גאד. אני כל כך דבילית. למה שכחתי מזה בכלל. ואני אדפק. שוב.
ואני בכלל רוצה לא להגיע מחר. ולהישאר בבית במיטה. כי ככה. ושלא יהיה לי ציון בזה ובזה ובזה.
ואולי נעזוב? את הכל? ונלך לרחוב? כי פשוט ככה.
כי נמאס לי מהכל.
ולמה אני חושבת שמישהו יטרח בכלל לקרוא, אני באמת לא יודעת.
פיצית. אולי תפסיקי להשלות את עצמל בדברים לא מציאותיים? אולי יגיע יום כזה. אולי.
ואני רוצה אותה פה. לידי. עכשיו. אני צריכה חיבוק. ולטבוע בבכי בתוך החיבוק שלה.
והיא אפילו לא עונה לי. למה שתענה? למה שמישהו יענה או ישאל מה שלומי או סתם ירצה להיות לידי עכשיו?
אני שונאת שבת. הדמיון מתחיל להשתולל וכל המוח אדום מדם ואנשים מתים לי בפרצוף.
כמו בערב ההוא. שכבר לא יכלתי יותר. והכל צף וצף ולא נח לרגע.
כמו גלים. בים. לא נחים לרגע. ובאיזשהו שלב, הם מתנפצים על הסלעים ברעש אדיר.
אלוהים. אני רוצה ים.
אני רוצה לישון עד אינסוף.
אני רוצה לבכות ולהוציא הכל.
אני רוצה חיבוק.
..
יש
