הגענו. ירדנו למועדון. גיליתי ששכחתי את הסוודר בבית. קר לי ממש. מחכים למפתח. הקומו שלהן מגיעה. היא פותחת. נכנסים. מתארגנים. שבת. קבלת שבת סניפית. מפזרים את החניכות. עולים לסעודה. היה מצחיק רצח. צוות גזור. עונג שבת. היה ממש מצחיק. מנסים לאפס את כולן לשינה. לא עובד. הן משתוללות. מאוד. האור נכבה. כולן מתחילות מסיבותץ אני עייפה ורוצה לישון. נמאס לצוות, והלכנו לישון. בבוקר גלינו שהן הלכו לישון ב3. מטומטמות. הן העירו אותנו בבוקר ב7. למה למה למה. אני חוזרת לישון. אני עייפה אחרי שהתעוררתי מלא פעמים בלילה. קמים ברבע ל10. מפזרים את החניכות מתישהו. עולים לסעודה. היה מצחיק ממש. תפסיקו לדבר על שבבניקים זה לא מגניב. לדבר על פה עם @V.I.P שלא מתתייגת לי ולשקר שזה שבבניקים זה משעשע מאוד. הלכתי ללמוד איתה למתכונת. היא נרדמת.למדתי עוד טיפה ונרדמתי גם. קמתי. יורדים למועדון. התארגנתי. סניף. מפדר. פעולה מצחיקה. הטמפה טמפה. היא אומרת לי לעשות פיצית. אני צוחקת. מחקנו עלזה ביחד. סדש. היא צועקת עליה. היא יוצאת. הלכתי אליה לדבר איתה. היא התחילה לבכות. חיבקתי אותה. נכנסתי איתה והיא הייתה איתי. הבדלה. ארגון. חניכות מעצבנות. שיבינו שאם אומרים לא לצאת אז לא יוצאים. ההסעה מאחרת. יוצאים ב8 וחצי. בית.

חייב דחוף.

(בייניש)

הרבה התחיל כאן.

כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים

מסגרת שונה לתקשורת.

לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.

ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.

נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.

או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.

ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.

מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.

קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...

רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.

בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.

אין סוף. בסוף זה רק אני.

אתם אולי מכירים את המנהלים של פורום ישל"צ? אני רוצה להכנס אליו והוא נעול