בוקר.

אני מתעוררת ממנה. ב6 ועשרים. לעזאזל.

קמה מהמיטה אחרי רבע שעה. מתארגנת. יוצאת ב7.

אוטובוס. אוטובוס לאולפנא. מגיעה ב8 וחצי.

יושבת בדשא ולומדת איתן.

9. עולים למתכונת. אני בלחץ שאני לא יודעת כמעט כלום. זה מה שקורה כשלומדים עם בנות רגע לפני.

אנחנו ושמיניסטיות באותו חדר. בעע.

10. גמרתי. מוזר לי קצת, אבל שוין.

באלי ים. או מעיין. או הביתה.

מדברת איתן, מעיין. יאללה.

היא אומרת לי שכל יום שהעבודה באיחור יורדת לי נקודה. חיה בקוקוס. הציון שלי יתחיל מ80 אם לא פחות.

רבע ל12 איכשהו. יוצאים.

אוטובוס. מתלבטים לאן לנסוע. עולים על האוטובוס לבית שלה. לוקחים דברים. טרמפ. מעיין.

הולכים די הרבה. מסתבכות טיפה עם הדרך. הגענו בסוף.

משכשכות רגליים. קפוא אימה.

יוצאים. מכינים פסטה וטונה מעושנת. היה טעים רצח.

היה מצחיק ממש.

חוזרים. הן הולכות. אני והיא יורדות לסבא וסבתא. מים. יוצאות לאוטובוס.

ירושלים. אוטובוס הביתה שמאחר. חיכיתי לו חצי שעה. פיכ.

הביתה. מתארגנת מהר לפעולה. אני בלי חולצתנועה וטוב לי. שיקפצו כולם.

פעולה. היה תרגיל באמצע. סיוט סיוט סיוט.

הביתה.

אני מעבירה לה ומעלה לה אלף שירים. @פוסעת יש לך מזל שאני אוהבת אותך.

אני רוצה מקלחת ולישון. הראש שלי כואב.

חייב דחוף.

(בייניש)

הרבה התחיל כאן.

כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים

מסגרת שונה לתקשורת.

לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.

ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.

נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.

או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.

ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.

מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.

קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...

רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.

בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.

אין סוף. בסוף זה רק אני.

אתם אולי מכירים את המנהלים של פורום ישל"צ? אני רוצה להכנס אליו והוא נעול