היא.
היא...
היא לא יודעת מה היא גרמה לי.
נכון.
אני בחרתי שלא להגיד לה כלום,
ובמילא אני לא מסוגלת להגיד לאף אחד בעולם.
לא היה לה איך לדעת.
זה לא מכחיש את זה שהיא גרמה להכל לצוף ולעלות.
נכון.
היא לא אשמה.
זה מצווה.
מצווה ענקית ענקית.
אבל אני מאד מבינה את הכלל הזה שלהם,
ומסכימה איתו ממש.
אז זה שהיא ביקשה ממני לבוא,
הציף.
והכאיב.
אני חיה בתודעה של הכחשה.
או לפחות מנסה להכחיש.
לא להכחיש,
לשכוח.
עד שקורה משהו,
או עד שאני שומעת על מישהו,
עד ש.
עד שהכל מתנפץ
וצף
ומכאיב
ועולה
ומזכיר
דיייי אבאאאאא
אשכרה עד סוף החיים המילה הזאת תזכיר לי הכל?
תכווץ אותי?
תכאיב לי?
כל דיבור איתה יציף?
כל הזכרת שמות של אנשים תבלבל?
והאולפנה.
בכלל.
אף אחד לא מבין.
אין להם איך להבין.
אין להם איך לדעת שאני פשוט לא יכולה להיות שם,
כי המקום הזה מזכיר לי הכל.
הקירות האלו סוגרים עלי.
בתחילת שנה היא אמרה לי שהיא לא מבינה מה אני שונאת באולפנה,
מה אני שונאת קירות??
אז כן.
לא יכולה להיות במקום הזה.
מזכיר לי הכל מדי.
והיא.
בזמן האחרון התרחקנו אחת מהשנייה.
ולא שמעתי יותר מדי דיבורים על זה.
אבל פתאום בשבוע האחרון היא התחילה לדבר איתי יותר,
והיום היא פתאום התקשרה.
ושאלה אותי אם אני יכולה לבוא לשם.
וואו.
הלם טוטאלי.
לא בדיוק ידעתי מה לענות לה.
ועוד אחרי שאמרתי לה שאני פנויה ואין לי כלום מחר.
בסוף אמרתי שלא נראלי כל כך.
יפה לי.
אם היא הייתה יודעת.
אם היא הייתה יודעת היא לא הייתה שואלת אותי.
אבל אם היא הייתה יודעת היא גם לא הייתה מדברת איתי לעולם,
ומפחדת שבטעות היא תגיד משהו על זה ותציף לי.
היא לא הייתה מרגישה איתי בנוח.
אז מזל שהיא לא יודעת.
אימאלה אני אשכרה חוזרת אחורה.
זה כבר לא היה אחד מהקשיים.
ופתאום היא באה ומתקשרת ומציפה הכל בחזרה.
ב' כסליו.
אשכרה כסליו.
עבר מאז הרבה.
המון.
זה כבר באמת לא היה חלק.
ופתאום הכל צף ועולה מחדש.
אבאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאא)