אתם יודעים?
יש דבר כזה בעולם ייאוש.
נכון, אני יודעת שהניק שלי אומר הפוך.
זה סתם מבטא תקווה ישנה שהייתה ונגוזה.
תקווה שאני אי פעם בחיים אצליח להאמין בזה. שאין ייאוש. בכלל.
הייתה, ונגוזה.
יש ייאוש.
ואני נמצאת בו.
בלי שום נקודות אור.
בלי מוצא.
בלי כוחות,
או אומץ,
או חיים.
בלי כלום.
רק עם ייאוש.
עמוק.
אני רוצה.
נכון.
אני רוצה לצאת מזה.
אני רוצה לחיות נורמלי.
אני רוצה לשמוח.
אני רוצה לחיות.
אני רוצה לפעול.
אני רוצה להאמין.
אני רוצה לאהוב.
אני רוצה להיות נאהבת.
אני רוצה שיהיו לי אידיאלים, כמו אלו שהיו ואבדו.
אני רוצה כוחות.
אני רוצה חיים.
אני רוצה שיהיה לי אומץ לעמוד על שלי.
אני רוצה שאנשים לא ישחקו בי כרצונם.
אני רוצה להבין.
אני רוצה לא לפחד מכל דבר.
אני רוצה לחייך באמת.
אני רוצה להיות אני. באמת. בלי מסיכות.
אני רוצה להתקדם.
אני רוצה להמשיך.
אני רוצה לחיות!
אני רוצה,
אבל אין כוחות.
אין איך.
אין.
עכשיו פסח.
היא כתבה שנזכה לצאת לחירות מכל הגלויות, ולהתנקות מכל החמץ הפנימי.
איזה.
הלוואי.
זה ממש לא נראה ככה.
נכון,
הייתי רוצה לצאת לחירות.
באמת.
מהכל.
הייתי רוצה להתנקות מכל החמץ הזה.
הרוע.
האיכ הזה שמכווץ אותי אבל נשאר כי אין איך לנקות אותו.
הייתי רוצה.
אבל אין איך.
אין כוחות.
אתמול ושלשום ראיתי אותה יותר מדי.
בניקיונות, בפנימייה, בכיתות ובכלל.
ראיתי אותה כל כך הרבה.
והבנתי יותר עד כמה היא פשוט אטומה ולא שמה לב מה היא הורסת. הרסה. מוטטה. שרפה.
היא דיברה איתי.
שאלה מה שלומי.
לא עניתי לה.
הביאה לי את המעטפה הזאת.
היא חילקה את החוברות האלו,
עברה בין כולן להביא להן.
דיברתי עם ***,
והיא עולה במדרגות ושואלת אותי אם קיבלתי.
אמרתי שלא.
אין לי מושג איך הצלחתי להוציא קול בכלל.
היא מביאה לי,
ומחבקת אותי.
ואומרת לי חג כשר ושמח.
אין לי מושג למה לא צרחתי עליה.
שלא תעז לנגוע בי לעולם.
שלא תעז להגיד לי ככה בפשטות חג שמח כאילו היא לא הורסת אותי.
היא פשוט אטומה.
לא שמה לב לכלום.
זה רק סימן שהמשחק שלה בי עובד לה.
אני מפחדת ממנה פחד מוות.
לידה אני מתקפלת.
בראש יש לי מיליון משפטים שאני יכולה להגיד לה,
מדמיינת איך אני צורחת עליה שלא תעז לגעת בי ואיך היא כל כך אטומה שהיא לא שמה לב לכלום.
דמיונות.
כשאני לידה אני לא מעזה לפתוח את הפה.
אני לא מעזה להגיד לה שלא תיגע בי ומה היא מעזה בכלל.
אני לא מסוגלת לסיים עם זה כבר.
היא כל כך אטומה.
היא קיבלה כל כך הרבה רמזים.
כבר הרבה פעמים היא שמה לב שהיא אומרת לי שלום ואני מתעלמת.
כשהיא נכנסה לחדר שלי נהייתי שקטה, מפוחדת, בקושי הצלחתי לעמוד.
והיא שמה לב.
אז איך היא לא מבינה??????????????.
היא פשוט אטומה.
ולי אין את האומץ להגיד לה משהו.
לגרום לזה להסתיים אולי איכשהו.
אין לי מושג אם זה שאני אגיד לה משהו זה באמת יגרום לזה אולי איכשהו להסתיים.
אבל בינתיים זה לא משנה.
לי אין את הכוחות והאומץ לעשות משהו.
אבאאאאאאאאא תציל אותי.
נכון.
עכשיו חופש,
אני בבית,
ולא רואה אותה.
אבל אני לא מצליחה להפסיק לחשוב עליה.
ואני קוראת דברים שכתבתי על מה שהיא עושה וזה מציף.
נכון, אני מזוכיסטית.
אבל זה בא אלי גם סתם ככה.
פתאום אני חושבת עליה, על החיוך הכביכול תמים וחמוד שלה,
ועל המשחק שלה בי.
וזה מפחיד אותי עד מוות.
וגורם לי לרצות לא לחזור לאולפנה יותר בחיים.
היא פשוט לא קולטת כלום.
ואני לא מסוגלת לעשות עם זה משהו.
אבאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאא
באמת כבר די.
אמרתי לה שנמאס לי מהכל.
וכן.
זה כולל את זה שנמאס לי שאני נותנת לאנשים לשחק בי.
נמאס לי שאנשים מנצלים את הכח שלהם לרע. להרס. למשחק באחרים חלשים.
נמאס לי באמת מהכל.
אבאאאאאאאאאא
סידרתי את המגירה ומצאתי את התמונה עם המכתב שלהן מהחופש.
אני רואה אותה,
עם החיוך המגעיל הזה שתקוע לי בראש,
מחייכת כאילו היא בנאדם חמוד ותמים שעושה טוב בעולם.
טוב,
אולי היא באמת עושה טוב בעולם.
אבל בנוגע אליי,
היא בנאדם רע.
שהורסת.
שמשחקת.
שגורמת לי לפחדים.
שמכאיבה לי כל כך כל כך.
איכ.
הסתכלתי על התמונה הזאת ורציתי לקרוע אותה למיליון חתיכות.
אבל אחותי הייתה שם ולא יכולתי לעשות כלום.
זרקתי את זה לפח בהרגשת גועל.
איכ.
פשוט איכ.
אין מילה אחרת לתאר את זה.
בעצם אין שום מילה לתאר את זה.
איכ.
מגעיל.
מזעזע.
כואב.
עצוב.
זוועה.
כל מילה מתגמדת ביחס להרגשה שלי.
אבאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאא
אני באמת כבר לא יודעת מה לעשות פה.
אם פעם חשבתי שאם אני אתעלם ממנה אז היא תחקור ותשאל ואז זה יוכל איכשהו להסתיים,
היום אני מבינה שזה לא יקרה לעולם.
כי היא כל כך אטומה.
לא שמה לב.
או שלא רוצה לשים לב.
בכוונה.
מתעלמת.
אז היא לא תשאל.
ולא תחקור.
וזה לא יסתיים לעולם.
אבאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאא
