סיפורים כאלה קורים לפעמים כשיש סחטן בסביבה. או כש"החבורה" בעייתית, ויש שם חרמות על מי שלא קונה לכולם, וכאלה. לוודא שלא מדובר במצוקה חברתית שגרמה לו לזה.

מעבר לזה האמת שלא הייתי עושה עניין. מוודאת שלא תהיה לו יותר גישה לכרטיס האשראי שלי, מבהירה לו פעם אחת בצורה ברורה שאל לו לחזור ולעשות מעשים כאלה, ומניחה לעניין לשקוע. קשה לי להסביר למה, אבל יש לי תחושה חזקה שזו תהיה התגובה הכי יעילה.

אולי תגידי לו, בנחת, שבגלל שבכרטיס אשראי אפשר לראות בחשבון מאיפה קונים, אז ראית שהוא קנה ממנו.

לפני שיתבייש מידי, תמשיכי מיד תאמרי שאת מבינה שהוא מאד רצה, והיה לו לא נעים, לכן אמר סיפור אחר מאיפה זה.

אז את לא רוצה לדבר איתו על מה שהיה, כי אולי לא הבין מספיק שלא עושים כך - ואולי בגלל שלא היה לו נעים, סיפר משהו אחר.

אבל לגבי להבא:

ואז תסבירי, שאם רוצים לקנות משהו, אפשר לומר. ההורים שיש להם נסיון, עושים חשבון מה נקראה הוצאה "בסדר", סבירה, ומה נחשב ליותר מידי. ילד לא יכול לדעת, כי הוא לא כ"כ יודע מה נקרא להוציא הרבה מידי ומה לא. במשך השנים יודעים יותר.

דבר שני, תסבירי לו שמאד חשוב לומר אמת. אפילו אם משהו לא נעים. אבא ואמא לא יכעסו, לכל היותר יסבירו. כך גם יהיה לו יותר נעים, שלא ירגיש שהוא צריך לומר דברים לא בדיוק כמו שהיה.

בזה תגמרו עם הענין הזה.

אח"כ תשאלי בהתענינות, בצורה "חברית" - זה שקנית, זה כי מישהו ביקש ממך? אמר לך? או שחשבת שככה יהיו יותר חברים שלך?   תשאלי ממש בהתענינות, בנחת, "סקרנות"..

אם זה בא מעצמו, אז כבר דיברתם.

אם יאמר שחשב שככה יהיו יותר חברים שלו, אז כבר תגלגלי קצת הלאה.. ככה לא חברים שלך?  מי ביחוד? וכו'.. ותוכלי לעמוד יותר על הרגשתו החברתית.

ראשית, תודה על התגובות המושקעות!!!

גם בשנה שעברה היה לנו סיפור דומה איתו, רק בכסף מזומן. כך שקשה לי להאמין שיש פה סחיטה, למרות ששווה בדיקה.

תודה על ההכוונה איך לדבר ונקודות חשובו להעלות!

חג שמח

אם מדובר במכולת מסויימת או סופר שכונתי שמכירים אתכם, דברו איתם - לא יתכן שיקבלו כרטיס אשראי מילד בן 8.

ואכן אמר לי בעל חנות האוכל המהיר ש"באמת התפלאתי מי האמא הנדיבה שמכבדת את כל החבורה בבקבוקי שתיה קרה ".

בעלת חנות המשחקים אמרה ששאלה אותו כמה פעמים והוא אמר שאמא מרשה.

המכולת זה סתם קופאים צעירים שלא חושבים יותר מידי.

ובטמבוריה חשבו שהוא ילד אומנותי שמצייר בצבעי פחם, ועוד כמה דברים...

כפרת עוונות על הכסף.

לא מתקבל על הדעת מה שהם אומרים. מילא הקופאים הצעירים מהמכולת,

אבל אנשים מבוגרים בעלי חנויות? היו צריכים לעשות אחד ועוד אחד ולא לקבל ממנו כרטיס אשראי.

מתבקש לכעוס עליהם ולהעביר את המסר שגם להם יש אחריות.

כפרת עוונות

כשרואים חבורת ילדים באה לקנות דברים מוזרים, צריך לבקש את הטלפון של ההורים לפחות להתקשר לברר.

להתמודד עם זה בצורה הטובה ביותר, 

ככה לא יגרם נזק לטווח הקצר והארוך לדבר היקר לך באמת.. 

ב"הצלחה!

לאחר שזה קרה לנו 

(בן 10 הוא קנה משחקים לשחק עם חברים..)

בדקתי קצת וראיתי שלא נבהלים מזה בכלל מבחינה פסיכולוגית

בעיקר היום בעידן של שפע חומרי

והקושי של הילדים להתאפק 

וחוסר ערך שלהם לכסף..

מה שאנחנו עשינו

בעלי תפס אותו לשיחה

והבהיר לו שזה לא בסדר לקחת כסף בלי רשות

ושזה פוגע באמון שלנו בו

וזה מאוד מפריע לנו...

(הוא לא שאל - ובכוונה אי אפשר לטפל בכל החזיתות בו זמנית...)

ואז בעלי אמר לילד לחשוב על עונש שיעזור לו לא לחזור המעשה

ולאחר כמה שעות שהילד לא מצא עונש מספק

הוא אמר לו שיזרוק את כל מה שקנה

ושהוא לא יכול לקנות את סוג משחקים הזה עד פסח (3 חודשים)

לדעתי אי אפשר למנוע מהילד לגנוב היום או בעתיד

המטרה של השיחה והעונש להבהיר

כמה מקום תופס אצלנו המעשה - או במילים אחרות מה סדר העדיפויות שלנו

לדעתי

ואם יש בעיות חברתיות

צריך לטפל בהם

מבלי להקל ראש במעשה

שהילד לא יבין שאם יש גורמים חזקים אז הכל מותר...

לא פעם, את הבעיה בלקחת כסף של ההורים. זה הכל "בבית".

לעשות אותו "גנב", על מה שמבחינתו כלל וכלל אינו כך, זה עלול לעשות אותו רע יותר. אל תהי רשע בפני עצמך.

וגם לבייש אותו, "אנחנו יודעים שזה לא משם" ושיגיד מאיפה, יכול להיות קשה מאד.

לענ"ד, לא כך מחנכים.

הוא מבין שמשהו כאן לא בסדר, כמובן, אבל לא בפרופוציות חמורות. 

על כן, העיקר זה הלהבא. את ה"יודעים", אפשר להעביר במהירות, לא להעמיד אותו בבושה קשה על דבר שכבר היה, אלא להתמקד בהמשך.

וגם ההסבר על אמירת האמת, צריך להתמקד בעיקר בערך החיובי, לא בשלילה.

אם רוצים שילד יאמר אמת, הוא צריך להתנסות במציאות מה קורה כשמספר להוריו על דברים לא נוחים. האם קודם משתתפים איתו, ואח"כ מדברים בנחת על המשמעות, מה כן ומה לא, אבל בלי להוציא אותו מבויש - או שלא כך.

סביר שלפי זה יחליט לגבי ההמשך, כמה "משתלמת" האמת...

זה לא במינון נכון.

לא בונה, אלא יותר סביר שייזכר כטראומה.

לפעמים דברים כאלה מצריכים פסיכולוג בגילאים מאוחרים יותר.

ואינני יודע מניין ה"הורים בזמננו"...

מה שאני כותב, אינו מתוך "הורים בזמננו", אלא מתוך מה שעיינתי, וגם מתוך נסיון-חיים מסוים.

אני מכיר הרבה מבוגרים שלא צריכים פסיכולוג. וכמובן, שלא זומנו מעולם ל"ספת הנאשמים"... (לא שמעתי בכלל על משהו כזה).

ואני לא נצרך לשכנוע שיש גם הרבה עיוותים בתחום הטיפולי הפורמלי.

אבל את נתפסת למשפט שהובא כהמחשה. הנושא לא היה אם הוא יצטרך ספציפית פסיכולוג או לא. הנושא היה, שביוש של ילד, "נותנים לך הזדמנות נוספת לספר מאיפה זה בא".. זו כמעט שפיכות דמים. וזו יכולה להיות חווויה טראומתית, לדעתי. ואם זו גישה, כלומר, שזה קורה לא פעם אחת - אז מה שסביר שיקרה, זה או שהילד כבר לא יתרשם מהוריו, או שישנא אותם.

זו ענ"ד.

לעומת זה, אם מדלגים על השלב הזה, אומרים בלי להבהיל, עניינית - בהשתדלות ממש שלא ירגיש נורא ואיום, כי גם כך זה יהיה לו קשה - שראינו שהכסף יצא שם.. ומיד עוברים ל"לימוד זכות" עליו - ומשם להסבר לגבי ההמשך, ולמה נכון כך וכך להתנהג, ומה נעשה מעתה והלאה - יש להניח שהילד מבין את החסד שעשו עימו הוריו; סביר שזה לא יקרה עוד - ומה שכמעט בטוח, שיזכור את רגישותם אליו, שלא דילגה על הערך לשלעצמו של הענין המדובר.

זו ענ"ד.

תראי מהיכן התחיל התת-שרשור הזה - על מה הגבתי, ענית, הגבתי שוב, ענית שוב והגבתי שוב.. - זה היה על האמירה ההיא.

בוודאי שיש מקום להסביר שלא לוקחים ללא רשות במה שההורים אינם מרשים. בוודאי שיש מקום להסביר שאומרים אמת, אפילו אם לא נעים, ובמקביל גם לתת ביטחון ש"נכיל" את אמירת האמת ונחשוב יחד איך לתקן.

האם זה צריך להיות ע"י אמירת "אסור", או ע"י הסברה כמו שכתבתי, אני חושב שבחינוך מסבירים, מחנכים. מלמדים מה אמור להיות, כמו שכבר הסברתי. לפעמים גם מביעים באופן טבעי זעזוע, כשזה משהו מזעזע, שהילד כבר התחנך אליו יודע אותו. או סתם משהו מזעזע.

ומי שחושב שיש ענין להגיע לאי נעימות, כשאפשר להשיג אותה תוצאה בדרך אחרת, לדעתי הוא טועה. ו"לדעת ולהרגיש שזה חמור", זו התפתחות מוסרית. התפתחות של חוש מוסרי. וגם, דעתי שלא המקרה של לקיחה מההורים, הוא זה שסביבו כדאי לתת את התחושה הזו.

ואני מסכים שזה דיון חשוב. יש ענין בהדגשת בצדדים השונים של האפשרות לחנך למשהו. ואכן, לא תמיד אפשר לדמות ממקרה למקרה, מילד לילד, ממשפחה למשפחה.

זה מה שהתכוונתי. אני הגבתי על ניסוחה של "אופטימיתת", אמרתי שצריך להיזהר מלבייש, על זה ענית שלפעמים "הבושה במינון הנכון היא חלק מהבניה והתיקון, בהמשך לכך הגבתי וכו'. לכך התכוונתי.

אני יודע שזה לא משפט שלך.

הרבה טוב והצלחה. התרשמתי מאד מהאיכפתיות המוסרית שלכם.

מתוך תגובותייך בכללי, לא חשדתי שאת מתכוונת לכעוס, להרים קול וכו'.

אבל עצם האמירה לילד, "אנחנו יודעים שזה לא משם" ולתת לו שיאמר מאיפה, זה דבר קשה מאד. כמעט שפיכות דמים. אין צורך לעשות כך לילד בן 8, וביוש כזה יותר שובר ממתקן. 

בושה, במקום שזה מתאים, צריכה לבוא מתוך הבנה פנימית, עדינה. לא מתוך "הלם" כזה. כך הוא לא מתבייש במעשה בעיקר, אלא מתבייש מזה שעומד בסיטואציה כזו. מן הסתם ישאיר לו רושם שלילי על מה שהעמידו אותו בו. הוא לא יבצע "העברה" ערכית אל חומרת הענין לכשלעצמו. אולי אפילו ילמד מזה שאכן, צריך עוד יותר להסתיר מההורים האלה...

הנה, דוגמה לבושה מבפנים, מעשה שהיה. לא בומבסטי אבל נותן כיוון:

אבא אחד, הביא בבאגז' של הרכב קניות מהחנות. ביקש משני ילדיו שהיו שם, לעזור. התחילו להתווכח ביניהם. כל אחד אומר לשני..

תפס האבא מה קורה, בשלוה גמורה אמר: חשבתי שאתם מתווכחים מי יזכה לעזור..  בלי מילה, שניהם לקחו את הדברים. שמעתי מאחד מהם, שעד היום, שנים אח"כ, הוא זוכר את הבושה הפנימית שחש מעצמו... בושה ללא "הלם", מוסרית ועדינה.

הוא באמת לא מבין שזה שונה מאשר להשתמש בכל דבר אחר בבית.

סה"כ המוכר העביר את הכרטיס וירדו כמה שקלים, לא משהו חמור. הוא אפילו לא יודע לומר לי כמה עלו דברים, כשאני שולחת אותו למכולת.

אתם לקחתם קשה, אתם הייתם שבורים.

אבל ילד בן 8, אינו תופס כך. ולפעמים, לא פחות חמור, זה שהוא מקבל פידבק קשה מאד.

הרי מדובר בפידבק שבא ממושגים טהורים שלכם על גניבה. מה תופס הילד? שהוא "גנב"... האם באמת גנב, מבחינתו? האם זה באמת כמו שהיה לוקח מתיק של חבר (שגם שם עדיין המושגים לא תמיד בהירים בשלב כזה)?  לא. זה במשפחה.

אלא אם כן, אתם בטוחים שלמשל, היה ברור אצלו ש"בארנק של אבא" לא נוגעים..

אני לא בטוח,שהקרנת מושג שלקחת משל אבא ואמא זו "גניבה", בגיל כזה, היא יותר טובה מאשר התחושה שהיתה לו לפני כן.

דברים כאלה מסבירים בנחת, גם אם בהיר. בוודאי בגיל צעיר.

אלא מה? יתכן שאצלכם, בגלל שבאמת הוא ראה תגובה טבעית. ראה צער שלכם, אז עשה עליו רושם גדול עצם זה שדבר "ערכי" גורם צער כזה.

אבל תגובה כזו, גם במשפחה כזו, היא אולי בונה צד אחד, אבל יכולה גם לקלקל מצד שני. 

זו ענ"ד.

לא על זה מדובר. ברור שצריך ללמד להבין בין טוב לרע. 

מי אמר ש"דיבורי תוכחה" אינם בנחת?

ר' חיים מוולוזי'ן אומר, "אם טבעו שלא לדבר רכות - פטור מלהוכיח"...  כלומר, חסר לו משהו שנצרך למצוות תוכחה. כמו שאי אפשר להניח תפילין לא על היד.

נכון שלפעמים צריך להראות כלפי ילדים "פנים מוכיחות", לפעמים אחרת, לפי הענין.

לגבי "הבן שלכם" ספציפית, כבר סייגתי בהודעה הקודמת. גם כי הגיל לא היה ידוע, גם כי לא מכיר אותו אישית - וגם ילדים זה לא ב"שלשות" - גם איני יודע מה ידע מקודם ומה לא, ועד כמה היה ברור לו שעושה דבר חמור. את זה יש להניח שאתם יודעים טוב יותר. 

אבל בהיות שכתבת שזו תובנה/הנהגה שכדאי לאמץ אותה, על זה השגתי וסייגתי.

אם אומרים לילד בן תשע - וגם יותר מזה - שמה שהוא עשה זו "גניבה", אז הוא יזהה את עצמו כ"קצת גנב". זה ממש לא כדאי, כשלא הכרחי.

לקחת מהארנק של אמא (שאת קוראת לזה "לגנוב"; דבר שתלוי מאד במושגים שמשודרים במשפחה, בהבנה שאיננו מדברים כעת על הגדר ההלכתי), בהחלט יתכן שאינו נתפס אצל הילד, גם בגילאים מבוגרים יותר, כ"לגנוב". גם לא תמיד ברור לו שמקפידים על זה.

אז למה לא אמר אמת? זה לא חייב להיות בהחלט בקורלציה לענין הנ"ל. אבא ואמא הם ה"גדולים". בהחלט יתכן שידע שלקחת מהארנק של אמא, זה לא בסדר. כי זה ארנק של אמא. לא נוגע בלי רשות. כמו שגם בת חשה שלפתוח בקבוק בושם של אמא ולשים טיפה על הפנים שלה... זה לא בסדר אם לא רגיל אצלם. הצד השווה - אצל שניהם זה לא "גניבה". לכן גם התוכחה, צריכה להיות מתאימה למה שסברו. 

כמובן, אפשר גם להסביר שזה "ממש כמו לגנוב מחבר". אם ההורים מתייחסים כך - אז גם הלכתית זה יהיה כך.  האם כדאי להגיע לכך שילד חש שהוא "גנב מאבא ואמא", כשאפשר היה להסביר בדרך נינוחה בהרבה למה לא לעשות כך? מסופקני מאד.

האם התועלת של ה"טיפול בהלם" תהיה גדולה יותר בנקודה הזו, מאשר הסברה אחרת? לא בטוח.

יש ילדים, שקונים דברים מהחשבון של ההורים במכולת, בלי בדיוק לדווח... כשהם גדולים, הם מספרים על כך כקוריוז של ילדוּת. הם לא בגלל זה פחות זהירים בממון חבריהם. החלטה של הורים איך לגשת.

אני כלל לא מזלזל במה שעשיתם. מאד התרשמתי מהתחושה המוסרית החזקה, ואני מניח שבתוך המכלול שלכם, הילד קלט משהו חשוב. לגבי לימוד לאחרים - מסופקני.

מסיים בסיפור חמוד, ששמעתי לפני זמן מה:

בחורה, שהיא כבר בחורה גדולה, סיפרה לאבא שלה משהו שזכרה מילדותה (הוא כנראה לא בדיוק זכר..):

פעם קנתה במכולת, רשמה בלי לשאול, ארטיק ענקי.. יצאה מלקקת להנאתה - והנה רואה מולה את  אביה עם האח הצעיר, הולכים.. "חשכו עיניה".... אבא הגיע, אמר: "יש לך ארטיק? איזה יופי, תיהני.." והמשיך הלאה.

את הסיפור זוכרת עד היום, כבר שנים לא מעטות אח"כ. לקחת כסף של מישהו אחר - לא תיקח בשום אופן.

מה נשאר? הרושם החזק של החסד. כמה אבא נזהר בכבודה. החביבות..

היא כללה גם את מה שכתבו אחרים, כמו אלעד, אנונימית, אדרת.

מאוד אהבנו את הגישה!

לא להזניח ולהתייחס במפורש גם לנושא הכסף הגזול, הכל מתוך שיח והקשבה.

ובמקרה של הארטיק, זו לא היתה שובבות. זו היתה קניה מהחשבון, ואם הילדה חששה, היא חשבה כנראה שיתייחסו לזה כאסור אם יראו.  מבחינת ילד, ההבדל בין ארטיק גדול לבין 200 ש"ח, לא תמיד משמעותי. תלוי בילד.

צריך לדעת שלשקר אסור. איך לחנך לכך, זו השאלה. "לא לפחד לחנך", זה בוודאי. השאלה רק איך מחנכים. על זה הדיון.

יש מדרגות ב"להתבייש במעשיו". להוכיח באופן שמבייש, בפשטות לכאורה אסור. "הוכח תוכיח את עמיתך - יכול אפילו פניו משתנות? תלמוד לומר, ולא תישא עליו חטא".

להוכיח באהבה רבה, בוודאי. השאלה איך, באיזה מקרים.

ככלל, גיל חנוך זה ללמד מה מותר ומה אסור. להרגיל. לדבר. חינוך בד"כ זה לא ב"זבנג וגמרנו". יש מצבים חריגים.

וכבר אמרתי, שאכן אני חושב שאם יש הורים כמותכם, שילד רואה צער אמיתי על מה שקרה, יש להניח שזה חלק ממכלול של הבית - ואני מניח שזה אכן עושה עליו רושם גדול.

שהרי מותר למלמד "להכלים" את התלמיד, כדי לזרזו בלימוד.

במה דברים אמורים? כשזה מה שעוזר. אבל כשלא, אז חוזר הדין, כמו אצל מבוגר.

מכיוון שכתבת שזה לא "הגיל הרך" אלא גיל חינוך - אז הדגשתי שגיל חינוך, זה לא מיד "האסור אסור והמותר מותר", אלא מחנכים לכך, תהליך. לא "טיפול בהלם".

לגבי המקרה הספצפי שלכם, כבר אמרתי שאינני מדבר על זה. זו גישה שלכם. מן הסתם יש צד ש"שמונה חודשים עבד כדי להחזיר", גורם לקחת את הענין ברצינות; יש גם צד שזה ארוך ומחמיר מידי.

קרה פעם שניה - כנראה כי לפני כן היה עוד יותר קטן, והענין לא הוסבר דיו. אז צריך שוב. חינוך זה לא תמיד בפעם אחת, כבר ציינתי. 

הרי לא מדובר במישהו שזו אצלו בעיה נפשית של גניבה.. לפי התיאור.

שהרי מותר למלמד "להכלים" את התלמיד, כדי לזרזו בלימוד.

במה דברים אמורים? כשזה מה שעוזר. אבל כשלא, אז חוזר הדין, כמו אצל מבוגר.

מכיוון שכתבת שזה לא "הגיל הרך" אלא גיל חינוך - אז הדגשתי שגיל חינוך, זה לא מיד "האסור אסור והמותר מותר", אלא מחנכים לכך, תהליך. לא "טיפול בהלם".

לגבי המקרה הספצפי שלכם, כבר אמרתי שאינני מדבר על זה. זו גישה שלכם. מן הסתם יש צד ש"שמונה חודשים עבד כדי להחזיר", גורם לקחת את הענין ברצינות; יש גם צד שזה ארוך ומחמיר מידי.

קרה פעם שניה - כנראה כי לפני כן היה עוד יותר קטן, והענין לא הוסבר דיו. אז צריך שוב. חינוך זה לא תמיד בפעם אחת, כבר ציינתי. 

הרי לא מדובר במישהו שזו אצלו בעיה נפשית של גניבה.. לפי התיאור.

שבו את מפחדת מהאמת ומכריחים אותך לומר אותה?

תחשבי על סיטואציה כזו בעבודה, למשל. זה מפחיד מאוד מאוד.

לא תמיד כדאי ללכת ראש בראש.

אני מאוד התחברתי לגישה של דן.

הייתי מוודא שהוא לא מנוצל ע"י חבריו,
יתכן ושם מקור הבעיה האמיתית במקרה הזה

הבעיה. ומשם להגיע לעניין שלא נוגעים בדברים שלא שלנו ללא רשות וכו'

ברוך ה'.

אתמול דיברנו מעט, הסברנו לו שאנחנו יודעים מה שעשה, וכמה אנחנו מאמינים בו, ויודעים שזו נפילה חד פעמית וכו וכו.

הוא השפיל את עיניו ולא שיתף פעולה בכלל. היה די המום.

היום היתה שיחה יפה ומצמיחה!

על לחץ מהחברה, על חברות ובמה היא (-לא) תלויה, על כסף והערך שלו (כמה שאפשר), על אמון ואמת.

הוא היה נינוח, חייך, סיפר, שיתף פעולה, והלך לישון אחרי חיבוק ונשיקות, שמח וטוב לב. אבן נגולה מעל ליבו, הוא הרגיש משוחרר מהעול של הסוד וההסתבכות.

תודה לכם כולם על ההשתתפות והאהדה והעצות הטובות

יכול להיות יצירה קלילה, סתם ערב שכל אחת מביאה משהו טעים, אוכלים ומדברים.

זה נקרא סיורי טבע עירוני. מגלים צמחים ובעלי חיים.

פיתות על הטאבון ביער..

זה עולה מעט כי זה רק תשלום למדריך.

החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.

אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''

בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב. 

שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.

אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?

זה נשמע מאד מעיק.

למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?

אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת

מאוד מאוד מבינה אותך💔

מאוד כבר אמרתי?

אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.

אל תכביד עליהם

תקליל

שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים

צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .

תשחרר

שיעור כללי תעביר במקום אחר

בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים

יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת. 

אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...

קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.

1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון. 

2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !

3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'

4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.

5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.

6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.

8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.

9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]

10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.

11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.

12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]

אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.

לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.

לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.

יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).

נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.

אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)

תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה

1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.

אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.

תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...

2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..

סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.

3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.

כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.

בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.

ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.

4. כמובן תפילות!!

לק"י

אמהות

הריון ולידה

ועוד

יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב

אף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם כי אנחנו עם קטן.

לכן הנביאים אומרים שבעתיד הגויים יסייעו לנו כלכלית כמו שהאומן והמניקה עוזרים לתינוק קטן "והיו מלכים אמנייך ושרותיהם מניקותייך"

היא המדינה המערבית היחידה שהאוכלוסיה שלה מתרבה בעוד שאוכלוסיית המדינות המערביות האחרות צונחת.

ישראל היא מדינה שיש סיכוי לדור שלנו להזדקן בה בכבוד כי יש לה צעירים שישלמו מיסים למחלקת הרווחה.

כבר היום ישראל יכולה לקיים את התעשייה שלה ללא מהגרים (ברוב ענפי התעשיה, יש עבודות בבניין ובמוסכים ובסיעוד שזה יותר קשוח).

ישראל צפויה להגיע ל24 מליון נפש עד שנת 2100 ויש הערכות שזה יקרה עוד לפני כן.

בקיצור הבאת ילדים לעולם זה ברכה לישראל.

לא נראה לי שיום אחד נהיה מליארד כמו הסינים.

ואם מתישהוא נמנה מליארד, אז הסינים ימנו 500 מליארד (ויגורו בכוכבים אחרים או לא יודע מה יהיה. ובכלל השאלה אם ארץ ישראל יכולה הלכתית להתפשט על כל העולם, או שהטבעים ישתנו בעתיד או הטכנולוגיה בעתיד הרחוק תאפשר לנפח את כדור הארץ או לא יודע מה יהיה). בכל מקרה תמיד נהיה עם שמהווה אחוז קטן כמותית מהאנושות, ואף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם

אנחנו נכנסנו לגור בקראוון כשהיו לנו שני ילדים, ועברנו ממנו עם שלשה ילדים, והיה סביר.

לא זוכר כמה מ"ר הוא היה, אבל היו בו שני חדרי שינה - אחד לנו ואחד לילדים, שהיה בו מקום להשכיב את שלשת הילדים במרווח.

והיתה חצר גדולה שהילדים שוטטו בה בכל זמן שמזג האוויר איפשר את זה....