באמת אחרי שבוע קשה של בכי התחלתי לאסוף את עצמי והתחלתי להבין שהוא בחיים לא יבין ובאמת לא לנסות להתאמץ שהוא יבין...היום אני כבר פחות מצפה ממנו...אבל הבעיה שאני מוצאת את עצמי בסיטואציות שנגזרות מהמצב שלי כרגע, בהן אני צריכה שהוא ישתף פעולה כי אני כרגע "חשופה עצבית" (מלשון עצב שעובר בגוף,עצבים, לא מלשון עצבות...)...והכוונה לשיתוף פעולה שהוא חייב לקחת חלק כי זה כרוך בו...סליחה על כל הקודים האלו...פשוט אין לי כוח לפרט...

תודה בכל מקרה

אם היית קוראת את התגובה של סיה לעומק היית מבינה כמה חוסר רגישות יש בה...יש אנשים שלא מבינים...לא מאחלת לאף אחת לעבור את זה...כן, מצאתי ממה להתעצבן ערב פסח...באופן מפתיע ביותר שלא מתאים לאף אישה שעושה את החג בבית עוד לא התחלתי לנקות את המטבח ואני הכי רגועה שבעלם...

פסח פה זה בכלל לא ה"אישיו"...סליחה אם לא הסברתי את עצמי נכון...את כתבת שאני עצבנית...אז לא, אני לא, ולא "מצאתי" על מה להתעצבן בערב פסח (הפלה...)

הוא באמת לא חש את העובר בתוכו, ולכן אף אם מצטער צער עמוק - זה לא אותו גוון שאצלך.

אבל את אומרת שהוא היה איתך באישפוז, תמך.  אז אח"כ, קרה מה שקורה לא פעם בהבדלי העיכול בין גברים לנשים. לא בהכרח שהוא "לא היה שם", יתכן שהוא היה שם בגוון אחר, מעכל באופן אחר. מה שקשה לך, שהוא לא היה נוכח עם "התפרצויות הבכי העמוקות" של העיכול שלך את הענין.  סביר שפשוט אינו יודע איך להתמודד איתם. הוא מצטער בפנים, יתכן אפילו שאינו "פנוי" לעסוק בהזדהות עם התגובה שלך.

את מצפה, שיראה בך את הקרבן, ישתתף. יתכן שבאמת כמו שאמרת, אינו חש בעומק כמותך - אבל יתכן גם שפשוט חש אחרת, ואינו פנוי לאופן התגובה שלך, בדיוק כמו שאת לא פנויה לשלו.. הרי גם הוא חיכה לילד. כמובן, לא מעלָה בדעתך לשאול איך הוא מרגיש, איך הוא עבר את זה... מנקודת מבטך, במידה מסויימת של צדק, את עברת, הוא ליווה אותך ארבעה ימים בבי"ח, מצופה שימשיך גם הלאה... מי יודע, שמא גם הוא עבר משהו ואין מי שבכלל יחשוב שצריך "להזהות" איתו....

ומכל מקום, את עוברת צער מובן. תעכלי, גם טבעית, גם רוחנית.

הכי חשוב, לא לתת לזה "להציף" בעיות ביניכם. זה מוצא "נוח" לפורקן התיסכול בזמן הראשון, ולא טוב לטווח ארוך יותר.

ואולי-אולי.. אם הבעיה (המובנת) שלך, היא שאת לבד, ולא רגישים למצב "שלך" - אולי תנסי ההיפך... מה יכול לקרות, להזיק זה לא יזיק:  תשבי עם בעלך על כוס קפה, תגידי לו: ליוית אותי ארבעה ימים, שמעת אותי בוכה אח"כ.. שכחתי לשאול אותך: איך אתה מרגיש? איך זה עבר עליך?... תנסי להקשיב לו. אולי יהיה לו מה לומר.  ויש להניח, שאם יהיה לו מה לומר - אז אחרי דבר כזה, תוכלי להגיד לו, מהלב: אתה יודע מה אני הרגשתי? תאר לך, מרגישים משהו בתוך הגוף, זז, פתאום אין....

אם תגידי במתינות, לא בגישה של "אתה לא תבין בחיים".. בשיתוף, תשתדלי להתאפק מבכי חזק, שיוכל לעכל את צערך, להשתתף, אולי תמצאי בכל זאת שותף.

ה' ינחם אותך על הצער - ואין יאוש....

דוקא יצא לי לשוחח איתו על ההרגשה שלו.

ביום יומיים הראשונים עם דבר הידיעה עוד לפני הגרידה הוא אמר שהוא בהלם. עיכל. עבר הלאה.

אני מתארת את זה בסוג של גרפיות כזו כי ככה זה היה. לא ציפיתי שהוא יבכה איתי. אני גם בשום פנים ואופן לא קרבן.

אני אישה שעברה חוויה כואבת. עצובה. ועם כל זאת מאמינה.

ציפיתי לרגישות. כמ כל אדם שעובר סוג של חוויה לא נעימה (ואני לא מתכוונת לזוטות אלא לדברים מסוג זה) בלשון המעטה, הסביבה הקרובה אמורה להיות רגישה כלפיו. בטח ובטח מי ש50% מהעובר הזה היה שייך לו...זו לא היתה חוויה פרטית.

היא אמנם התרחשה בתוך הגוף שלי, ואני זו שהייתי צריכה להיכנס לחדר ניתוח, ובי היה עובר חי עד ש...אבל העובר הזה היה שייך לשנינו. 

הוא לא אמור להגיב כמוני! ממש לא! הוא גבר-אני אישה!

הוא כן אמור היה להיות רגיש למצבי.

מה כל כך מסובך למען השם????

אין פה פסיכולוגיה עמוקההה

רגישות למצבי אומר :

אמנם כפי שכתבתי לדן העובר היה שייך לשנינו אבל פיזית הוא היה בתוכי...ולכן לאחר שהסתיימו להם 3 חודשי העייפות הראשונים וציפיתי לטרימסטר השני...קרה מה שקרה...הגעתי לחדר ניתוח ממקום חלש פיזית וכמובן נפשית כי עדיין לא עיכלתי אז את כל מה שקורה...ציפיתי שהוא יקח ממני יותר עול בבית כי אתה לא יוצא מאשפוז וחוזר לתפקוד מלא תוך יום! במקום זה שמעתי אינספור קיטורים בשעת ערב כמה הוא עייף...לאחר יום כשכבר חזרתי הביתה נאלצתי לעמוד במטבח ולבשל...ארוחת צהריים ליום שלמחרת...אני מדגישה כי אני זו שהייתי צריכה פה יותר עזרה כי אני עברתי פיזית את כל המתח של לפני הגרידה (4 ימים הסתובבתי עם עובר מת ברחם כי זה נודע לי רק ביום רביעי בערב...סמוך לשבת...)...עברתי את הגרידה עצמה תחת הרדמה מלאה...חזרה לשגרה מלאה בהורמונים כמו לאחר לידה...אבל ללא תינוק...והוא אפילו לא מבין למה אני בוכה...

והוא רחוק מלהיות איזה גבר שמתפקד תחת עומס אז ככה שהציפייה אולי שאני אתנהל ככה אחרי דבר כזה צריכה להיות בדיונית...

חברה שאלה אותי 5 ימים אחרי הגרידה :" אז מי יבשל לך שבת?"

אז עניתי-"מי את חושבת...?" (והוא יודע לבשל...)

ואל תגידו לי האם ביקשתי...כל יום בימים שאחרי שלחתי לו הודעה שאני חלשה ואני מנסה לנוח אז שיבין אם אני לא עונה לטלפון אם הוא מתקשר...והיה ערב אחד שממש קרסתי (והוא ראה שאני חלשה) כי כנראה העמסתי על עצמי באותו יום יותר מדי והוא לא הבין למה אני מבקשת ממנו שיכין בקבוק לקטן...עד שאמרתי שאני על סף לגשת לבית חולים...

ואגב- הוא מאוד תומך ומכיל את משפחתו הגרעינית. מאוד. מתחשב. לא לפגוע וכו וכו.

ואני???

עכשיו יותר מובן?

כתבתי זאת בציניות כמובן...מעריכה את תגובתך...הוא לא יעשה כלום לפסח. חוזר ב6 בערך מהעבודה מקלח ילד אחד וקורס...

זה א מנחם אותי שמי שמסור למשפחתו הגרעינית הוא בן זוג לא מדהים...זה עיוות...

ואני אומרת את זה כי את כל כך צודקת!!! והפורום שיקום על רגליו..ממש לא מעניין אותי...

והחלק השני של תגובתך קרע אותי מצחוק לחלוטין

אנחנו לא הולכים לחמותי בחג פסח כי הכשרות שם זה להגיש לי ממרח שוקולד שאין עליו "כשר לפסח" או לצעוק על הבן שלה (=בעלי) שבא להכשיר לה את המטבח כהלכה (כי היא לא כל כך מכירה ב"הלכה". וזה לא מתוך בורות אלא כי זה קיצוני...) - "מה אני גויה???"

אז לבקש ממנה מנות???

חוץ מזה היא חושבת שבעלה עובד קשה מדי..חחח...נסיך מפונק...

אז לאן לגלגל??

מנקה ועובדת למעלה מכוחותיי ולבעלי קשה להושיט עזרה.

אין לו כח. הוא עובד מאד קשה.

תקשיבי, בעלך עובד עד 6, זה המון, הוא מותש.

מה שאני עושה, אני בוכה, והרבה.

בכיתי אתמול וניקיתי, ניקיתי ובכיתי. לפני זה קצת רבנו כי צעקתי מאובדן כח.

אח"כ נכנסתי למיטה ב-2 בלילה, בעלי התעורר ומתוך שינה דאג לי ועודד אותי 

והוא קם בארבע לעבודה וטרח לשמח אותי מאד.

מה שאני מתכוונת לומר שבחיים המצב לא סטטי, היו שנים שבעלי עזר לי מאד. השנה לא.

אני משתדלת להבין ולקבל שב"ה הכל אצלי טוב, ה' נותן לי המון! אז חייב להיות לי משהו של כפרת עוונות, וזו זכות!

אז קשה לי, ואני אתמודד בעז"ה. גם אם אני אצטרך לבכות, לא נורא. ה' איתי, ואם לא מגיע לי שאעבוד קשה, אז ה' יתן לו כח למרות שהוא עובד קשה. זה אומר שזה מה שמגיע לי מלמעלה, וזה קשה!! אבל ברגע שתביני את זה יהיה לך יותר קל. 

אני משחזרת מצבים קשים שבהם הוא היה בשבילי ותמך בי. ועכשיו כשקשה לו,

הוא רוצה לעזור לי וקורס, אני לא אבין אותו?

בהצלחה, מותק!

את לא עובדת קשה??

גם אם את עובדת בחצי משרה או אפילו לא עובדת בחוץ אבל את זו שרצה עם הילדים ממקום למקום ודואגת לכל צרכיהם...וכמובן גם מכבסת-מבשלת-שוטפת כלים-מנקה ומסדרת - האם את לא עובדת??? אז את לא קורסת עם ניקיונות לפסח??

למה את צריכה להבין אותו והוא לא אותך??

לפחות שתהיה פה הדדיות בחוסר הבנה...

ובגלל זה קשה לי מאד.

אבל אני עובדת עד אחד, מתשע.

הוא מארבע לפנות בוקר.

אני באמת חושבת שהיה לי קל אם הוא היה עוזר לי יותר. 

אבל אני חושבת שמגיע לו שאני אבין אותו. גם הוא הבין אותי בזמנים קשים שלא תפקדתי.

מה שאני אצליח, ואני יודעת שהוא מעריך, ובטוחה שמה שאני אעשה בשביל בעלי כשקשה לו,

זה יחזור אליי באיזשהוא אופן.

תנסי להחליט שאת לא מתלוננת, עושה מה שאת יכולה, הוא רואה. ויעריך. אני בטוחה.

בהצלחה הלאה!

אף אחד לא טען שאינו אמור להיות רגיש למצבך.

אבל מה שאני ניסיתי לומר, זה שיש מקום לבדוק/לחשוב שאולי אדרבה.. דווקא בגלל שהעובר שייך אליו גם כן, וזו לא חוויה פרטית כלשונך, אז הוא חווה את זה לא פחות, מבחינה מסויימת (בלי מה שבאמת יותר אצלך, כי זה קרה אצלך, בתוכך), ולכן הוא גם כן עובֵר משהו.

את אומרת שזו לא חוויה פרטית אלא של שניכם. שהוא לא אמור להגיב כמותך כי הוא גבר ואת אשה; אז המשפט הבא שהיה מצופה הוא - שאת מניחה שהוא חווה את זה קצת אחרת, ושניכם צריכים להיות שותפים זה בהרגשתו של זה.

אבל המשפט הבא שלך הוא, שאם הוא גם אמור לחוות את זה, ואם זה גם שלו - אז הוא אמור להיות רגיש-למצבך..  כלומר, לקחת את זה בתור חוויה שאת עברת. לא ששניכם אמורים להיות רגישים איש למצבו של השני..

אשר על כן, אני אומר שיתכן שאכן את צודקת, והוא כבר עיכל ועבר, ואמור להיות עוסק כעת ב"מצבך". ויתכן שאכן סתם קשה לו לחוות איך את זה, עם פריקתך הקשה והכואבת. יתכן.

אבל גם יתכן, שדווקא כי זה היה כ"כ קשה לו, הוא לא "עיכל ועבר" כדברייך, אלא שהוא מתמודד גם כעת בדרכו.

ולכן, הצעתי לנסות. שמא אם תשאלי אותו על הרגשתו, תתייחסי גם כעת - לא רק טרם הענין - כאילו זה ענין שגם הוא מרגיש אותו ויש לו מה לומר עליו - אולי זה גם יקל עלייך לומר לו אח"כ מה את מרגישה, ויגרום לו להשתתף יותר.

המטרה אכן, לא רק שתשאלי אותו - אלא גם לגרום לו לשמוע יותר אותך, להיות יותר יכול לחוש מה שאת מרגישה כעת. אחרי הכל עברת משהו שאת עוד יותר חשת אותו בתוכך.

כל מה שכתבת הוא ממש נכון והתחלתי מהלך כזה עם עצמי מול הקב"ה בימים האחרונים.

הורדתי בהרבה בהרבה את הציפייה לקבל ממנו התחשבות או הבנה והציפייה הזו על סף הכחדה..

הדבר הכמעט בלעדי שנותן לי כוחות להתרומם זה הקב"ה. אני מודה לו על 2 ילדיי המתוקים וגם אם לא יהיו עוד אני מברכת ומודה על כך. בטח שאחרי מקרה כזה זה לא מובן מאליו...

יש בי רצון עז למלא את עצמי בקב"ה ולנסות לעשות משהו יותר משמעותי בחיי לאחר החג...אחרי דבר כזה אתה מבין שלפעמים הכל שטויות..וככה גם אני מנסה להתייחס ל"קיטורים" שלי על בעלי...

חג שמח

ואמנם לא יכולים "להרגיש" ממש מה שעברתן,

אבל אפשר מאד להבין את הכאב הגדול.

תתרפאו, תתרוממו.

ואם תזכינה - שמעתי פעם מאשה חכמה ומנוסה - אז הנחמה באמת באה בלידה שאח"כ..

שולחת לך חיבור ענק ענק ענק!!!

מה שכתבת כל כך נכון...המזל שלי היה שחוץ מהקב"ה שנתן לי כוח להתרומם אמא שלי היתה לצידי כי גם לה היתה הפלה לפני שאני נולדתי ולכן היא הבינה את הבדידות שנוצרת אחרי...כשהבנתי שמבעלי לא תבוא ההבנה פשוט הייתי מרימה אליה טלפון כל פעם כשהרגשתי צורך...

חמתי בכלל לא ידעה וטוב שכך...

גם אני הרגשתי שברגע ש"שחררתי" את בעלי מהעניין ופניתי לקב"ה הרגשתי סוג של הקלה.

היום, סה"כ שבועיים וחצי אחרי, אני מבינה שאם זה היה צריך לקרות, העיתוי של הקב"ה כל כך כל כך מדוייק... קראתי עכשיו שיעור של הרבנית ימימה מזרחי במייל והצטמררתי רק מההקדמה לשיעור...בדיוק מה שהרגשתי בימים האחרונים...

בע"ה יהיה לך עוד ילד ועוד ילד...ועוד...מתוך הכרת הטוב לקב"ה על מה שיש לנו ירד השפע...וכנראה שאת צריכה למנוע עכשיו כי זה עדיין לא העיתוי להריון נוסף...הוא ורק הוא מחליט...אל תהיי מתוסכלת או לחוצה...זה יבוא בדיוק בזמן המתאים!!!

אני כל כך מבינה אותך. שמרי על עצמך. תדאגי לעצמך. את מבינה את עצמך ורק את אז תדאגי לשלמות הגוף והנפש שלך בכל אמצעי שתוכלי!

חג שמח ומלא בגאולה!

האם שקלת ליטול קלמנרבין או מרגיעים טבעיים אחרים? לפעמים צריך גם את זה עד שיסתדר

מאמינה בחוסן מנטלי

אז מנסה לשאןב רעיונות🙂

אפשר לשתות קמומיל להרגעה, ולשתות מיץ תפוזים טרי כדי לקבל ויטמין c נקי, אז למה אי אפשר לקחת רגיעון טבעי בכדור?
 

זה לא במקום עצות מנטליות, זה עצה נוספת. אל תבואי שלילית לזה, לא מדובר במשהו כימי או ממכר.

חוץ מההבנה שהעולם מורכב. לפחות אנחנו נמצאים בארץ ישראל, ריבונים על עצמנו, ויכולים להגן מבלי להיות תלויים בחסד המזויף של העמים.
 

ובעז"ה גם זה נראה שבכל מקרה נצא מהמלחמה (אולי סבב) הזה מחוזקים ייתר עם מעמד אחר, בריתות אחרות, ותודעה אחרת.

רק ראיה לטווח הארוך יכולה להועיל כאן.

זה יותר כמו מלחמה אחת מתמשכת עם הפסקות

זה כנראה ימשיך

אולי עוד הרבה זמן

זה לא מחליש אותי

מה שהיה לפני רצף המלחמות הללו

היתה אשליה

שמחיר הניפוץ שלה יכל להיות גבוה בהרבה

כל מה שיקרה

הרבה יותר טוב ממה שהיה פה קודם

הטיפים שלי

להתעלם מהחדשות

לצמצם התייחסות למלחמה למינימום

להתעסק בדברים שיש עליהם שליטה

כאלה שנותנים תחושות טובות

לחיים יש להציע הרבה יותר מאזעקות טילים וחדשות

זה מעבר ללהתעלם מחדשות, זה זה שאי אפשר לתכנן שום דבר, לבסס קרירה, הילדים קופצים וצריך להעסיק אותם והכל מיטלטל

לילדים אולי למצוא פתרון ביניים שיכול להחזיק תקופה

קריירה כדאי שלא תהיה תלויה רק בזמני שגרה

ולעשות איזושהי חלוקה זוגית בקשר לילדים

אפשר לתכנן דברים

במגבלות מסוימות

רוב הדברים אפשריים

אם באמת רוצים אותם

לומדת תנ''ך.

התחלתי בלימוד הנ''ל היומי, וזה פשוט מרחיב את הדרך להסתכל על המציאות. זה נותן ראייה רחבה של מה שקורה כאן והמון המון תקווה. כשקשה לי אני עושה בינג' ומרגישה אח''כ שאני חוזרת לנשום.

זה נותן לי אמונה וחוסן מנטלי בכמויות.

ממליצה מאוד.

אלה פרקי תנ''ך מבוארים על ידי הרב פרנקו מישיבת הגולן.

אפשר למצוא בכל אפליקציה שאת שומעת בה פודקאסטים או מוזיקה.

דוגמא לפרק ששמעתי במוצ''ש האחרון (רק כדי להתבשם. ממליצה בעקרון לשמוע על הסדר)-

'תהילים מזמור פג

ואם שמעת, חשוב לזכור שאלו שיעורים בני חמש-שש שנים, שהוקלטו לפני ה-7.10.

הרלוונטיות שלהם רק מראה כמה אנחנו תחת השגחה אלוקית.

גם אני שומעת, מאוד אוהבת.

אני נמצאת בקבוצה ששולחים בה מידי יום 2 פרקי נ"ך ע"מ לסיים לשבועות

לפנות בעדינות ולבקש את החדר הריק?

בכל מקרה נשמע מבאס ממש. מה בעלך עושה בשביל לשפר את התנאים האלו?

ומורכב

אי אפשר להסביר להם?

למה לא היה אפשר להיות בחדר הפנוי למעלה?

לפני שהגעתם שזה יהיה המצב?

וגם אם זה הבית של האחות, אי אפשר שאח שלה ואשתו או האחיינית יהיו שם?

באמת מוזר להזמין כשלפחות לזוג אין מיטה לכל אחד משני בני הזוג

הקשר עם האחות לא חזק גם בלי קשר לחגים?

אין מצב לנסות להתקרב בשגרה כדי שאם תתארחו שוב (אם בכלל תרצי עם כזאת מציאות) תוכלו להשתמש בחדר הפנוי למעלה?

לך אין בכלל קשר עם גיסתך?

והכי חשוב, בעלך מבין אותך בכל הסיפור הזה?

מאוד חשוב שהוא איתך

אם הקשר עם גיסתך טוב, אין אפשרות לפני אירוח שם לבקש ממנה שאתם או הילדים יהיו בחדר השני?

על הדברים האישיים שלה כמו שאמרת לא צריך להיכנס

חבל שתגיעו לשם ותצאו בכזאת הרגשה לא טובה 

מאוד מורכב

וכנראה מצב רגיש ביותר

אגב, להזמין את ההורים אליכם רלוונטי? 

אז אישית, בלי קשר לכלל ההתנהלות, הייתי חושב שמי שמסוגלת להיות אמא, אמורה להחזיק באופן קבוע דירה לעצמה ולא להיות תקועה אצל ההורים, אבל כנראה שגם זה חלק מהמורכבות.

למעשה מציע להתמקד במה נכון לכם, גם אם זה להשאר בבית (אולי להזמין אותם אליכם?), אבל בשום אופן לא להכנס למורכבות בין גיסתך להורים.

מבחינתי, אירוח צריך לכלול תנאים מינימליים כגון מיטה.

אם אין מיטה, אין אירוח שכולל לינה. נקודה.

''אמא, אנחנו נשמח מאוד להתארח אצלכם, אבל בגלל שאין לכם מיטות עבורנו, נגיע ביום שבו אפשר גם לחזור הביתה לישון אחרי האירוח''. ככה פשוט.

בלי דרמות, בלי להפוך את זה ליותר ממה שזה.

אין מיטות, לא מגיעים.

שחלק מהקושי הוא גם שציפו מכם 'להתכלב' בלי שאמרו לכם.

ויש אנשים שבאמת זורם להם לישון מיליון אנשים בחדר קטן (שכנים שלי ישנים קבוע 7 נפשות בממ''ד עם תנאים כמו שתיארת). אבל יש אנשים שאצלם ילד בלי מיטה משלו- לא ישן דקה.

והילדים שלי הם מהסוג האחרון- אז אני מבינה אותך מאוד.

ואשתף שפעם חמי וחמותי הוציאו אותנו לנופש, אבל כדי לחסוך הם החליטו בשבילנו שהילדים ישנו שניים במיטה. שזה סבבה בעיני אנשים מסוימים, אבל אצלנו לא. ממש ממש לא. וגילינו את זה רק כשהגענו לנקודת האירוח.

אני הייתי חצופה מספיק כדי לשלוח שני ילדים לישון בחדר של סבא וסבתא.

ומאז זה לא חזר על עצמו.

ספציפית לגבי 'ליל סדר עם סבא', יש לזה משמעות וחשיבות של המשך העברת מסורת הדורות, אבל יש גם אפשרות אחרת.

רבים שנאלצו בקורונה או במלחמה או בנסיבות אחרות לעשות בעצמם - גילו גילוי חדש. ליל סדר שלכם, בקצב שמתאים לכם כשבעלך ואת ממוקדים בילדים שלכם - זה משהו מיוחד ומרומם מאוד. אפשר גם להזמין חברים לעשות יחד. אם יש לכם כח הכי חשוב (וגם הכי מחנך את ילדכם) להזמין את הזקוקים לכך בשכנותכם - אדם גלמוד, משפחה של עולים שאין להם קרובים בארץ וכד'. אבל קודם כל המיקוד בכם.

זה לא אומר שמעכשיו כך זה יהיה לנצח, יתכן שבעוד כמה שנים יסתדרו דברים ותוכלו לעשות בפורמט זה או אחר סדר עם סבא וסבתא, אבל כרגע זה כנראה יוצא מאוד עמוס - אז כדאי לחשוב על האפשרות.

עשינו את זה לא מעט שנים,

כי גם בשנים שהיינו צריכים להיות בצד שלי לפעמים לא יכלנו בגלל מורכבויות משפחתיות.

אבא שלי עזב לחו"ל לפני 5 שנים וכן יש כאב כזה ותחושת חוסר, זה בעיקר פוגש אותי סביב ליל הסדר

ועדיין מציע למצוא איך להפוך את הלימון ללימונדה.

אנחנו עשינו לבד סדר, זוג עם תינוק, בגלל אילוץ מאוד מורכב וזאת היתה חוויה מכוננת.

אח"כ חלק מהשנים כן נסענו, אבל כשהתאים שמחנו לעשות לבד.

ומצד שני, ממש מרגיש לי שאני מכיר את הסיפור הזה... די דומה לבית שאני מכיר. או בקיצור, יש מצב שאנחנו קרובי משפחה

בכל מקרה, התיאורים נשמעים לא טוב, אבל גם צריך להבין שאלו ההורים של בעלך, ואיזשהו מחיר תצטרכי לשלם על הכבוד שלך לבעלך ולרצון שלו לשמר קשר עם הוריו.

לשמחתי, אני שומע כאן הרבה תחושת הזנחה, אבל לא משהו בלתי הגיוני או לא אפשרי לחלוטין.

מציע שתקיימי שיחה עם בעלך ותחשבו על מה כן ומה לא, ואיך בכל זאת הולכים זה לקראת זה. כי בסופו של דבר דם זה לא מיץ עגבניות ואנחנו צריכים לתת מקום להיבטים סוציולוגים של בני זוגינו.

מציע לך להגיע עם אמפתיה וכבוד לצרכים שלו. קחי בחשבון שהמחיר יכול להיות הוצאה של בטן מלאה שלו על הורייך (אחרי הכל, הגמל לא רואה את דבשתו). וגם להכיר ולקבל את המושג "כניעה".

זה מה יש...

למרות שלא נראה לי.

ביננו אנחנו פתוחים ומדברים על הכל.

על האתגרים בשמפחתי ובמשפחתו.

וגם הוא מבואס מהמצב.

קשה לו שאמא שלו לא יוצאת...

לא מבין מה האחות נתקעה שם שנה פלוס...

וגם מתגעגע, בקיצור, מורכב

הסיפור-מסגרת שתיארת, מתאים אחד לאחד לבית שאני מכיר (ולמגינת הלב, הבית שגדלתי בו. רק שמסיבות שונות אני כמעט לא מתארח בו..). וכן, הכתיבה שלך מתאימה לגיסה שהתארחה בחג. כולנו יודעים שמאוד קשה לה.

מה שכן, זה כנראה לא אתם, גם כי אין הרבה סיכוי שהיא תכתוב כאן, וגם כי כשכנסת לפרטים זה שונה מאוד מהבית שאני מכיר (האספרגר הוא לא אח אלא קרוב ברמה אחרת, והאחות התקועה היא לא דתלשית וזה סיפור של הרבה יותר משנה שנתיים. ועוד כמה פרטים).

מצד שני, דווקא אני מדמיין את אותה גיסה מתייעצת אתי. ובכנות אני בעיקר שואל את עצמי למה מתוך כמה וכמה ילדים שקשה להם, רק היא "עושה כל כך הרבה בעיות"? למה דווקא היא לא מתפשרת? ובפרט באמת שהם באים מעט מאוד (לא רק לאירוח, גם לארוחה קצרה וכדו' הם בקושי באים, וגם כשבאים - זה בלעדיה).

וזה מדגיש לי אולי את מה שצריך לשים לב ולהיות מודעים לו. בשביל לשמר קשר עם משפחה, זה עניין רציני ודורש איזה מחיר משמעותי. אם זה חשוב לכם (כמובן בהנחה שזה באמת חשוב), אז נאלצים לשלם את המחיר. אפשר להפחית את הכמות, אפשר למצוא מקסימום פתרונות לבעיות ספציפיות (נניח אם יש בעיה עם הממד, אז אולי יש לבעלך חבר ילדות או שכן שהוא בקשר טוב איתו, ושינסה לסדר לינה אצלו). אבל אם הקשר הזה חשוב, צריך להבין שיש לו מחיר.

זה לא קל, אבל יכול להיות שגם בילך מתקשה אצל הורייך ושותק, ולא כדאי לעורר דובים. ובכלל יש סיכוי שזה גם קשור לרגישויות ייחודיות שלך.
 

בהצלחה יקרה ♡

שהכיוון של השיח ביניכם פה הולך למקום רע.

אתה די בטוח שאתם משפחה ויש לך בטן מלאה עליה (או על הגיסה האמיתית), מה שמבטיח מתכון נוראי לפורום.

הכי טוב שתדלג על הסיפור הזה, או שתנסה להתאמץ להבין את הצד שלה. זו הזדמנות פז שלך לשמוע ולהיכנס לנעליים של מישהי שאתה חושב ש"רק היא עושה בעיות". אולי תגלה כמה דברים גם על עצמך במהלך הקריאה.
 

ואכמ"ל.

ואני אומר את זה דווקא בגלל שאני מבין את הסיטואציה, וגם אני כנשוי טרי, הייתי ממש שמח להיות קצת פחות דבוק למשפחה של אשתי, אבל בס"ד הבנתי מהר שאין טעם להיפרד ועדיף למסגר ולהתמודד.

ממש מבינה את התסכול על הסיטואציה. זה באמת יכול להרגיש שלא מתחשבים בכם.

זה שלא היה מקום נורמלי לישון, וחוסר הגיינה זה נורא מגעיל ומבאס אין ספק וברור שצריך להסיק מסקנות כלשהן להבא.

יחד עם זה, מציעה גם לחשוב על מה שההורים עוברים עם האחות וכמה זה התגברות והתמודדות יום יומית ואולי עוגמת נפש עבורם, ויש בן עם אספרגר שאולי צריך יחס מיוחד, והם בטוח רצו שתבואו ואתם גם חשובים להם מאוד.

יש מצב שהם נמצאים בסיטואציה מאוד קשה של לנסות לרצות את כולם ובעצם לא יכולים לתת פתרון טוב לכולם בו זמנית. וכמו כל הורים מבוגרים הם פשוט רצו את הילדים שלהם איתם בחג. רצו נחת וזה רצון כל כך מובן.

אני לא אומרת שאת לא צודקת, ההרגשה שלך מובנית ומצודקת.

את לא צריכה לסבול ואולי לא תוכלו להתארח שם בתקופה הקרובה,

אבל אולי כדאי לנסות לראות גם את הצד של ההורים ולהבין את הקשיים שלהם בהתמודדות עם כולם.

אולי זה יתן פרופורציות וחמלה למצב שלהם, גם אם זה לא עושה את המצב שלך יותר קל.

אולי תמצאו דרך לשפר בעתיד את השינה שם ואולי לא. אולי תמצאו דרך אחרת לקשר.

זה לא חייב להיות פתרון מידי אבל כל צעד קטן לחמלה יכול לעזור.

שולחת חיבוק

זה בדיוק הסיפור.

וזה נורמלי.

זהההרבה צרכים שונים בו זמנית וזוג הורים שרוצה לתת לכולם.

אבל בגלל שזיהתי שזה יותר מידי צרכים, גילאים, סטטוסים וכו שמתנגשים, העדפתי ללכת אחרי החג ולא להשאר גם לשבת כי הרגשתי שזה כבר יהיה יותר מידי.

קצת מבאס שלאחות אין עצמאות ולא נראה שיש אופק להתנחלות שלהם שם.

להורים זה ממש קשה אבל לא ברור לי למה הם נתקעים שם.

בעבר גיסתי היתה עובדת ומאז הלידה שזה שנתיים היא רוצה לגדל את הילדה בבית אז עובדת רק שעה ביום וההכנסה בהתאם והבן זוג לא יודעת היה שם קצת און אנד אוף אז לא ברור..

הפתרון הקל שלהם זה להיוצ אצל ההורים, הסבתא עוזרת המון עם הילדה, חוסכים הוצאות, אבל בעיניי זה קטסטרופה.

גם כמובן דוחק אותנו הצידה לסבא ולסבתא לא נשאר גרם של כח וסבלנות לילדים שלנו. אבל מעבר לזה הסבתא אישה חולה וכולם בבית עליה זה עומס. 

כמה מורכבות

כמה זה דורש לנווט בין חלקי המשפחה בעיקר שזה חשוב לכם וזה מביא גם מחירים לא פשוטים כמו שכתבת.

@שבורת,לב כתבה מאוד יפה כאן

את כנראה לא תוכלי לפתור את המצב עם הגיסה,

זה שלהם.

אל תקחי עליך דברים שמיותרים לך.

אבל את מקסימה שלמרות הכל היית שם בחג ומקסימה החשיבות של חג עם ההורים בעיניך.

זה לא מובן מאליו.

צריך לקוות שעם הזמן אולי יהיו שינויים.

יש עוד שנה עד ליל הסדר הבא ובינתיים יכול להיות שדברים יזוזו וישתנו לטובה.

צריך זמן וסבלנות.

❤️

ליל סדר עם הסבא והסבתא. מעריכה אותך ממש.   זו כן חוויה שזוכרים הילדים.    מבינה שהיה לך קשה ומעריכה גם את הסבתא שמתמודדת בכל כך הרבה חזיתות : הבת הלא נשואה עם הרגישות הדתלשית - קורה במשפחות דתיות ובאמת הולכים על ביצים כדי לא לנתק ולהתנתק, הבן עם האספרגר וגם הרצון לארח אתכם - משפחה שלמה כשאין להם תנאים מתאימים. חושבת שאולי כדאי מראש לחשוב איך לעזור לסבתא, אולי להביא מיטה מתקפלת, אולי משהו בניקיונות לפני, להביא מצעים שלכם (אני מביאה קבוע כדי לא להוסיף כביסות למארחים) וכד'. חושבת שכיוון חשיבה כזה, שהסבתא מתאמצת ולא ככ מצליח לה כי קשה לעמוד בצרכים של כולם ורצון לעזור לה וליצור חוויה משופרת לכולכם כחזית מאוחדת, יכול לעזור גם לתחושות שלך.

הסורקים - מחזירים את הכלבים הביתה | Facebook

עד יום חמישי זה הרבה זמן

גם הבעלים יחפש את הכלב

וגם הכלב "יתגעגע" 

אוכלים אוכל טעים

פוגשים חברים

לומדים

מדברים איתם בטלפון 

בהצלחה! נשמע לא פשוט בכלל...

מבקשות מג'מני דברים מופרכים לדפי צביעה, ואז מדפיסות וצובעות

כולל מצוות סיפור יציאת מצרים.

אמנם כמינימום שבמינימום, למי שלא מצליח הכל (או חייל וכד' שיש לו דקות ספורות), יוצאים ידי חובת סיפור יציאת מצרים בהזכרת יציאת מצרים שבקידוש (וכמובן - לשתות כוס ראשונה) ולהגיד מ"רבן גמליאל היה אומר וכו' לפיכך וכו'" עם הברכה שחותמת את המגיד וכוס שניה.

(מקור: משנ"ב סימן תע"ג ס"ק ס"ד).

נוהגים להשתדל מאוד לשמוע גם את עשרת המכות (משנ"ב שם) ולכאורה כדאי מאוד גם את הפסקה של "עבדים היינו" שבהתחלה, שבה מופיע סיפור השיעבוד והיציאה בקיצור. (ע"פ דבריו בסימן תע"ב ס"ק נ')

מעבר לזה - כמובן כל המרבה, הרי זה משובח, אבל אם את מפסידה קטעים מכל הדרשה הארוכה של "ארמי עובד אבי וכו'" - לא צריך להילחץ להשלים.

עשרת המכות מאוד חשוב

כל השאר פחות מהותי

מגיד לוקח כ10 דקות בקריאה מהירה ורצופה

הלל כ3-4 דקות

לא רואה לחץ להשלים כלום.

תכווני בקידוש. תגידי "פסח מצה ומרור" את עשרת המכות.

ותכוונתי "ולהגדת לבנך". תספרי להם שאת מתזזת אחרים כי זה פסח.

או שלשם שינוי אל תתזזי.

ואז הם ישאלו מה קרה שאת ככה נינוחה?

אז תספרי להם שעבדים היינו ועכשיו את בת חורין 🤣

פסח שמח 

מתוך שולחן ערוך "הרב", תעג סעיף מג:

ועיקר נוסח ההגדה שתקנו חכמים חובה על הכל הוא מתחילת עבדים היינו עד הרי זה משובח ואחר כך מתחלה עובדי עבודה זרה היו אבותינו כו' עד סוף דרוש פרשת ארמי אובד אבי ואח"כ פסח שהיו אוכלין כו' מצה זו כו' מרור זה כו' בכל דור ודור כו' ואותנו הוציא משם כו' לפיכך כו' עד ברוך אתה ה' גאל ישראל ושאר כל נוסח ההגדה הוא מנהג שנהגו כל ישראל מדורות הראשונים:

נ.ב. מה שהוא כותב "סוף דרוש פרשת ארמי אובד אבי" - הכוונה היא עד עשרת המכות (ולא חייבים להוסיף את דברי רבי יוסי הגלילי וחבריו)

צריך לומר, או לפחות להקשיב, מ"רבן גמליאל אומר, כל שלא אמר..." עד הברכה שלאחר ההגדה.

אם תרצי אבדוק במדויק

בעיקרון נשים חיבות בכל מצוות הלילה כמו גברים - נשואים טריים

וציינתי את המקורות.

העובדה שכמה ניקים שונים, ענו על דעת עצמם בלי מקורות ו(כנראה) בלי לדעת בכלל, כיצד הראשונים והפוסקים השונים הבינו את המשפט היחיד שהם ציטטו, מדגישה שוב עד כמה הפורום אינו במה מתאימה לפסיקת הלכה.

ולתועלת הציבור, להלן דברי המשנה ברורה, סימן תעג סעיף קטן סד:

גם נשים חייבות במצות הלילה ובאמירת הגדה ... ולכן החיוב גם על המשרתת שתשב אצל השולחן ותשמע כל ההגדה ואם צריכות לצאת לחוץ לבשל עכ"פ מחויבת לשמוע הקידוש וכשיגיע לר"ג אומר כל שלא אמר וכו' תכנוס ותשמע עד לאחר שתיית כוס ב' שהרי מי שלא אמר ג' דברים הללו לא יצא ונוהגין שגם קוראין אותן שתשמע סדר עשרה מכות שהביא הקב"ה על מצרים כדי להגיד להם כמה נסים עשה הקב"ה בשביל ישראל

בזמן וביום הכי לחוץ בשנה אולי זה לא הזמן לתהליכי עומק,

לכן ממליצה רגע לעבור את היום ומחר כמה שאפשר, ובהמשך לראות במבט-על איך לגשת לנושא.

גם לבחון יותר לעומק את הצורך שלך שם,

גם את ההתנהלות עצמה של כל אחד מבני הבית בנושא הסדר והניקיון,

גם להקשיב פנימה ולפתוח לעומק את הצד של בעלך שכתבת שהוא כן מנסה לסדר

וכי הזמנים בהם הוא לא מסדר עבורו הם כי "גם ככה את לא מרוצה" כדבריו.

כלומר להקשיב רגע לחוויה הפנימית גם שלו.

שהוא כן מנסה וניסה לסדר.

שאולי לא יודע או לא מסוגל או קשה לו לסדר כמוך, אולי זו לא החוזקה הכי חזקה שלו, אולי הוא "סתם" שונה ממך והראש שלו פועל אחרת וכן הלאה...

וגם שהוא לא מסדר לא כי לא אכפת לו, לא כי הוא נגדך, אלא כי באמת באמת הוא מרגיש שמה זה שווה אם גם ככה תהיי לא מרוצה, אז הוא במעין "אין כניסה" כמו תמרור כזה.

אם אסדר - אשתי לא תהיה מרוצה.

אם לא אסדר - אשתי לא תהיה מרוצה.

אז מה אוכל לעשות?

אולי אני מרגיש שכל מה שלא אעשה זה אף פעם לא יהיה בסדר או מספיק?

שאין לי שם כניסה, אין לי שם מוצא?

אולי אני צריך להרגיש שם בעומק שכן יש הכרה למאמץ שאני כן עושה,

שכן יש קבלה לשוני ולאדם שאני,

שכן אשתי שמחה ומאושרת,

שכן אני יכול לתת יד ולתחזק את הבית כמו שצריך ויש לכך ניראות והערכה?

וכמובן לשמוע גם לעומק אותך.

ואז להגיע למציאת דרכי כיוון שיכולים להתאים לשניכם.

אחרי ראיית עומק שלך

ראיית עומק שלו

ראיית עומק של ההתנהלות כולה בנושא

השלב של ההתקדמות והפתרונות יכול להגיע יותר בבהירות, אבל רק על גבי ההבנה לעומק והניראות של כל הנ"ל.

שולחת עוד חיבוק וחיזוק

ב"הצלחה גדולה בכל יקרה!

ומצרפת לך כאן שתי הודעות שכתבתי בדיוק מקודם בפורום הו"ל שיכולות להתאים גם לכאן ❤️

קוצר רוח ועבודה קשה

וקצת על הזוגיות שלנו בתקופה הזו 

(משום מה קצת מתקשה ולא עובד לי להעתיק את הכתובת של הקישור עצמו, אז ניסיתי מה שיכולתי בינתיים ואם לא עובדים לך הקישורים אפשר פשוט להיכנס לכרטיס שלי ולראות את שתי ההודעות האלה שם בצורה מסודרת...)

אם כן אני מציעה לרכז כל תחום באותו אזור, לתת מקום לכל דבר ואם צריך לכתוב על כל מגירה וקופסא מה יש בה. כשיש מקום לכל דבר, וכל תחום באותו האיזור הרבה יותר קל לשמור על סדר גם למאותגרי סדר קשים. ואם הםממש מאותגרים שלטים ממש יכולים לעזור כי הם רואים בדיוק איפה כל דבר

צריך כמובן תקופת הטמעה,אבל זה עדין מקל מאד

אם לא קשה לך אפשר גם לזרוק ולפנות מהבית דברים לא נצרכים,ואז זה מוריד מהבלגן כי יש פחות מה לבלגן

וזו תקופה שצריך לנשוך שפתיים ולהחזיק מעמד.

לאחרי פסח אני מציעה חלוקת תפקידים שבה את האחראית הבלעדית על הסדר ו"בתמורה" הוא אחראי על משהו אחר (רצוי משהו שאת שונאת לעשות).

בתור המבולגנת מביננו אני יכולה להעיד שאני בכלל לא *רואה* שום בלגאן בזמן שהוא משתגע ולכן זה פתרון ממש טוב שבו הצד המסודר משלים עם הבלגאן של השני אבל "מרוויח" ממקום אחר.

אם יורשה לי, שאת בעצם כועסת על אנשים שמנסים לעזור (וטועים) ומוציאה את החשק שלהם מזה. גם על הבעל ועכשיו גם על הילדה שלך.

גם התגובה שלו "גם ככה את לא מרוצה" נשמע כמו "אני עושה את המקסימום שלי ואת לא מרוצה". זה לבד מוציא את החשק.

המחשבה שלי: רשימה סגורה, לתת לו משימות שלא מטרגרות אותו איתך, ובטח שלא להעיר לו. זה לא מועיל לכם.

נשמע שאת מאוד מוצפת, יש עלייך הרבה עומס ופסח עושה להכל בוסט.

את רוצה שותפות ואת צודקת, כשאין זה מאוד מתסכל.

אני חושבת שזה יותר עמוק מהבלגן הטכני וכדאי לברר מה קורה לך בפנים ובזוגיות.

בקשר לילדה-

ברגע שאת שמה עליה תווית שהיא כמו אבא שלה המוח שלך כבר מתחיל לחפש הוכחות לזה ואז כל דבר קטן שהיא עושה נצבע דרך זה.

היא קצת אבא שלה וקצת כמוך ובעיקר היא אדם בפני עצמה.

היא תלמד ממך מיומנויות בצורה יותר טובה כשזה יבוא בלי לחץ.

אז אולי הכי שווה כרגע להתרכז בלהחליף את המחשבה שהיא דומה לאבא שלה במחשבה אחרת כמו שהיא עדיין לומדת.

זה יעשה המון הבדל.

שולחת חיבוק❤️🧘🏽‍♀️🙏

פרחים מידי יום שישי,

לקום בלילה לילדים הקטנים

לקום איתה בלילה גם כשהיא מניקה כדי לעזור

אחריות לניקיון הבית

אחריות לקניות השבועיות

מתנה שווה ליום הולדת

ליזום מידי פעם יציאה לבית קפה/מסעדה

ליזום לצאת איתה לקניות לעצמה בקניון

לאפשר לישון עד מאוחר בשבת בבוקר

חופשות שוות בארץ או בחו"ל 

בעיניי זה מיותר לחלוטין שהבעל גם יקום בלילה,לפחות שהבעל ישן כמו שצריך

מי שבא לה להעיף עגבניות...רחמים...הכל נקי פה לפסח...

לי היו תקופות בתחילת ההנקה

שהציל אותי כשהוא היה קם לעזור לי

אבל כן היינו עושים סוג של תורנות או לפחות קימה אחת שלי כדי שיהיה לה 4-5 שעות רצופות של שינה.

אחרת זה מורכב להמשיך לתפקד שכל שעתיים צריך לקום להאכיל + יש בית ועוד ילדים שצריכים את צרכי הבית 

יש תינוקות שלא נרדמים מיד אחרי הנקה.

ואפילו רק להביא את התינוק לאישה להנקה בשכיבה יכול להקל מאוד מאוד.

הוא כתב שהוא קם במקומה...

זה לא רלוונטי

לקום יחד איתה כן

רק בשביל להביא/להחזיר תינוק,

זה תינוקי ומיותר בעיניי,במיוחד אם הבעל עובד למחרת.

ככה לא באמת צריך להתעורר אלא ממשיכים להניק חצי מתוך שינה.

ויש גם אמהות מניקות שעובדות.

ויש הבדל מהותי בעיניי, בין מה גבר יכול לעשות לאשתו, לבין אשה שיכולה לעשות לבעלה.
מבחינת התפיסה- זה חופף בעיניי והכלל הוא- לאן מכוון החץ? מה בראש סדר העדיפויות?
כל הפעולות הקטנות- והנחוצות מאוד, צריכות לנבוע היכן ומתי שבן הזוג יצליח לחוש תחושת אכפתיות, וזה שאני בראש סדר העדיפויות.
ברור שאנחנו חיים עם רגליים על הקרקע, ויש בלתמי"ם ויש  עניינים אבל מה מניע אותי?
מקווה שזה ברור..
לעניין הטכני-
לפי דעתי אשה צריכה להרגיש יציבות, לקיחת אחריות ויוזמה.
מה הבעל יכול לעשות?
ליזום דייט- ביתי או בחוץ, אחת לשבוע או לשבועיים, לדאוג שיש מי שישמור על הילדים (לא לבקש מאשתו אבל שהוא יהיה זה שמוביל את העניין)
משקה שהיא אוהבת בלי שהיא תצטרך לבקש
משהו טעים שהיא אוהבת
מסאז'- בזמנים שמותר, או אפילו לרכוש לה מסאז' מקצועי
הודעות במהלך היום, גם הבעת חיבה רגשות ומחשבות וגם שיתוף -נתקלתי בסרטון\ פוסט הזה וחשבתי עלייך (משהו שמביע אהבה, הערכה או תשוקה)
כמובן שפינוק של מתנה שווה מדיי פעם, מבלי שהיא תצטרך להתחנן ולהזכיר מליון פעם, לשים לב היא היא רומזת או אומרת שרוצה משהו, ולהפתיע איתו
לסדר לה את המיטה
אם מתאפשר לשניכם בלו"ז- לשחרר אותה לעשות כרצונה לזמן פינוק של מה שהיא רוצה, כמה שעות מבלי שהיא תצטרך לדאוג איך הבית מתפקד ומסתדר...
כשיש אפשרות לתת לה לישון עד מאוחר בשקט\ שנ"צ
ושוב חוזרת לעיקרון- שהיא תרגיש במעשים ולא רק בדיבורים שאתה חושב עליה ושהיא נמצאת בראש סדר העדיפויות.

נשמע שפותח הפוסט הוא גבר לכן עניתי על הצד הנותן הגברי..
 

מה שהשני אוהב

אני אוהבת קפה

כיף לי שהוא מפנק אותי בכוס קפה עם שוקולד

הוא אוהב אוכל טוב

כיף לו שאני מפנקת בארוחה שווה

פתקים זה תמיד טוב

פרחים אני פחות בקטע

דווקא בעלי שמח לקבל עציצים יש לו גינה מכובדת

לצאת ביחד לטייל

הוא מאוד אוהב לצאת לאיזה מעיין

אני אוהבת לבתי קפה

שמשתנה מאדם לאדם.

כן יש בזה משהו טיפונת לא־רומנטי לשאול "מה עושה לךָ/ךְ את זה"

אבל באמת אנשים כל־כך שונים וכל־אחד אוהב ומתלהב ממשהו אחר.

סבורני שהחכמה הגדולה היא לאו דווקא לעשות את המעשה הרומנטי הגנרי אלא דווקא לדעת מה הצד שני האוהב? מה האופי שלו? מה הנקודה שנוגעת בו/בה בדווקא?