באיזשהו שלב החיים מחייבים אותנו לראות את המקומות השבורים שלנו; להכיל אותם, ללמוד לחיות איתם, ואפילו לנסות לאחות אותם מחדש.

אחרי שלשה ימים במיטה, באיזשהו שלב הפלאפון מתחיל לשעמם, ואני מתחילה להתבונן. זה מפחיד. מרתיע אפילו.
אבל אט אט, בעדינות, אני מקלפת את המסיכות. בתחילה אני רק מציצה. בהמון זהירות, עם לא מעט חשש. מפחדת להיפגש עם כל הזבל הזה שבי. אח"כ אוזרת אומץ ומביטה עמוק פנימה, מנסה לגשש בחושך. ממלמלת תפילה שאצליח להכיל את המקומות האפלים האלו. שלא אברח, שלא אתכחש. שאצליח להשלים איתם, כמו שהם.
אני יודעת טוב מאד, שאחרי שאבחין באופן מדויק היכן אני חלשה, מהן הנקודות תורפה שלי, אני אצליח להשאר שפויה אחרי כל נפילה, אחרי כל שבר. אני אוכל להביט בעיניים פקוחות בכל החסרים שבי, לדעת שבנקודה הזו והזו אני מוגבלת, כאן הקב"ה מנסה אותי. כאן אני נבחנת.
ברגע הראשון זה כואב, זה שורט. משאיר אותך כ"כ קטן, כ"כ חסר ערך.
עם הזמן אתה מבין שזה חלק אינטגרלי ממך.
כן, כי כולנו נבראנו כאלה; חסרים ע"מ לתקן. זו חלק מהשליחות שלנו כאן. עצם הרע, גם אם הוא לכאורה עצום, לא סותר את הטוב שטמון בנו, שגם אליו צריך להיחשף מתישהו.

עד כאן חפירותיי להיום. תודה שהייתם עמנו. (אם באמת היה מישהו כזה).