הגעתי לפחות למסקנה אחת. רוב מי שבעליית הנוער הוא גנב.
אני מכירה המון גנבים מסתבר.
כמעט אף אחד לא יכול יותר להעיר לי בלי להיות צבוע.
שתדעו שרובכם צבועים~
הגעתי לפחות למסקנה אחת. רוב מי שבעליית הנוער הוא גנב.
אני מכירה המון גנבים מסתבר.
כמעט אף אחד לא יכול יותר להעיר לי בלי להיות צבוע.
שתדעו שרובכם צבועים~
כי כמעט כל מי שמקבל לא באמת צריך את זה, רובם מקבלים סתם. בתירוץ העלוב שהם ממשפחה של 7 ילדים
ועליית הנוער משלמת בשביל ללמוד- כלומר מי שבעליית הנוער ומבריז משיעורים- הוא גנב. לא משלמים לו בשביל לישון בחדר
וכי אנשים סתם הולכים לעליית הנוער. ומתגאים בזה. כי הם לא מבינים שזו לא גאווה גדולה
מעניין אם זה עובד
מעניין אם זה יעבוד

ישקפיץחייב דחוף.

הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)