-משואה לתקומה-
אין אבלות בניסן. לכן אכתוב זאת לא בדמעות עצב, אלא התרגשות מתזמון הדברים.

בלילה האחרון, אור לכ"ז בניסן ה'תשע"ח, חל יום הזיכרון לשואה ולגבורה.
בלילה האחרון, יצאתי בפעם הראשונה למעצר.

הלילה הזה בו תקענו יתד נוספת ברגלי הטרור הבא להורגנו, הרגשתי בעוצמה יתירה את היותי חלק מצה"ל, ועמ"י כולו.
ביום לזכר תקופה בה היינו רדופים ללא רחם, הפגנו כוחנו נגד האויב.
אכן, רבה הדרך עד לגאולה השלמה, ואיננו משתמשים די בעוצמתנו.
אך עדיין, התחושה הזו, שאני כחייל בצבא ישראל זוכה למה שדורות בעמ"י לא זכו - עזרת ישראל מיד צר.

אתמול שמעתי עדות מפי אישה שכל המלחמה עברה עליה בבריחה יחד עם אחיותיה, בעודה בת 4 בלבד.
כמה שעות לאחר מכן כבר היינו בקלקיליה. ההתרגשות הייתה אחרת. לא מתח מבצעי של סכנה, לא התלהבות של וואסח.
זה לא היה נוח - עמידה וכריעה לסרוגין באותו המקום, עם ציוד קרבי מלא אינה מהנה.
אך שמחתי להיות שם. להיות זה שנוטל חלק במצווה.

חזרנו בשעה מאוחרת למדי, ואחרי מעט שינה קמנו לטקס בבסיס.
ברגעי הצפירה חשבתי כמה זכיתי להיות כאן היום, לבוש במדי צה"ל וחמוש בנשק.
תחושת העייפות והגוף הדואב פינו מקומם לחיבור לכלל ישראל.
(כן, הייתה חסרה לי תפילת "א-ל מלא רחמים", קריאת מזמור "שיר מזמור לאסף" ושירת "אני מאמין". אבל כאמור רבה הדרך.)

עכשיו עליתי ש.ג. בהפתעה ואני כותב