וצריך שינוי גישה יסודי.

לי עצמי אין מושג, באמת! אבל אני חושבת שבך כן נמצא הידע הזה, צריך רק לאפשר לו להשמיע קול.

לשבת בשקט, להקדיש דקה או שתיים של מחשבה אוהבת לילד, לנסות להרגיש אותו מבפנים (נראה לי שאת מיומנת בזה ) - ואז לשאול את עצמך: זו הדרך? הכיוון החינוכי שתפסנו, מיטיב עם הילדון האהוב הזה? כדאי להמשיך, או לפנות לדרך אחרת?

בסיעתא דשמיא, אני מאמינה שהתשובה תעלה, צחה וברורה.

"וְאָזְנֶיךָ תִּשְׁמַעְנָה דָבָר מֵאַחֲרֶיךָ לֵאמֹר זֶה הַדֶּרֶךְ לְכוּ בוֹ כִּי תַאֲמִינוּ וְכִי תַשְׂמְאִילוּ" (ישעיה ל' כא).

בשכל אני יודעת שזה רק מחשבות מכשילות ומחלישות ואהבתי את הרעיון לדמיין את הנחש לוחש אותן. אבל לשכל הזה יש גם ספקות - אולי אני טועה ואנחנו לא בדרך הנכונה. ואולי העובדה שההתקדמות כל כך כל כך איטית אומרת שכן צריך לשנות גישה. ומי אמר שזה רק קולות מחלישים אולי זה חששות אמיתיים?!

אני מרגישה שאם הייתי שומעת סיפורי הצלחה - אם הייתי שומעת על ילדים כאלה שגדלו להיות מבוגרים בוגרים, אחראיים, מאוזנים ויציבים אז היה לי קל יותר להאמין שהכל יכול להסתדר בסופו של דבר והרבה מהחששות מהעתיד היו מתפוגגים, היה לי משהו להאחז בו.

כשאני יושבת עם עצמי בשקט בשקט וחושבת על כל מה שאנחנו עוברים ועושים אני מרגישה שאנחנו כן בדרך הנכונה אבל רגעי היאוש והנפילה עושים כל כך הרבה רעש שקשה לי לשמוע את מה שהשקט הזה לוחש לי. קשה לי להמשיך ולהאמין שאנחנו פועלים נכון וצריכים רק להתמיד.

כי שוב ושוב עולה המחשבה - ואולי לא?

עצם התהייה אם הדרך נכונה - זו לא לחישת הנחש, להפך. זה בירור בעל חשיבות עליונה, זו הורות במיטבה. כדאי להתייחס לתהייה הזאת לגמרי ברצינות בכל פעם שהיא עולה. כמו שאת עושה.

לחישת הנחש היא העטיפה שמסביב, במקרים שהיא קיימת. כשאת מרגישה שהתהייה הזאת עולה בך אבל את לא מסוגלת לבחון אותה בענייניות כי את מוצפת כולך, כי את בלופ של חרדה, כי כמו שאמרת יש המון רעש רקע, כי משהו בתודעה שלך מחליש את כוחך, חוסם אותך, מפיל עלייך את חיתתו - זה הנחש. ואת הנחש הזה הצטווינו לרוצץ - הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב.

אחרי שמנטרלים את הנחש אפשר לנשום*, ולהתייחס לתהייה החינוכית בכובד הראש הראוי.

אני בטוחה שסיפורים מהחיים יכולים להועיל לכם מאוד! מקווה שתמצאו.

*לעניין הנשימה, ציטוט שאני אוהבת מפי זיוה מאיר:

"קודם כל נושמים. אנחנו חיים בעולם בלי חמצן. הנשימה שלנו מאוד שטחית. כועסים ולא מכניסים חמצן חדש לגוף. אז תשאל, זו סדנת יוגה? במידה רבה כן. כי הדבר הכי חשוב זה לנשום. וכשאתה כועס על הילד אתה עוד יותר לא נושם. אי אפשר לחנך בלי לנשום. כשנושמים, פיזית נכנס חמצן חדש לדם. נתיבים עצביים חדשים נבנים במוח, ופתאום צצים פתרונות חדשים שלא חשבת עליהם קודם. כשאתה שואל ילד 'ממה אתה מפחד', יש הבדל עצום אם נשמת לפני כן או לא. כשאתה נושם עמוק ושואל, הילד יענה לך. ואם הוא יספר על משהו באמת מפחיד, אז תנשום שוב. ככל שאדם נושם יותר ומחובר לילד שבתוכו, הוא גם יהיה מחובר לילד שלו"

(לקוח מכאן: https://www.makorrishon.co.il/nrg/online/11/ART2/744/624.html)

אמרת שאת רוצה לשמוע סיפורי הצלחה... בשמחה - זה אמנם בתהליך ולא הסתיים, אבל שמיים וארץ. אגב, מי שעזרה לי בתהליך מידי פעם היא מנחה של שפר.

היינו בדיוק בסיטואציה הזו, ואפילו יותר גרוע. הילד גם לא קם בבוקר, לא הלך ללימודים, לא הניח תפילין, הכל נראה משתבש. הבת הגדולה חזרה מהאולפנה ובאמצע סעודת שבת הלכה לבכות בחדר כי היא לא יכלה לשאת את ההצקות שלו לקטנים... אנחנו כנראה כבר התרגלנו קצת...

כמו שכתבת: אמון, אמון ועוד אמון. אמרתי לילדה הבוכה - אין לנו ברירה אלא להאמין שהוא טוב, ושהכל חיצוני. האמת היא שמה שעזר מאד זה מגע וחיבוקים. שעות ישבתי על הספה והוא עם ראש עלי, והוא קורא ספרים או משחק בנייד. אין לי נקודה ספציפית להצביע עליה שבה קרה השינוי, אבל היום הוא פשוט חמד של בחור, עוזר (כשבא לו) בשמחה, משחק עם השאר, לא מציק. בזמנו בעלי שאל אותו מה הכי עוזר לו להוציא את הכוחות הטובים והוא אמר שהוא מאד מעריך שאנחנו לא צועקים עליו. האמת היא שצעקנו - כמו שאת מספרת רק מלאכים לא צועקים במצב כזה - אבל הוא ידע שהגיע לו הרבה הרבה יותר. הוא גם השווה עם הגיל וההתבגרות לבתים אחרים, והבין שאנחנו בצד שלו. עוד נקודה - כשהוא יצא לפנימיה החיים נראו אחרת. היה לו מאד מאד טוב לצאת מן הבית, להתגעגע, לקבל חבילות. עם הזמן אפילו הקטנים שמחים שהוא מגיע, וזה ממש לא מובן מאליו! גם נתנו לו כמה תפקידים שרק הוא יכול לעזור בהם, יש לו חוש טכני מעולה.

בקיצור, יש תקווה.

הרבה סבלנות ואהבה ובטוח שהוא יצא מזה!

מתרגשת מהתהליך שעברתם וזה מאד מאד מחזק, עוזר להאמין שבסופו של דבר המסכות יפלו והטוב שבו יצא לאור.

תקופה כזאת יכולה לגרום לטראומה רצינית או/ו יחס שלילי מאוד לאותו אח והורים.  

וזה ניכר בפשטות מתוך התיאור שתיארת את השיטה

אני לא אכתוב כאן תיאור מלא ומפורט של השיטה כי קצרה היריעה ואני גם לא מוצאת בזה טעם

מי שהשיטה מעניינת אותה צריכה ללמוד אותה בצורה מסודרת ולא לקחת חלקיקי משפטים תלושי הקשר ולהסיק מהם שהיא כבר יודעת. זה קצת כמו ללמוד שחיה בהתכתבות.

לעניות דעתי לימוד אמיתי של השיטה כולל תהליך פנימי של בירור עצמי ועבודה עצמית שדורש הכוונה וליווי של מנחה מקצועית וכך אני למדתי אותה.

אמנם גם אני סוברת שיש אפשרות גם לטעות בהבנת השיטה כי יש תובנות שהולכות על חבל דק בין מתן אמון בונה ואחריות אמיתית לילד לבין התעלמות מצרכיו עד כדי התאכזרות ולא כל אחד ואחת אכן מסוגלים להבחנה הדקה הזאת. אבל לדעתי זה קצת כמו "ישרים דרכי ה'..."

ולכן אני גם חושבת שלמנחה בשיטה יש אחריות גדולה מאד להשגיח שכולם הבינו אותה נכון. 

את השיטה למדתי לפני הרבה שנים ורק חלק מהתובנות שלה "החזיקו מים" לאורך זמן והתובנות האלה אני רואה שבמבחן המציאות לאורך זמן הם מקדמים ומשפרים ולא מזיקים.

וגם אני מסכימה שמי שלא מבין נכון את השיטה יכול לקחת את זה למקומות מאד לא טובים. של התעלמות מצרכים רגשיים של ילדים וניקוי המצפון, ראיתי נשים בסדנא שלדעתי לא הבינו נכון וריחמתי על הילדים שלהן (ועליהן) לא שהיה לי כל כך מה לעשות...

שביתה כללית כבר אמרתי שלא נשמע לי מתאים לשלב שלנו ב"ה (יכול להיות שיש מצבים שזה כן מתאים)

ואם כבר - אז באמת יש ב"ה הרבה שיפור בימים האחרונים. פתחתי את השרשור ברגע של משבר וקיבלתי המון כוחות ועצות טובות וגם עצם האמפטיה עזרו לנו לעלות חזרה על דרך המלך.

שוב תודה לכולם.

בתחושה שלי יש כאן ילד אחר ממה שאת רגילה והצרכים שלו הם אחרים.

קודם כל אני מצטרפת לכל המילים הטובות וההערכה שהביעה בהתהוות.

בנוסף, יש המון מה לעשות כדי להיחלץ מהתקיעות שאתם - את וילדך - חווים.

צריך לעשות חשיבה מחדש מבחינתך/מבחינתכם כהורים לגבי הגישה שתתאים לילד, וכמו שבהתהוות כתבה, זו הזדמנות, לאו דווקא שבר חלילה.

ואפשר לעזור המון לילד כזה להתאזן אם פונים לאלטרנטיבי.

אני מנסה לנתח את ההיסטוריה שלנו איתו, בשנים הראשונות הוא היה קצת בצל של אחים גדולים ומוצלחים. ודי מופנם חברתית לקראת אמצע שנות בית הספר התחלנו לעבוד איתו על העצמה ואז זה כזה התהפך לצד השני והתחלנו לקבל תלונות מבית הספר על הפרעות בשיעורים, חוצפות למורים, תוקפנות כלפי ילדים. עבדנו בשיתןף פעולה עם הצוות החינוכי והוא ב"ה עלה על הגל, התחיל להצליח מאד בלימודים וההתנהגות שלו בבית ספר התמתנה מאד. בערך בשנה האחרונה אולי אפילו יותר מקודם כבר אין תלונות מבית הספר, מוציא ציונים גבוהים 

אפשר לומר שמאז ומתמיד הוא היה הילד המאתגר מכולם.

את אומרת שיש המון מה לעשות כדי להחלץ מהתקיעות ואני ממש רוצה לשמוע, אני פתוחה לכל כיוון מחשבה חדש או גישה חדשה שיכולים לעזור

תודה על המילים הטובות והנכונות לעזור

לנו עזר מאוד הספר של מרים אדהאן "ואהבת". בשבילך זה יהיה אולי שינוי של 180 מעלות מגישת שפר אבל עם ילדים מאתגרים, כדי לא להגיע לנקודות משבר, הגישה שלה מעולה. וכמובן מעולה גם לכל שאר הילדים בבית.

יש גם את הספר/ספרים של פרופ' חיים עומר על שיקום הסמכות ההורית עם ילדים מאתגרים. זה אומנם מתאים למצבים מורכבים במיוחד, אבל מה שסיפרת לגבי שימוש בכינויי גנאי מצידו (בלשון המעטה כמובן), מדליק נורה אדומה וסביר להניח שמה שכותב פרופ' עומר יעזור.

לגבי לאזן את הילד, צריך להבין שלפעמים זה מתפרץ מתוך הילד בעוצמה שגם הוא נבהל ממנה, ואין לו הכלים למתן את עצמו. אני ממליצה על טיפול הומאופתי כי הוא מחולל שינוי אישיותי מעמיק ונותן תמיכה וכלים, ללא צורך באסטרטגיות מפצות ובלי עיסוק אינטנסיבי או אובססיבי בקושי.

בנוסף רצוי לבדוק אם אין מחסור שויטמינים/מינרלים שמחמיר את כל התסמינים שאת מדווחת עליהם.

2פרקים ראשונים של הספר של פרופ חיים עומר - הסמכות החדשה. ואני קוראת בשקיקה, אני חושבת שהוא בהחלט יכול לתרום לנו.

לגבי אלטרנטיבי - היה לי נסיון מוצלח עם מח אחד בתחומים אחרים, את חושבת שזה יכול להתאים גם כאן?

אפשר להתחיל משם, ואם לא מספיק, ללכת על תחום אחר.

שמחה שמצאת ומעניין ומחכים

נשמע שהוא חסר בטחון עצמי ומוציא את זה עלייך ואחים קטנים כי אתם יותר חלשים ממנו.  

כנראה הבין שבבית ספר לא יסבלו התנהגות כזאת ובבית כן. 

מה הייתה ההעצמה הזאת?איך זה עבד? מה הוא עבר שהפך מילד מופנם למציק ואחרי זה לזה שהתחיל לנהל את אימא שלו בצורה כזאת? צריך מישהו מקצועי. ואני בטוחה ב90 אחוז שכל עוד את תפחדי ממנו 

הוא לא ישתנה. את תצטרכי לעמוד בהתקף הכי נורא ולהראות שלא מפחיד אותך. מה בעלך אומר? מה ילדים גדולים שלך אומרים? 

אולי יש יותר מדי לחץ להצליח? אולי צריך להסביר לו שזה בסדר להיות בינוני ? 

הגיעה בעקבות שלמדתי את גישת שפר והבנתי יותר טוב את המשחקי כח שהוא מפעיל עלי והבנתי איך להגיב אחרת למסר שמתחת להתנהגות ולמילים

והנקודה היא שאחרי שעבדתי גם הרבה עם עצמי הבנתי שבאמת הרבה מהתגובות שלי היו מונעות מפחד סמוי שהוא הצליח לגרום לי לפחד ממנו, אני מתכוונת במובן היותר עמוק של הרעיון - לפחד מהעתיד שלו, לפחד לאן הוא יכול להגיע, לפחד שאני לא מגיבה נכון ואולי הורסת יותר

אבל אחרי כל מני תהליכים שעברתי עם עצמי היום אני כבר יכולה לומר שאני לא מפחדת ממנו. טיפלתי בכל מה שכתבתי בשורה הקודמת.

ואז יש לי פה התקפי יאוש ותסכול שאם שיניתי כל כך הרבה למה עדיין זה כאילו לא עובד והוא ממשיך

הילדים האחרים לומדים לחיות איתו, לא שזה כל כך קל אבל אני מאמינה שהכל מאת ה' ואם הוא נתן להם כזה אח אז יש להם את הנסיון הזה וה' גם נותן את הכוחות ובסופו של דבר מנסיונות אנחנו רק גדלים ומתחזקים ומתחשלים והם מקבלים את המסר הזה וכבר לא נפגעים ממנו כל כך 

כמובן כל זה במקביל לכך שבשעת מעשה אני מציבה גבולות בתוקף ולא מאפשרת בשום אופן פגיעה באחרים.

אני לא חושבת שיש אוירה של לחץ להצליח, גם בעלי וגם אני לא כאלה ולא משדרים את זה לילדים.

לבעלי קשה כמוני, אנחנו ביחד מיטלטלים בין תקוה ליאוש. (הוא אבא מדהים באופן כללי)

יש המון אמת במה שאת אומרת. אם מסתכלים על דוגמא פה דוגמא שם כל דוגמא בפני עצמה נשמעת סבירה. אולי כשהכל מצטרף ביחד זה כבר נשמע פחות טוב.

מה דעתך שאני אנסה לתת אוסף של דוגמאות ותגידי אם זה עדיין נשמע לך ככה?

אולי חוץ מ"הורים מבולבלים וכו'" כי נשמע שלפותחת יש משנה סדורה שעד היום פעלה היטב (למרות שאני באופן אישי לא מתחברת לשפר בלשון המעטה).

מצד שני, אם מדובר בחריגה מהנורמה, אין אפשרות להשאיר ככה ולהסתפק בלצפות לטוב.

אבל לייאש או להתייאש אסור בכל מקרה. גם אם חורג מהרגיל, אין סיבה שלא יצא ממנו בחור מעולה בעז"ה.

פצלש64 אולי עדיף לך לא לפרט. קחי מהשירשור את מה שמתאים לך, את יודעת מה נכון לכם ובאיזה מינון.

אנחנו כבר כן קצת מבולבלים  

וזה מה שאני אומרת שיש פה חריגה מהנורמה

אפילו דוגמא קטנה אני אתן - מקנח את האף ומשאיר טישו זרוק פתוח בכל פינה (סליחה על התיאור) מבקשים יפה שיזרוק לפח. מתעלם במקרה הטוב או עזבי אותי מטומטמת במקרה הפחות טוב.

זה מצב שדורש תגובה כלשהיא. ואיתו הכל מסתבך. 

ואפילו לא רק בגלל שהוא הבן שלך ובגלל כל מה שאת נותנת לו. ברובד יותר פשוט ובסיסי - לאף אדם בעולם אין רשות לפנות אלייך בחוסר כבוד כזה.

מבחינתי - שוב באופן אישי ולא בהכרח כאמת גורפת לכולם - אני לא משלימה עם צורת דיבור כזאת מאף אחד. לא מקובל עליי. לא מוכנה לשתף עם זה פעולה.

זה כמובן לא סותר את העין הטובה עליו, כמכלול. אאל"ט גם בשפר מדברים על הבחנה בין הילד לבין המעשים. הילד - אהוב ורצוי. צורת הדיבור שלו - מחוץ לתחום.

(אני יכולה לפרט איך בפועל הייתי מגיבה, אם יש בזה תועלת)

זו נקודת המבט האישית שלי, מוסיפה לנקודות המבט האחרות שעלו פה, שיהיה לך מגוון ומספיק דעות להתלבט ביניהן

אני עומדת לתת פה תיאור בפרטי פרטים (בשעות שעברו הדמיון שלי עבד שעות נוספות...) אבל זה כי ככה נוח לי לכתוב, וכמובן כמובן לא אומר שאת אמורה לקחת את התיאור הזה פרט לפרט וליישם אצלכם - הפרטים הם בשבילי דרך להעביר את הרעיון הכללי, את האווירה, ואת תראי מה מזה צפוי לעבוד גם אצלכם ומה לא (ואולי בכלל באופנים שונים את כבר מיישמת / יישמת את הרעיון הכללי).

שלב א - הכנות לשביתה

1) את בוחרת מראש את הזמן שבו מתאים לך לעשות צעד דרסטי. אולי לא השבוע, כי בדיוק יש לך עבודה חדשה ואת לא פנויה רגשית לעוד עניינים במקביל. אולי לא בניקיונות של פסח, אולי לא בחג... ואולי דווקא כן זה מה שמתאים לך בדיוק ברגע זה. תקשיבי לעצמך ותפענחי מה הזמן שבו את ממש רוצה ונכונה להיכנס עם כל העוצמות שלך למשחק חדש בבית.

2) את בוחרת מראש את המטרות הצנועות שלך. את מעט ההתנהגויות שמבחינתך את לא מוכנה עוד לקבל, ויהי מה. מניחה בצד את מה שאת כן מוכנה לבלוע לעת עתה.

3) את בוחרת מראש במה תתבטא השביתה שלך - בכל פעולה שאת עושה עבורו (אני בטוחה שיש הרבה כאלה), ויש לך יכולת רגשית, יכולת מנטלית, יכולת מבחינת ההתנהלות שלכם והביטחון שלך שהבית לא יתמוטט מכך - לשמוט מידייך.

נגיד - האם את מסוגלת, רגשית, כשאת מכינה לכולם חביתה לא להכין לו? האם את מסוגלת שלא להסיע אותו לבר מצווה של חבר? האם את מסוגלת לא לתת לו כסף למתנה? האם את מסוגלת להפסיק לכבס לו, ושימצא דרך להתמודד אם הוא נתקע בלי בגדים?

אין בזה נכון ולא נכון. רק את יודעת את מערך השיקולים בבית, מה יכול לעבוד ומה יחרפן אותך ויעמיס עלייך יותר עבודה בסופו של דבר. תבחרי בחוכמה את מה שאפשרי לכם. אבל השאיפה היא שיהיו כמה שיותר דברים כאלה. שהשביתה תהיה מורגשת היטב.

4) לענ"ד רצוי מאוד לא להזהיר מראש ולא להודיע על השביתה לפני שהיא קורית. למה? כדי שלא תיתפסי אצל המתבגר-מחפש-הדרך האהוב שלך כחופרת ומציקה. זה עלול לקרות יותר מדי בקלות. אני יודעת את זה מעצמי, כאמא שגולשת בקלות רבה מדי לתדמית הזאת

זה גם אחד הלקחים שלקחתי איתי מגילת אסתר. איזו חכמה היא הייתה! אמרה את מה שהיא דורשת רק אחרי שפחות או יותר התחננו בפניה שתגיד, לא הסגירה אף רמז לפני. היא ידעה שרק ככה תקבל התייחסות רצינית. עוד אחזור לזה בהמשך.

(אני מפצלת את ההודעה כדי שלא תצא ארוכה מדי)

שלב ב - שביתה

מהרגע שבחרת להתחיל בו, את עוקבת. 

אולי תגלי שהכול הסתדר מעצמו, ופתאום הגיעה תקופה טובה, והילד מתנהג לתפארת העם והמדינה (לא צוחקת! זה קורה לפעמים. לפעמים ההחלטה לבד משפיעה בדרכים נסתרות).

אבל אם חלילה לא. אם הוא עובר אל אחד הלאווים שבחרת ושניסחת לעצמך - מרגע זה מתחילה השביתה. כאמור, את לא מכריזה כלום. את גם לא צריכה לגרום להזדמנויות להפגין את השביתה. הן יגיעו מעצמן. ואת לא צריכה להבליט אותן. אם הוא לא יבחין על ההתחלה - הוא יבחין אחרי עוד פעמיים, שלוש.

"היי, למה אין לי חביתה?" - "אני לא מכינה לך חביתה, אני בשביתה".

"אמא אני צריך כסף למתנה" - "מצטערת, אני בשביתה".

"נגמרו לי כל החולצות בארון!" - "אני לא יכולה לעזור, אני בשביתה".

אם הוא שואל שאלות מעבר, או מתריס, או מתלונן, או צועק - את מצטערת, את לא יכולה לדבר על זה עכשיו, את עסוקה.

רק אם הוא ממש מתעקש שתסבירי לו "מה זה ועל מה זה", או עד מתי השביתה וכיו"ב - תגידי שאת מוכנה לקבוע איתו פגישה ולדון בדברים.

חשוב בעיניי שזה לא יהיה כאן ועכשיו. להראות שזה עניין רציני ואת מתייחסת בכובד ראש. לתאם איתו שעה ומקום שנוחים לשניכם לפגישה רצינית.

(או שלושתכם, עוד יותר טוב. מתוך הרגל אני כל הזמן כותבת 'את', אבל כמובן שאם גם אבא של הצדיק רוצה להצטרף לשביתה ולכל המהלך זה אפילו יותר מבורך.)

שלב ג - פגישה

1) ממליצה לפני הפגישה לקחת כמה דקות לעצמך לבד, דמיון מודרך, להרגיש כמה את אוהבת את הילד הזה, כמה את רוצה בטובתו, כמה את מאמינה בו.

למלא את הראש במחשבות חיוביות. באופטימיות ואפילו בהומור.

2) אני בעד התעקשות על כך שהפגישה עצמה תתנהל כבר במסגרת הכללים שקבעת לעצמך מראש, אפילו שעוד לא שיתפת אותו בהם.

למשל, אם אחד הכללים הוא שלא יפנה אלייך במילות גנאי - אז זה גם תנאי למימוש הפגישה. לא להגיד את זה מראש, אבל בשלב הזה שהוא כבר ראה כמה את רצינית, הייתי מרשה לעצמי אזהרה אחת בזמן אמת. נגיד, שתי דקות אחרי שהתיישבתם הוא מביע את כעסו (הלגיטימי והמובן!) בדיבור לא הולם - את מפסיקה מיד, באמצע המשפט, באמצע המילה (ואם זה הוא שנושא מונולוג כרגע, אפשר אולי להפסיק אותו בתנועת יד 'עצור' שתפתיע אותו ותגרום לו להשתתק לרגע) - ואומרת: אני לא מוכנה לקיים פגישה עם מילות גנאי. מכאן והלאה אני ממשיכה רק אם אתה מדבר אליי בכבוד.

ולעמוד על כך. במילת הגנאי הבאה לקום ולצאת מהחדר. הפגישה נגמרה, השביתה ממשיכה.

אם למחרת הוא רוצה שוב פגישה, אפשר. אם בפגישה נאמרה מילת גנאי - לקום ולצאת.

בע"ה בפגישה העשירית הוא יצליח להתאפק...

3) כשבע"ה תצליחו להיפגש ולדבר כמו בני אדם (במהרה בימינו אמן!) תגידי שמבחינתך מה שהיה עד היום לא יכול להימשך. החלטת שאת לא מקבלת את זה יותר.

להגיד שאת מוכנה לחתום איתו על חוזה. את מתחייבת לעזור לו במה שהוא צריך, להסיע, לשלם, לבשל, לכבס - כל זמן שהוא מתחייב להקפיד על כללים א', ב' וג'. תאריך וחתימות הנוכחים - העסק הזה רציני לגמרי!

שלב ד - אחרי הפגישה

רבים יגידו: תהיי נחושה. בהפרה הבאה של הכללים תחזרי לסורך.

אבל אני חושבת קצת אחרת. לדעתי - תהיי קשובה. בהפרה הבאה של הכללים, תשקלי את הדרך מחדש. תשאלי את עצמך אם נראה לך שהכיוון היה נכון, אם את רוצה עוד להיצמד אליו. אולי דרושות כמה התאמות. אולי בכלל שינית דעתך. תישארי מחוברת לעצמך, תסמכי על עצמך, ותפעלי איך שנכון ומתאים בעינייך בכל שלב בפני עצמו (בעצם, כל זה היה נכון גם בשלבים קודמים של התהליך).

אז מה אומרת? איך כל זה נשמע לך---?

בעצם מה שאת מתארת זה תהליך של השלטת סמכות בדרך נכונה ובריאה.

זה נשמע מתאים למצבים מסוימים.

כרגע נראה לי שאנחנו ב"ה כבר כן במקום טוב יותר ופחות זקוקים לזה. בגלל שהוא שיתף פעולה עם שיחה.

כמו שכתבתי למטה דיברתי איתו אתמול וזה מביא אותו למקומות טובים השיחות האלה.

באיזשהוא שלב בשיחה אפילו החלטנו לעצור כדי שזה לא יהיה יותר מדי בפעם אחת והוא אמר - נמשיך מחר. אז עצם העובדה שיש לו נכונות להמשיך לשוחח מראה על ההתקדמות שלו.

עכשיו שאני חושבת על זה שוב - יש לי תובנה חדשה - אני מבינה שכשהוא אומר לי מטומטמת הוא בעצם אומר לי אני פגוע ממך. (ככה עלה מהשיחה שלנו וגם משיחות בעבר) 

אז עכשיו אני תוהה אם בסיטואציה מסוימת הוא אומר לי מטומטמת האם זה נכון לשקף לו את מה שהוא אמר ולומר לו - אני מבינה שאתה אומר לי "אמא אני פגוע ממך". (כמו שאני משקפת לו את המסכה ואני רואה שזה עובד טוב איתו)

האם זה לא מתן לגיטימיציה לדבר אל אמא באופן לא ראוי? האם זה לא חינוכי כלפי האחים האחרים שהם רואים שאני מקבלת/מאפשרת את צורת הדיבור שלו?

פעם היה מקרה שאחד הילדים האחרים התנהג לא יפה לאחותו הקטנה וגערתי בו שלא מתנהגים ככה וכו' ואז הוא אמר לי - אז למה X מתנהג ככה? אמרתי לו - גם ל X אסור להתנהג ככה אבל לכל אחד יש יצר הרע וכל אחד עובד על עצמו ומתגבר ולX מאד קשה להתגבר אבל גם הוא בעז"ה יצליח יותר להתגבר ויפסיק להתנהג ככה וגם לך אסור להתנהג ככה.

בכללי אני רואה שהאחים שלו לא מתנהגים כמוהו.

(שאלתי ועניתי לעצמי )

כל כך שמחה לשמוע שהוא מעצמו ביקש לדבר איתך עוד  בע"ה, מחיל אל חיל.

ואכן, ענית לעצמך. חותמת על כל מילה. גישה מעולה בעיניי.

מכירה באופן אישי ילד שהיה ממש בקצה, אובחן כעל סף טורט אפילו - ששיקוף כזה ממש נתן לו כלים ותחושת ערך עצמי.

לראות את הילד הזה היום, בעצמו אבא רגיש ומכיל ומשקף  לילדיו הקטנים, זה מרגש כל כך, ונותן כוח להשקיע ולשים דגש על העין הטובה וההכלה, גם במקרים חריגים וקיצוניים.

קראת את התגובות האחרות שלי? כתבתי באחת התגובות על טיפול הומאופתי מעמיק מחולל שינוי אישיותי מעמיק ונותן תמיכה וכלים.

למקרה הזה בדיוק התכוונתי.

מקרה אישי מאוד .

י

יש גבולות פשוטים ובסיסיים שנכונים אצלינו לכל בני הבית.

כשהוא פורץ את כל הגבולות זה לא תקין ולא נכון להתעלם. כל ילד צריך גבולות.

קראתי שוב את הודעת הפתיחה שלי, האמת שאני לא יודעת למה זה נשמע לך שאני מחמירה מדי, באמת שאני אשמח לשמוע, לפעמים מהצד רואים מה שלא רואים מבפנים.

ולא רוצה לשכנע אותך. זכותך לעשות מה שבא לך. אבל לא כותבים למישהי אחרת "תירגעי", בסדר? או שזה מפריע לך? 

ברור שאת לא מגיעה לקונפליקטים עם ילדים, את פשוט עושה כל מה שהם אומרים לך ובורחת מכל אימות. אני מניחה שהם אפילו נותנים לך חיזוק חיובי. הם מקבלים מה שבא להם ואת מקבלת שקט וחיזוק חיובי, אני מניחה שדרישות שלהם לא מוגזמות ומקסימום אפשר לעשות בעצמנו. אם מנקים אחרי בן שנתיים אז כבר ננקה אחרי בן 13, כן? 

אני מכירה ילדים שגדלו ככה, קשה להם להתנתק מאימא, קשה להם לבנות זוגיות, קשה להם להתמודד עם קשיים. מה שנקרא דור Y. אבל זכותך להחליט שזאת בעיה שלהם ואת רוצה שקט. 

החזקתי ממה שכתבת על יכולת ההכלה שלך כלפי ילדייך.

לא מסתדר עם הטון של התגובות כלפי אחרות כאן .

אבל לא כל כך תפסת את העניין. 

את צודקת שילד לא קורא לאמא בכינויי גנאי, מרביץ לאחים, לא לומד, ועושה הכל בדווקא מרוב שטוב לו.

אבל יש ילד שיתנהג ככה בגלל שהוא במצוקה קשה ויש ילד שיתנהג ככה בגלל שהוא מחפש תשומת לב בדרך שלילית והצבת גבולות בדרך בריאה תביא לו המון רגיעה ללב.

גם הדרך שאת מציעה נוסתה ולא הוכיחה את עצמה - זה מקבע אותו עוד יותר בהתנהגויות השליליות שלו ולא עושה לו טוב בכלל וגם לא משפר את המצב. להפך.

בהתהוות, I666 ולב אמיץ קלעו ללב העניין.

תודה בכל אופן על הרצון הטוב.

אני באמצע עם מה שאת כותבת

מצד אחד דווקא מזדהה עם מה שכתבה רפואה שלמה - גם אני מציעה לצאת מהפינה של הדבקת תווית של ילד של מאבקי כח, או ילד שמחפש תשומת לב בדרך שלילית.

בדרך כלל נער בגיל כזה, אם רגילים להתייחס אליו כאל טוב וחיובי ובוגר  בכל מקרה, גם אם הפגין התנהגויות שליליות, לא יכנס בכלל למאבקי כח מהסוג הזה, הוא לא יכיר את הטקטיקה הזו בכלל, זה בכלל לא יהיה בלקסיקון, לא שלכם ולא שלו. 

באיזשהו מקום כשמראש מדביקים תוית, אפילו רק של "מחפש תשומת לב באופן שלילי", דוחקים אותו לפינה הזאת.

מצד שני, מה בכל אופן עושים עם התנהגות שלילית שדורשת הצבת גבולות? מוצאים את הדרך להציב את הגבולות בלי להיכנס לפלונטר הרגשי, מצידך קודם כל, של הדבקת תווית כלשהי.

עושים זאת רק ממקום של עין טובה - מוצאים הסבר להתנהגות הזו, אחר מאשר ניסיון להשיג תשומת לב או מאבקי כוח.

זה יכול להיות כל הסבר - אפילו למשל "הילד הזה זקוק לחום ואהבה יותר מאשר האחים שלו כי ההתמודדות שלו עם גיל ההתבגרות/הלימודים/החיים בכלל קשה לו יותר".

כל הסבר חיובי שמניח את דעתך ובלבד שלא להיגרר למחוזות של הדבקת תווית שתקשה עלייך להתייחס באופן ענייני ושקול להתנהגות שלו.

לא מקילים ראש בדיבור לא נאות של הילד מצד אחד (וגם אני כתבתי שזו בעצם נורה האדומה למשהו חריג, גם אצל ילדים מאתגרים),

מצד שני מלמדים זכות על הילד. ילד שגדל באווירה שבה ברור לו שלא משנה מה, מבחינת אבא ואמא הוא תמיד חיובי, ואם הוא טועה, לעולם לא יתרצו את ההתנהגות שלו כמאבק או סחטנות, בכלל לא יכנס לפינה הזו.

וגם מבחינתך, אם תשמרי על ערוץ חיובי לא שיפוטי, אין מצב שתיגררי לאמירות מייאשות כלפי הילד או מחשבות כאלה בינך לבין עצמך.

כבר כתבתי לך שזה עשוי להישמע חדש לך לגמרי אחרי שנים של גישת שפר , אבל אני חושבת שלפחות לגבי הילד הזה, אם תתנתקי מנקודת המבט שרואה בהתנהגות לא ראויה שלו מאבקי כח, או ניסיון להשיג תשומת לב, ותאמצי נקודת מבט חדשה, הדבר ייטיב עם שניכם. 

מקווה שזה בסדר מה שכתבתי, ומביעה שוב את הערכתי על אימהות מסורה ופתוחה לחשיבה מחדש.

אני לא חסידה של גישת שפר ומה שאת אומרת לא חדש לי.

חנוך לנער על פי דרכו, כל ילד הוא עולם ולכל ילד מתאימות התייחסויות שונות ואנחנו תמיד מחפשים את הדרך הנכונה עם כל אחד. והחיים הם דינמיים וגם ילדים משתנים והצרכים שלהם משתנים. וגם אנחנו כמובן משתנים וגדלים והצרכים שלנו משתנים והיכולות שלנו משתנות (לטובה אני מקווה )

הילד החמוד שבגללו פתחתי את השרשור הוא ילד מאתגר במיוחד שתמיד היה צריך אותי מאד ותמיד היה צריך להרגיש שאני ממש ממש שלו. (תמיד כשהייתי בהריון או אחרי לידה הוא היה הילד שהיה יותר קשה לו מכולם) וכשהוא מרגיש שזה מתערער הוא מגיב בעוצמה ולא מוותר. ואני נזהרת מלתת תוויות לילד. ודוקא בגישת שפר למדתי לראות את ההתנהגות של הילד שהיא כמו מסכה שהוא לובש, זה לא האני האמיתי שלו. זה מסכה שהוא לובש כי יש לו צורך מסוים אמיתי שהוא מנסה לספק דרך זה ואני מנסה להבין מה הצורך האמיתי שלו ולתת לו את מה שהוא צריך באמת בדרך נכונה וטובה ולא להגיב למה שהמסכה שלו משדרת.

רק שגם אני בנאדם ולפעמים זה מתיש ולפעמים זה מייאש כי זה ילד שמעמיד אותי במבחנים אין סופיים וקשה תמיד להגיב נכון ותמיד לראות שזו רק מסכה ותמיד ותמיד ותמיד. לפעמים אני עייפה ואין לי כח, לפעמים אני אחרי לילה ללא שינה עם תינוק שלא הרגיש טוב וכל חריקה קטנה של הילדים מוציאה ממני עצבים ואני מבינה שזה קשה לו כי הכי כיף לו כשאמא רגועה וסבלנית אבל אם אז הוא מתחיל לרדת על האחים הקטנים שלו להעליב אותם או להשפיל אותם. אז מגיעים רגעים של יאוש.

במשך הזמן אני לומדת איך להגיב גם בזמנים כאלה. השרשור שפתחתי פה נתן לי המון תובנות, וגם האמפטיה עושה לי טוב. ההמצלה שלך על הספר בנושא סמכות מצאה חן בעיני. אני תמיד אוהבת ללמוד עוד ולהשתפר עוד.

בעניין המסכה זה מעניין - לאחרונה התחלתי לומר לו מדי פעם כשהוא מסתובב עצבני - אני אומרת לו - אתה יודע מתחת המסכה של הפרצוף העצבני שלבשת דוקא יש לך חיוך מאד יפה ולב זהב. לא קונה את המסכה שלך...

ושמתי לב שהמסכה מתחילה להיסדק, הוא עושה פרצוף עצבני ובאמצע זה מתחייך לו בלי שליטה.

מה שכתבת שלהסביר את ההתנהגות שלו "כי יש לו צורך מסוים אמיתי שהוא מנסה לספק דרך זה",

ונקיטת פעולה בדרך של לנסות "להבין  מה הצורך האמיתי שלו ולתת לו את מה שהוא צריך באמת בדרך נכונה וטובה ולא להגיב למה שהמסכה שלו משדרת"

לעניות דעתי, העניין עם זה, שזה עצמו מכניס לסיחרור ומביא את היחסים ביניכם אל מקום של עימות, ושל משא ומתן, של צרכים שצריך לספק, של מסכות שהוא צריך ללבוש כדי להשיג את הצרכים האלה.

בזמן שאפשר בפשטות לקבל אותו איך שהוא, "זה הילד, אני אחבק אותו/אחייך אליו/אקשיב לו/ כמה שיש לי כח כרגע" בלי פרשנויות, בלי להיכנס לסיחרור מהסוג הזה,

יש לך כוח וחשק ופנאי באותו רגע, את ממלאה את מבוקשו. אין לך כוח וחשק ופנאי, תגידי לו "כרגע אני לא פנויה" למה שהוא מבקש.

אם ניגשים ככה, חוסכים המון אנרגיה ומשאירים מרחב לעמידה עניינית על כללים פשוטים.

זה בא מאליו באופן טבעי, בזרימה הזו של יחסים פשוטים בין אמא לבן.

ונהדר שהשתמשת בהומור כמו שכתבת שעשית .

יפה בעיני . כל מה שמסייע לפשטות ולזרימה וליחסים החמים ביניכם. 

אשרייך. את אמא קשובה ומסורה.

ביני לבין עצמי, להבין מניעים, לנתח, לחשוב איך נכון להגיב ומה הוא צריך וזה מה שמביא אותי לזרימה פשוטה בהתנהלות עם הילד. 

זה לא מביא לסחרור, להפך - זה מבהיר את הערפל, מפשט ומרגיע.

ושוב תודה על הכל

בעיניי, אם יש אמא שמסוגלת לזרום כך בלב שלם, שבאמת שום דבר בה לא מתקומם כשקוראים לה בכינויי גנאי, שזה סתם חולף לידה כמו איזה זבוב באוויר שמי בכלל שם לב אליו, שבשמחה ובאהבה מוכנה לספק לילד שלה את מבוקשו ולחכות בלב בוטח שיתאפס עם תהליך התבגרותו - אני לא חושבת שיש בכך שום נזק, להפך. האהבה היא שורש כל הפתרונות, וכשהאם שלמה עם עצמה ועם הבחירה הזאת ולא מרגישה קורבנית - האהבה הזאת תקרין על הילד - "שֶׁמֶשׁ צְדָקָה וּמַרְפֵּא בִּכְנָפֶיהָ".

אבל לדעתי נדיר מאוד למצוא אימהות שהגיעו לכזאת דרגה.

על עצמי אני יכולה להעיד שאני רחוקה מזה. אם הייתי מאמצת בפועל את העצות של רפואה שלמה - זה היה כפעולות חיצוניות שהלב מתמרד נגדן. ואז מה שהילד קולט זה לא את האהבה אלא את ההתקוממות והמרירות. הוא היה קולט יחס של התנגדות.

אז בשורה התחתונה, המעשית, בעיניי - אם יש לאמא התנגדות, ראוי שתכיר בכך שההתנגדות שם, ולא תסתיר אותה מאחורי התנהגות אוהבת. שתניח אותה על השולחן בגלוי.

אבל אם יש אמא שמסוגלת, כמו רפואה שלמה, למוסס לגמרי את ההתנגדות שלה - אדרבה ואדרבה. אשריה.

צריכה להיות עם יד על הדופק ולראות לאן זה מוביל את הילד.

כי אני בכל אופן לא דברתי רק על כינויי גנאי, דיברתי על פריצת גבולות, העדר סמכות.

אני חושבת שיש הרבה סיכון בגישה הנ"ל לגדל ילד חסר גבולות על כל המשתמע מכך

מי שנוקטת בגישה הזאת צריכה להריות ערנית ולבדוק אם לאורך זמן הילד נבנה ומתקדם או שפריצת הגבולות שלו רק מידרדרת יותר.

לפעמים זה גישה שמגיעה ממקום של קושי של ההורים לקחת אחריות הורית ולעשות את העבודה הקשה של הטלת סמכות בצורה נכונה ובריאה ואוהבת. כי זה עבודה קשה ללא ספק. 

בעצם נתת שתי נקודות, נכון? להישאר עם יד על הדופק, וגם לוודא שהגישה מגיעה ממקום בריא, מעוצמה ולא מחולשה.

אני תמיד תמיד בעד שתי הנקודות האלה, בכל שיטת חינוך שבוחרים -

לפעול ממקום של עוצמה, לא להיגרר לאף שיטה שבאה מחולשה וחרדות; לבחון מחדש כל כמה זמן את הדרך, לוודא שהכיוון עדיין נראה נכון.

<ערכתי את תגובתי>

האמת שדי נדהמתי לקרוא את מה שכתבת לי. אני כתבתי על דרכך בהערכה רבה, התכוונתי לכל מילה, מהלב - ולתחושתי קיבלתי תגובה עוקצנית. למה? האם פגעתי בך איכשהו בדבריי? אם כן - מוזמנת לפתוח ונלבן את הדברים.

אני קוראת נימה לא נעימה בדבריך

את לא מנועה מלהגיב וגם הדברים שלך אמיתיים ונכונים. כל אחד לוקח מה שמתאים לו, לילד שלו, לסיטואציה, לכוחות שיש לו באותו זמן

קשה לי עם התוית שהדבקת לי - שיש לי ילד שמקלל אותי. חס וחלילה חס ושלום.

יש לי ילד טוב שקשה לו מכל מני סיבות והוא נגרר להתנהגויות מאד לא ראויות וב"ה שאני לא שמה עליו תווית כזאת אלא מחפשת את הדרך לעזור לו להשתחרר מהרע שדבק בו ולוהציא את הטוב שבו לאור.

ומנסיוני אנשים שמצהירים הצהרות נחרצות כמו "בשיטה שלי לא מגיעים לכאלה מצבים" עלולים לגלות לפעמים את המציאות טופחת להם על הפנים כשפתאום כן מגיעים מצבים שלא חלמת שעלולים להגיע אליך ואת לא מבינה מאיפה זה בא לך בכלל.

כי זה משפט של שחור ולבן והחיים הרבה יותר דינמיים ומורכבים.

ברור שבאופן כללי צריך לתת המון חום ואהבה. לכל הילדים, לא רק לו. ואנחנו עושים את זה והרבה.

הנושא שהעליתי פה לדיון זה ההתמודדות עם המצבים שבהם הוא פורץ את הגבולות ואיך להגיב בדרכים בונות לטווח ארוך בלי להכנס למאבקי כח.

נראה לי שלא כל כך תפסת את עומק הענין.

ובמאמר מוסגר - לא דברתי על בלגן ולכלוך בחדר של מתבגרים דיברתי על טישואים שהוא מקנח את האף ומשאיר זרוק בסלון, במטבח, בכל מקום. וזו היתה רק דוגמא קטנה.

ואחרי שהשרשור פה עזר לי לצאת מגל היאוש ששטף אותי

ישבתי איתו לשיחה מלב אל לב. בדר"כ הוא לא מעונין בשיחות כאלה. הוא אומר לי בחצי חיוך "את לא פסיכולוגית". אז אתמול אמרתי לו בהתבדחות מה אכפת לך שיחה עם פסיכולוג עולה הרבה כסף איתי זה בחינם.

קיצר הוא זרם איתי ודיברנו, וראיתי שזה עשה לו טוב. 

הוא תמיד היה ילד שזקוק ליותר תיווך. דברנו על כל מני מצבים ואיך הוא מגיב בהם. ניסיתי לעזור לו להבין את התגובות שלו למצבים. למה הוא מגיב כך או אחרת, איזה מהתגובות שלו גורמות לו להרגיש אח"כ רע עם עצמו ואיזה תגובות גורמות לו לתחושת סיפוק של עבודת המידות ושליטה עצמית

בעז"ה עם המון תפילות מקווה שימשיך להשתפר.

תודה גדולה לכל אחת ואחת שהגיבה לי!

זה עוד צעד קדימה ועוד צעד קדימה וצעד אחורה ושוב אחד קדימה

עוד שיחה ועוד שיחה עד שהזמנים הטובים ילכו ויתגברו והזמנים הקשים ילכו יתמעטו בעז"ה ובישועתו

תמיד שיחות איתו עבדו טוב אבל היה מאד מאד קשה להשיג את שיתוף הפעולה שלו ובזה אני כן רואה ב"ה שיפור - שהוא יותר מוכן לשתף פעולה ולשוחח.

ועוד נקודה משמעותית פה זה שאני ב"ה הצלחתי לצאת מהיאוש ולעלות שוב על מסלול של אמון ואמונה שיהיה טוב בעז"ה, גם זה לא פשוט.

יכול להיות יצירה קלילה, סתם ערב שכל אחת מביאה משהו טעים, אוכלים ומדברים.

זה נקרא סיורי טבע עירוני. מגלים צמחים ובעלי חיים.

פיתות על הטאבון ביער..

זה עולה מעט כי זה רק תשלום למדריך.

החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.

אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''

בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב. 

שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.

אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?

זה נשמע מאד מעיק.

למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?

אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת

מאוד מאוד מבינה אותך💔

מאוד כבר אמרתי?

אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.

אל תכביד עליהם

תקליל

שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים

צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .

תשחרר

שיעור כללי תעביר במקום אחר

בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים

יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת. 

אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...

קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.

1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון. 

2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !

3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'

4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.

5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.

6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.

8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.

9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]

10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.

11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.

12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]

אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.

לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.

לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.

יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).

נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.

אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)

תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה

1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.

אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.

תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...

2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..

סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.

3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.

כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.

בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.

ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.

4. כמובן תפילות!!

לק"י

אמהות

הריון ולידה

ועוד

יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב

אף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם כי אנחנו עם קטן.

לכן הנביאים אומרים שבעתיד הגויים יסייעו לנו כלכלית כמו שהאומן והמניקה עוזרים לתינוק קטן "והיו מלכים אמנייך ושרותיהם מניקותייך"

היא המדינה המערבית היחידה שהאוכלוסיה שלה מתרבה בעוד שאוכלוסיית המדינות המערביות האחרות צונחת.

ישראל היא מדינה שיש סיכוי לדור שלנו להזדקן בה בכבוד כי יש לה צעירים שישלמו מיסים למחלקת הרווחה.

כבר היום ישראל יכולה לקיים את התעשייה שלה ללא מהגרים (ברוב ענפי התעשיה, יש עבודות בבניין ובמוסכים ובסיעוד שזה יותר קשוח).

ישראל צפויה להגיע ל24 מליון נפש עד שנת 2100 ויש הערכות שזה יקרה עוד לפני כן.

בקיצור הבאת ילדים לעולם זה ברכה לישראל.

לא נראה לי שיום אחד נהיה מליארד כמו הסינים.

ואם מתישהוא נמנה מליארד, אז הסינים ימנו 500 מליארד (ויגורו בכוכבים אחרים או לא יודע מה יהיה. ובכלל השאלה אם ארץ ישראל יכולה הלכתית להתפשט על כל העולם, או שהטבעים ישתנו בעתיד או הטכנולוגיה בעתיד הרחוק תאפשר לנפח את כדור הארץ או לא יודע מה יהיה). בכל מקרה תמיד נהיה עם שמהווה אחוז קטן כמותית מהאנושות, ואף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם

אנחנו נכנסנו לגור בקראוון כשהיו לנו שני ילדים, ועברנו ממנו עם שלשה ילדים, והיה סביר.

לא זוכר כמה מ"ר הוא היה, אבל היו בו שני חדרי שינה - אחד לנו ואחד לילדים, שהיה בו מקום להשכיב את שלשת הילדים במרווח.

והיתה חצר גדולה שהילדים שוטטו בה בכל זמן שמזג האוויר איפשר את זה....