זה מהרגעים האלו . שהלב מפסיק לפעום בקצב סדיר
שפתאום באמצע החיים, זיכרון תוקף אותך ובאלך לבכות
שאת מרגישה כמו מטומטמת . אבל רגע באמת התנהגתי כמו אחת
את נושמת . אבל את מרגישה מתה
את חולמת . אבל את מרגישה חסרת תקווה
אני מרגישה לא נחוצה . למרות שכל בנאדם אומר לך הפוך
את מרגישה שאת מכילה את כל צרות העולם ואשתו .
אבל לאנשים שאת רוצה את אפילו לא מתקרבת . את רחוקה מהם שנות אור
ואני רק רוצה חיבוק . אבל אני לא יכולה לקבל
הרחקתי אותו . במודע
אולי יום אחד אני אשמע ממנו משהו .
אבל בנתיים אני רק צריכה להתפלל .
שיהיה טוב