חשוב לנסות להבחין מה ה"מניע" להרבצה..
מתי בדכ זה קורה? יש איזה טריגר שגורם לה לזה?
אצלי בגן אני רואה כמה מצבים שונים, ולפעמים התגובה תהיה בהתאם לילד ולסיבה שמביאה אותו להרביץ:
א. ילד שזו דרכו לפרוק תסכול- בעיקר ילדים שעדיין לא מצליחים לבטא את עצמם מילולית.
כמובן ארחיק מהילד הנפגע, אבל פחות מקדישה בלחנך שאסור, כי הוא יודע את זה לרוב
, מתמקדת בהלראות ש"ראיתי" אותו,- לפעמים יעזור לשאול בשאלות ממוקדות מה הוא צריך כרגע, אבל תלוי בילד וביכולת ההבנה וההתבטאות שלו.
( הייתה לי למשל ילדה שבאה מבית תלת לשוני, והתקשתה להביע את עצמה. קבוע הייתה עושה בלגנים כשרצתה מוצץ, ולא הבנו מה קורה לה פתאום. ורק אחרי כמה חודשים כשהצלחנו לדובב קצת נפתרה התעלומה
)
במידת האפשר לענות על הצורך שלו, ולנטרל את גורם התיסכול.
ב. ילד שבוחר בהרבצה כדרך קלה לתשומת לב- בעיקר ארחיק בלי הרבה דיבור, ואנסה לתת לו איזה תפקיד צמוד אליי, תוך עידוד ומחמאות, שילמד ששווה יותר בדרך החיוב.
( במובן הזה מקסימה העיצה שנתנו לך לספר לתינוק דברים טובים עליה, אם המניע הוא קבלת תשומת לב)
ג. אני למדתי מהנסיון שבגילאים שבין שנה וחצי לשנתיים+ , הרבה פעמים מדובר פשוט בנסיון ליצור קשר ואינטרקציה.
הם רק לומדים להכיר את עצמם ואת הסביבה, ולא ככ מודעים לכח הפיזי שלהם ואיך הוא משפיע על אחרים
..
לא תמיד הם מבינים בכלל שהכאיבו..
אז להגיד יותר- זה לא נעים, תיראי איך הוא בוכה, זה לא כיף לנו שמרביצים..
ולתת תחלופות נעימות יותר- לעשות טובה, להניח יד בעדינות, לתת שהתינוק יחזיק לה את האצבע וכו.
