באלי שהיא תחזור לרוץ אלי ולנשק אותי.
באלי שהיא תחזור כל השיעור להיסתקל עליי.
בכל היזדמנות לומר לי שאני יפה.
שתחזור להרים אותי גבוה.
להיתגאות בי שאני כזאת.
להראות אותי לכולם. שהיא תחזור לשמוח בי.
תחזור לאהוב אותי. לסנן את כל המעריצות שלה ולרוץ אליי.
תחזור להעריך אותי.
תחזור להיתקשר אליי. לומר כמה שהיא מתגעגעת.
שתחזור לתת לי את הלב שלה.
שתחזור להחזיק אותי אליה. קרוב.
ולהגיד לי כמה שהיא אוהבת.
שתחזור להתעניין בי ולשאול איך אני מרגישה היום.
באלי. ממש ממש. אבל
כבר לא.
הכל ניגמר.
יבש בפה.
איכ
לא באלי ככה
אני רןצה שתבוא אלי הביתה שוב
ותסתקל עלי בעניים
ותחזיק לי תיידים. הכי חזק.
ותאמר לי שלעולם היא לא תישכח אותי
כי אני שלה.
ואני יתרגש. בלב. אבל אני לא יראה לה.
אני יעשה כאילו לא אכפת לי. והיא תמשיך לרדוף אחריי.
ואני יעשה כאילו היא לא כזאת משנה לי.
שקר
שקר שקר שקרר
הו כמה שאפת לי
אכפת לי מאודד
מ מ ש
אז למה לעשות תהצגה הזאת?
ככה
כי
אין
תשובה
ובסוף. רק אני הפסדתי
כי מי אמר שהיא תחזור לאהוב אותי.
או לפחות כמו פעם.
פעם היו חיים יפים
חבל שזה ניגמר
טוב נמשיך בחיים
מי שקרא- תודה לך
מי שלא- מה כפת לי בכלל