השיחה הידועה נאמרה בדיוק לפני 27 שנים.
איזה הזיה זה שאנחנו עדיין לא מרגישים את הגאולה.
למה?
למה זה קורה?
אוף.
רבי, אני אוהב אותך.
ביקשת ממני משהו.
צעקתי כן המפקד.
נעלמת לי.
נשארתי כאן כאילו לבד.
אתה מסתכל עלי.
ואני כמו ילד קטן . מתחנן.
פליז תחזור!
יש שפה אחת שרק מי שגדל כאן מבין.
את האהבה שלנו לרבי.
בחיים לא אהבתי ככה
וגם במקומות הכי שפלים ומסריחים שהייתי
הרגשתי שהוא אבא ואני אוהב
ומוכן לעשות הכל בשבילו
אז אני לוקח על עצמי החלטה טובה
ואולי אני אזכה לראות את הרבי מחייך אלי.
הלוואי.
בעצם.
תמיד אנחנו מחפשים את הגילויים;
דולר, דף מהסידור, מהחומש, מטבע, לעקאח, כוס של ברכה, חיוך, עידוד, מכתב...
אבל זה לא זה.
מהגילויים ניזונים חיות, זבובים, טפילים,
צריך לשאוף לעצם.
הגילויים לא מעניינים אותי.
העצם כשאתה תופס במקצתו אתה תופס בכולו.
וזה החזון. זו המטרה.
לשם צריך להסתכל.
דווקא התקופה הזו היא הכי נעלית שיכולה להיות.
אין לנו גילויים.
יש לנו את העצם. בכבודו ובעצמו.
זה יותר נעלה מגילויים.
זכינו שאנחנו בדור הזה.
נבחרנו בפינצטה.
אשרינו.
רוצה לעמוד בציפיות.
בעזרת ה אני לא יאכזב.