באלי להתקשר אליה ולצרוח.
היא תבין גם בלי מילים.
באלי להתקשר אליה ולצרוח.
היא תבין גם בלי מילים.
אסור אסור אסור.
לא באלי.
אני רוצה לעשות מה שיהיה לי טוב.
שעות לשמוע את זה.
זה מרגיע.
אני רוצה ללמוד פסנתר ולנגן את כל המנגינות שאני אוהבת. ושמרגיעות אותי.
לא מרחוק.
פה. לידי.
וחיבוק.
כנראה.
ואני אסתום ולא אראה אנשים כדי שלא יהיו בעיות.
פיצית,את לא בוכה. פשוט לא. תשלטי בעצמך.
אני רוצה אותה פה וחיבוק ממנה כי חיבוק שלה שווה הכל.
וגם שאני אפסיק לפחד.
כי זה נוראי
הכל מיותר.
אני דבילית. לעזאזל.
שתבוא כבר.
אסור.
מפגרת.
שתשחרר.
אין לי תיאבון בכלל.
לא רוצה.
אני רוצה לישון וזהו|בוכה|
זה דבילי.
בחיי.
אולי מישהו יהיה נחמד ויתקשר אליי ואז הוא יהיה מסכן.
אל תעשו את זה, לא כדאי לכם.
התחרטתי שאמרתי לו כן.
אני לא רוצה להכנס לזה.
זה מחייב ומפחיד ואיכ.
לא רוצה.
אני לא אעמוד בזה שוב. לא.
שמישהו ייקח אותי מעצמי|בוכה|
זה כל כך מיותר. בחיי.
אני פשוט לא אעשה מגמה וזהו. נחסוך כאב ראש.
אני רוצה ללכת למעיין.
אני שונאת את עצמי כל כך.
כי ככה.
זה לא טוב. אני יודעת. אבל זה קורה בצורה אוטומטית.
כמה אני מכאיבה לעצמי כדי לא להגיע לשם.
חייב דחוף.

הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)
אתם אולי מכירים את המנהלים של פורום ישל"צ? אני רוצה להכנס אליו והוא נעול