פעם ראשונה שאני כותבת סיפור שלם.. אשמח להערות, הארות, ובכלל תגידו אפילו רק שקראתם.
"על ביעור חמץ"
במגירה של עדי יש פנקסים. קבורים עמוק בתוך המוני דפים ותמונות. עשרות פנקסים; בגדלים שונים, בצבעים שונים .. אבל בתוכם, בתוכם הכל דומה .
בכל הפנקסים אותו התוכן. אש חצובה באותיות הכתב העגול והמשורטט שלה, על גבי עמודים רבים מספור.
הפנקסים האלה לא קבורים רק במגירה בחדר של עדי, הם גם נמצאים אצלה במגירות בלב.
מילים על גבי מילים. זכרונות על גבי זכרונות . זה חקוק חזק כל כך, שקשה לה מידי לשכוח..
**
ערב פסח. עדי בכורה בבית, היא עוזרת לאמא בנקיונות, ויוצאת לשמור על אחיה הקטנים מדי פעם.. את החדר הפרטי שלה ניקתה בשבוע של פסח. עוברת מדף מדף ביסודיות, מנגבת, מסדרת.. ואז, לאחר שעות של סדר היא הגיעה למגירה החבויה.. היא ניקתה טוב כל כך שלא יכלה להתעלם אפילו ממנה .. אותה המגירה החומה, המאובקת, שלא נגעה בה כבר כמה שנים. עדי פתחה אותה באיטיות חורקנית .. המוני דפי דפדפת מצהיבים התפזרו סביבה ותחתם נחשפו לפתע המוני פנקסים צופני סוד. הכל הציף את עדי בפתאומיות מסחררת .. היא כבר לא ילדה. שנים הדחיקה את אותם הזמנים, את הזכרונות הללו, את האנשים שרצתה כל כך לשכוח.. ועכשיו, כל אלו מתקרבים אליה גלים-גלים, מתכחשים אליה, מגחכים לה בלי קול.. האבק מהפנקסים הפתוחים חדר ברכות גם למגירת הלב של עדי.. המנעולים נפרצו. כל הקליפות התקלפו. עדי התיישבה על הרצפה, מניחה לדמעות לזלוג על לחיה הקרות, שמזה שנים לא חשו ברטיבות המלוחה הזו.. התיישבה, ואחזה בידיים רועדות בערימת הפנקסים הצבעוניים.. היא פתחה את הפנקס הראשון, רצתה לקרוא, ממילא הזכרונות מכים בה כעת גם בלי אף דף. אבל הבכי הדומם שלה טישטש הכל.. היא התבוננה בדפים והרגישה איך לאט לאט, כמו במחול עדין וסהרורי האותיות מתרוממות להן מהדפים גם מבלי שראתה זאת. היא השלימה עם העבר. הפסיקה להילחם עם המחשבות, אפילו הפסיקה להדחיק את הזכרונות. כל הקולות הישנים הידהדו בראשה, והיא, הבחורה האמיצה, מהנהנת בעינים גדולות שהיו כבויות, והיום, הן נחושות ומלאות כוח. היא החליטה, קיבלה את עצמה כמו שהיא, קמה לדרך חדשה ומחודשת.
היא התרוממה מהקרקע כשהיא נושאת בידיה את עשרות הפנקסים השונים.. הדמעות יבשו, נותרו רק עקבות . עקבות של השלמה . סימנים של כוח.
עדי פתחה את הדלת של החדר שלה, פוגשת במבטה את אחיה הפעוט שולח לה חיוך מתוק מלא ביטחון-ובאחת הצטייר על פניה חיוך מאמין, חיוך מקווה.
היא ירדה במדרגות, מהורהרת, והחיוך עדיין על פניה. השעון ממולה מעיד על 5 דקות אחרונות לביעור חמץ.
עדי מבינה לבד. זה הסימן שלה. השלימה עם העבר, עכשיו הזמן להיפרד.
בצעדים בטוחים היא פונה למגרש החולי מאחורי הבנין .. בשני גפרורים רועדים מציטה אש כתומה וחמה על ערימת הפנקסים שהושלכו על החול הצהוב.. הלהבה מלחכת במהירות כל דף. כל אות . כל מילה.. בראשה של עדי חולפות המילים "על ביעור חמץ" .. גם חמץ שבלב.
היא עוזבת בפסיעות שקטות את המקום, מהבעירה שהיתה אחריה נותר רק אפר שחור .. בדרך לבית, מגלה סמטה חדשה-מלאת פרחים ריחניים וצמחיה ירוקה.. היא מבינה בעצמה- זאת הדרך.
"על ביעור חמץ"
במגירה של עדי יש פנקסים. קבורים עמוק בתוך המוני דפים ותמונות. עשרות פנקסים; בגדלים שונים, בצבעים שונים .. אבל בתוכם, בתוכם הכל דומה .
בכל הפנקסים אותו התוכן. אש חצובה באותיות הכתב העגול והמשורטט שלה, על גבי עמודים רבים מספור.
הפנקסים האלה לא קבורים רק במגירה בחדר של עדי, הם גם נמצאים אצלה במגירות בלב.
מילים על גבי מילים. זכרונות על גבי זכרונות . זה חקוק חזק כל כך, שקשה לה מידי לשכוח..
**
ערב פסח. עדי בכורה בבית, היא עוזרת לאמא בנקיונות, ויוצאת לשמור על אחיה הקטנים מדי פעם.. את החדר הפרטי שלה ניקתה בשבוע של פסח. עוברת מדף מדף ביסודיות, מנגבת, מסדרת.. ואז, לאחר שעות של סדר היא הגיעה למגירה החבויה.. היא ניקתה טוב כל כך שלא יכלה להתעלם אפילו ממנה .. אותה המגירה החומה, המאובקת, שלא נגעה בה כבר כמה שנים. עדי פתחה אותה באיטיות חורקנית .. המוני דפי דפדפת מצהיבים התפזרו סביבה ותחתם נחשפו לפתע המוני פנקסים צופני סוד. הכל הציף את עדי בפתאומיות מסחררת .. היא כבר לא ילדה. שנים הדחיקה את אותם הזמנים, את הזכרונות הללו, את האנשים שרצתה כל כך לשכוח.. ועכשיו, כל אלו מתקרבים אליה גלים-גלים, מתכחשים אליה, מגחכים לה בלי קול.. האבק מהפנקסים הפתוחים חדר ברכות גם למגירת הלב של עדי.. המנעולים נפרצו. כל הקליפות התקלפו. עדי התיישבה על הרצפה, מניחה לדמעות לזלוג על לחיה הקרות, שמזה שנים לא חשו ברטיבות המלוחה הזו.. התיישבה, ואחזה בידיים רועדות בערימת הפנקסים הצבעוניים.. היא פתחה את הפנקס הראשון, רצתה לקרוא, ממילא הזכרונות מכים בה כעת גם בלי אף דף. אבל הבכי הדומם שלה טישטש הכל.. היא התבוננה בדפים והרגישה איך לאט לאט, כמו במחול עדין וסהרורי האותיות מתרוממות להן מהדפים גם מבלי שראתה זאת. היא השלימה עם העבר. הפסיקה להילחם עם המחשבות, אפילו הפסיקה להדחיק את הזכרונות. כל הקולות הישנים הידהדו בראשה, והיא, הבחורה האמיצה, מהנהנת בעינים גדולות שהיו כבויות, והיום, הן נחושות ומלאות כוח. היא החליטה, קיבלה את עצמה כמו שהיא, קמה לדרך חדשה ומחודשת.
היא התרוממה מהקרקע כשהיא נושאת בידיה את עשרות הפנקסים השונים.. הדמעות יבשו, נותרו רק עקבות . עקבות של השלמה . סימנים של כוח.
עדי פתחה את הדלת של החדר שלה, פוגשת במבטה את אחיה הפעוט שולח לה חיוך מתוק מלא ביטחון-ובאחת הצטייר על פניה חיוך מאמין, חיוך מקווה.
היא ירדה במדרגות, מהורהרת, והחיוך עדיין על פניה. השעון ממולה מעיד על 5 דקות אחרונות לביעור חמץ.
עדי מבינה לבד. זה הסימן שלה. השלימה עם העבר, עכשיו הזמן להיפרד.
בצעדים בטוחים היא פונה למגרש החולי מאחורי הבנין .. בשני גפרורים רועדים מציטה אש כתומה וחמה על ערימת הפנקסים שהושלכו על החול הצהוב.. הלהבה מלחכת במהירות כל דף. כל אות . כל מילה.. בראשה של עדי חולפות המילים "על ביעור חמץ" .. גם חמץ שבלב.
היא עוזבת בפסיעות שקטות את המקום, מהבעירה שהיתה אחריה נותר רק אפר שחור .. בדרך לבית, מגלה סמטה חדשה-מלאת פרחים ריחניים וצמחיה ירוקה.. היא מבינה בעצמה- זאת הדרך.
- לקראת נישואין וזוגיות