תלכי לפסנתר ותשבי על כיסא העור הקטן, אבל רק בקצה, שלא תלכלכי אותו בבוץ וזיעה. ואז תכחכחי בגרון, תביטי מסביב במבוכה, למרות שאת לבד, ותקישי על הקלידים בזהירות. את לא יודעת לנגן, ואפילו אין לך ניצנים של כישרון. אבל את תנגני, כי מתוך חוסר אונים פראי אספת תשוקה קטנה. את תקלידי, בהתחלה לאט ובהיסוס ורק בלבנים ותוך כדי שליחת מבטים חשדניים לחדר שמאחורייך, ואז לאט לאט תגבירי את הקצב ותלחצי יותר ויותר מהר על קלידים, פחות בחשש ופחות בעדינות, ומשהו בתוכך יתערבל עם הספק מנגינה ספק רעש לא ברור ופתאום תרצי להקיא מרוב רגשות
ואז את תתחילי לשיר, בהתחלה בשקט ואחר כך בנהמה אומללה וכואבת, אם אי אפשר לרצוח אולי אפשר לנגן ולשיר, ודמעות יתערבבו לך עם לכלוך על הפנים והידיים שלך פתאום יזיעו כלכך ואת תנגבי אותן באדישות בכיסא העור הקטן והיוקרתי. ותבכי, יש אומרים תתייפחי בכאב אל הפסנתר ותרצי למות ולחיות ולאהוב הרי גם לפרא כמוך מותר לאהוב ותרביצי לקלידים, תשברי שניים ותמשיכי לנגן ולשאוג עד שקולך הפצוע ויללת הפסנתר יהפכו לצליל אחד, משוגע ובאופן מוזר גם כלכך יפהפה. ואז אולי תרגישי קצת שלווה איפשהו בסבך הזה שיש לך בלב