מנסה לסדר לעצמי את המחשבות. לא יודעת למה, אבל הרגשתי שיש פה מקום לזה. ולמרות שזה אנונימי פה, זה עדיין דורש קצת אומץ.
אז כמה רגעים של "יומני היקר".. 
אחרי כמה בחורים שיצאתי איתם (בחורים ממש טובים!) וחתכתי.
מנסה להבין מה הנקודה. מה שורש הבעיה.. חסימות? או פשוט חוסר התאמה? פחד?
אני אומרת לעצמי ש"זה לא זה". אבל ממה זה נובע?
מרגישה שאני יודעת מה האמת. אבל מתקשה להגיע לשם.. זאת עבודה. עבודה קשה. אבל מרגישה שמשהו צריך להשתנות קצת לקראת הבחור הבא. לא ממקום של התפשרות. ממקום של בירור אמיתי. של אמת אמיתית.
אולי אני מפחדת ממחוייבות? מהפחד ש"אין דרך חזרה".. שהוא לא יסכים איתי על כל דבר..
אבל אני יודע שהאמת היא שבאמת לא מסכימים על כל דבר. אבל זה עדיין מפחיד אותי ומרתיע אותי באיזשהו מקום..
אני מפחדת שברגע שאני יודעת שהצד השני מאוד רוצה זה ישר מוריד לי מהרצון להמשיך.
אולי זאת גאווה? התנשאות?
מצד אחד יש לי "רשימת מכולת". אני מודעת לזה שזה לא טוב כשהיא כבר מתחילה להיות ארוכה מדי וחסרת פרופורציות. אבל אני לא רוצה להרגיש שאני מתפשרת. מצד שני אני גם לא ישר פוסלת עליהם. מכירה את הבן אדם. לומדת להכיר אותו קצת..
אבל אולי בסוף "גבר החלומות" שציירתי לעצמי יושב לי בתת מודע שלי ולא משחרר? ובעצם גם שלא במודע אני מתקשה לקבל בחורים שקצת סוטים מהדמיון הזה?
אולי זה בכלל לא זה? אולי זה בכלל המחשבה "שיש אולי טוב יותר מזה"?
לא מצליחה להבין את הנקודה.
זה קשה. ומתסכל מאוד.
אולי פשוט חסר לי את אלמנט ההתאהבות? נכון שזה לא העיקר, ולפעמים יכול לבלבל מהאמת, אבל אולי דווקא אצלי זה נחוץ?
וואו. כל התהליך הזה כל כך מבלבל.
צריכה להתפלל על זה.. והרבה יותר.
זה לא בא ברגל כמו שחשבתי שזה ילך..
לא מתוסכלת מכמה זמן אני מחפשת ועם כמה בחורים יצאתי(כי זה באמת לא הרבה.. וגם לא הנקודה). אלא מהחיפוש עצמו. שהוא כל כך לא ברור ודורש כל כך הרבה כנות ואמת והשתקפות אמיתית של האני העצמי שלי עם כל השאיפות והרצונות הפנימיים שלי.
אז כנראה שזה היה שלב א' של התהליך.
ההשתפכות שאחריה צריכה לבוא העבודה האמיתית.

