הנה אני חוזר הביתה. אישתי בחיוך זוהר אומרת "היי בעלי היקר".
גם אחרי שנים כל כך ארוכות של נישואים היא עדיין שמחה שאני חוזר הביתה.
אני אומר לה אותו דבר. מחייך לה, מצחיק אותה, עוזר לה מפרגן לה. אבל בפנים?...........
אמרתי לה "בואי נפסיק עם המעשים שלנו". והיא נכבת. מסתגרת. חוששת. נהיית עצובה.
ולמה? כי אני אידיוט. אני אידיוט שהבפנים שלו ריק מתוכן.
איך לעזאזל היא עדיין מסוגלת לאהוב אותי אני שואל את עצמי.
ואני חושב......וחושב.....וחושב......
לא מסוגל לראות אותה עצובה. לא יכול לשאת אותה שבורה.
ואני אומר לעצמי "למה שאפסיק עם המעשים האלה? זה מה ששומר עליה שמחה. עליזה וצחקנית".
אולי אשים את האושר שלי בתחתית סדרי העדיפויות שלי. כי האושר שלי והאושר שלה מתנגשים. לא יכולים לדור בכפיפה אחת לצערי.
והכל בגללי.
כי אני אידיוט. אני אידיוט שהבפנים שלו ריק מתוכן.
אז הגענו לפשרה. אני מחוץ לתמונה והיא רשאית להמשיך בעצמה.
וככה אני שומר עליה מאושרת. ככה היא מחייכת וצחקנית. ואלהים כמה שאני אוהב שאנשים סביבי שמחים וצוחקים.
איך הגעתי למצב הזה?
בינתיים המחשבות נודדות בין ירושלים לחיפה. כי בחיפה פגשתי אנשים טובים באמצע הדרך.
ואני? נכון. אני אשאר כנראה אותו אידיוט. אידיוט שהבפנים שלו ריק מתוכן.

) 
