תתבוננו!
זה סיוט, להורים מתבגרים.
עברו דרך ארוכה, זה מתיש זה שנים.
לקח-
זמן לעכל, לרפא, זה שובר,-
אותם, אותי-
שרואה, הורים טוב(ע)ים בכאב.
ובתמורה, על גבם, דורכים ורומסים,
משחיזים דוקרים בלי שום לב, אחח פוצעים.
(ויד על הלב הם הבינו אתכםםם)
איך מתנהגים, עם ילדיםםם,
איך להתנהג, עם מתבגריםםם,
הם התחקו אחריכם לילות וימיםםם,
הם עקבו כמו מצלמה על כל תנועה כבר שניםםם,
מפנימים!! לא! עכשיו מתחיל ההסברים...
ופוף
מחדש, זוג הורים מחפשים
נוסחה, מטושטשת.
אמא מותשת,
מלפתור משוואה עם 2 נעלמים מ-טומטמיםםם??
ואבא מיואש,
אין לו כבר כח, לצעיר מטופש לגוף ריק ממוח.
סליחה אם פגעתי, לא התכוונתי!!
הבנתם? רק הסברתי!
מה האבא חושב, התכוונתי.
תפנימו!! לא! לא בכאילו!
אילו, לכם היה ילדדד
פצוע,
שבלילה משווע, מילל אההה,
פגוע,
רוצה שיבינו רוצה שיסניפו,
כותב בפרוזה, יש שם "שיבינו"
פותח את הלב, יותר קורע וחש כאב
שוקע בתוך עצמו, ונפגע לאט מהצל
(והדם זולג ישר אל תוך העט)
הוא יושב לכתוב, ומתחיל להקצין לו שורות.
הוא יוצר אצלו שדים, מסוכנים מ-מחלות.
בחיפוש לנחמה, הוא פצוע בלי סיבה,
נכנס למעגל, זהו זה- כניסה בלי יציאה.
זה כמו מרפיום לכאב, זה סמים ישר ללב.
ואת זה רואה הורה, ונ צ בט לו הלבבבב.
תנסו להיות הם, איך לא מתייאשים.
אבל "עדיין" הוא "נושם", יש חמצן משירים.
ולהורים, אין שליטה, מסכת חמצן משורות.
כותב בפרוזה ומ"שתף", מתוך "רצון" לחיות!!
מספר על קשיים, משתף שם זרים
ולפעמים חוצה גבולות, אומר דברים שלא אומרים.
לאט מול העינייםםם, שלהם עומד וולדמורט
הבן הפך משוכלל יותר, מסוכן כמו 2 מוטות
נשמה חצויה, יש בתוכו, כבר תשע! נשמות כלואות.
ומה עושים ההורים? בורחים, (למה??) שלא יהיו עוד גופות
תראו ממ--
לא רוצה להוכיח.
אה אה, לא לא, לא רוצה להרתיע
יותר להעיר לאלה שרוצים, לא לחיות כמו מתים.(לאא)
, אנחנו עדיין צעירים!!
לפני הסוף, רגע!!
הגיע הרגע.
יש שלדים בארון. נזרוק?
לא יודע
אבל תורי לפרוק!!!!
נושם (ההההא)
משתף את עצמי(!!)
הגיע הזמן (אהההה)
לחיות את עצמי
לפני שתקברו אותי, רוצה שתבינו אותי,
הייתי אז בן שש, בימים שרמסו אותי.
היה לי אבא נאצי, נהנה להעיר אותי.
כל בוקר מחדש, עם חיוך של נשכתי,
בחמש, אבא אמר: "תקום כבר טיפש"
"למה אבא?", "נו ארי!!, תתחיל להתפשט"
ואמא, הייתה נכנסת, כמו קאפו באמצע,
מחבקת אותי חזק!, מסוככת באצבע.
מנסה לגרש מסמנת לאבא, לא לפגוע בארי
מאוחר מדי, אבא השליך, את אמא כמו קקי.
דמעות, בוכה, הדם גועש,
בתוכי יש עץ, מבעיר בי אש,
אדרנלין שוצף יש בי מוט וחץ.
אם היה לי רובה
נשבע הייתי יורה.
צורח ומכווץ את היד לאגרוף
מכוון וזורק לפנים של הקוף.
אני נמוך מדי, בקושי הצלחתי,
לפגוע בdady, לפגוע בנאצי.
הסתובתתי אחורה ויצאתי החוצה
אל תשכחו, אני ערום,
ישר אל תוך השכונה!
תראו ממ
לא לא, לא רוצה להוכיח
אה אה, לא לא, לא רוצה להרתיע,
אתכם מכלום
אבל הגיע, הזמן לחזור הביתה. (אמאאאא)
בהצלחה לכולם!!! כולם
קברתי עבר בקרקע
זה סיוט, להורים מתבגרים.
עברו דרך ארוכה, זה מתיש זה שנים.
לקח-
זמן לעכל, לרפא, זה שובר,-
אותם, אותי-
שרואה, הורים טוב(ע)ים בכאב.
ובתמורה, על גבם, דורכים ורומסים,
משחיזים דוקרים בלי שום לב, אחח פוצעים.
(ויד על הלב הם הבינו אתכםםם)
איך מתנהגים, עם ילדיםםם,
איך להתנהג, עם מתבגריםםם,
הם התחקו אחריכם לילות וימיםםם,
הם עקבו כמו מצלמה על כל תנועה כבר שניםםם,
מפנימים!! לא! עכשיו מתחיל ההסברים...
ופוף
מחדש, זוג הורים מחפשים
נוסחה, מטושטשת.
אמא מותשת,
מלפתור משוואה עם 2 נעלמים מ-טומטמיםםם??
ואבא מיואש,
אין לו כבר כח, לצעיר מטופש לגוף ריק ממוח.
סליחה אם פגעתי, לא התכוונתי!!
הבנתם? רק הסברתי!
מה האבא חושב, התכוונתי.
תפנימו!! לא! לא בכאילו!
אילו, לכם היה ילדדד
פצוע,
שבלילה משווע, מילל אההה,
פגוע,
רוצה שיבינו רוצה שיסניפו,
כותב בפרוזה, יש שם "שיבינו"
פותח את הלב, יותר קורע וחש כאב
שוקע בתוך עצמו, ונפגע לאט מהצל
(והדם זולג ישר אל תוך העט)
הוא יושב לכתוב, ומתחיל להקצין לו שורות.
הוא יוצר אצלו שדים, מסוכנים מ-מחלות.
בחיפוש לנחמה, הוא פצוע בלי סיבה,
נכנס למעגל, זהו זה- כניסה בלי יציאה.
זה כמו מרפיום לכאב, זה סמים ישר ללב.
ואת זה רואה הורה, ונ צ בט לו הלבבבב.
תנסו להיות הם, איך לא מתייאשים.
אבל "עדיין" הוא "נושם", יש חמצן משירים.
ולהורים, אין שליטה, מסכת חמצן משורות.
כותב בפרוזה ומ"שתף", מתוך "רצון" לחיות!!
מספר על קשיים, משתף שם זרים
ולפעמים חוצה גבולות, אומר דברים שלא אומרים.
לאט מול העינייםםם, שלהם עומד וולדמורט
הבן הפך משוכלל יותר, מסוכן כמו 2 מוטות
נשמה חצויה, יש בתוכו, כבר תשע! נשמות כלואות.
ומה עושים ההורים? בורחים, (למה??) שלא יהיו עוד גופות
תראו ממ--
לא רוצה להוכיח.
אה אה, לא לא, לא רוצה להרתיע
יותר להעיר לאלה שרוצים, לא לחיות כמו מתים.(לאא)
, אנחנו עדיין צעירים!!
לפני הסוף, רגע!!
הגיע הרגע.
יש שלדים בארון. נזרוק?
לא יודע
אבל תורי לפרוק!!!!
נושם (ההההא)
משתף את עצמי(!!)
הגיע הזמן (אהההה)
לחיות את עצמי
לפני שתקברו אותי, רוצה שתבינו אותי,
הייתי אז בן שש, בימים שרמסו אותי.
היה לי אבא נאצי, נהנה להעיר אותי.
כל בוקר מחדש, עם חיוך של נשכתי,
בחמש, אבא אמר: "תקום כבר טיפש"
"למה אבא?", "נו ארי!!, תתחיל להתפשט"
ואמא, הייתה נכנסת, כמו קאפו באמצע,
מחבקת אותי חזק!, מסוככת באצבע.
מנסה לגרש מסמנת לאבא, לא לפגוע בארי
מאוחר מדי, אבא השליך, את אמא כמו קקי.
דמעות, בוכה, הדם גועש,
בתוכי יש עץ, מבעיר בי אש,
אדרנלין שוצף יש בי מוט וחץ.
אם היה לי רובה
נשבע הייתי יורה.
צורח ומכווץ את היד לאגרוף
מכוון וזורק לפנים של הקוף.
אני נמוך מדי, בקושי הצלחתי,
לפגוע בdady, לפגוע בנאצי.
הסתובתתי אחורה ויצאתי החוצה
אל תשכחו, אני ערום,
ישר אל תוך השכונה!
תראו ממ
לא לא, לא רוצה להוכיח
אה אה, לא לא, לא רוצה להרתיע,
אתכם מכלום
אבל הגיע, הזמן לחזור הביתה. (אמאאאא)
בהצלחה לכולם!!! כולם
קברתי עבר בקרקע
גם כשמנסים שוב ושוב ושוב.