תחושת הגאווה עלתה לי. זה מה שהיה כנראה.
ולהתווכח עם טונים עולים עם חברה כמוה, זה נורא.
היא צודקת, אני עושה בגרות מינימלית שהתיכון דורש.
זה ממש מפריע לה שאני מבזבזת את עצמי. עושה מינימום למרות שיכולה יותר.
מה אעשה שהשקעה זה לא הצד החזק שלי?! לא נחמד לי ללמוד.
זה הפריע לי שהיא במקצועות קודש אומרת שלא תעשה בגרות. העיקר עושה 5 מתמטיקה, 5 אנגלית ו5 ביולוגיה. אבל קודש משאירה..
הערה שלי לא הייתה במקום. והיא, לא נשארה חייבת. וצדקה ב100%, שלפני שאני מעירה שאעשה בגרות טובה ואז אדבר.
היא צודקת..
אמרתי עוד משהו
היא השתיקה.
אחרי 2 דקות של שקט היא ביקשה סליחה, גם אני..
אבל זה הרושם, לא היה לי נחמד אחר כך למרות שהמשכנו הכל כרגיל. דיברנו וצחקנו, אבל אצלי זה כבר לא היה אותו הדבר.
אני מרגישה שאני נהפכת מיום ליום ליותר דוסית וזה משפיע עלי לרעה מבחינת חברות, וגאווה.
דווקא זה שאני מרגישה קרובה לקב"ה ומקושרת לרבי גורם לי להתנשאות סמויה בתוכי על האחרים.
וחברות..
הנושאי שיחה היומיומיים שלנו כבר פחות משותפים..
הסיפורים שקורים ביומיום של טיולים, אנשים שפתאום ראתה וכאלו דווקא כן זורמים ומעניינים, אבל חוץ מזה.. פתאום זה לא כיף לי לרכל על המורה ומה שהיא עשתה. בזמן התפילה אני רוצה להתפלל מיד, לא לדבר לפני..
קשה לי ממש וזה עצבן אותי להתחיל תפילה וישר לשמוע על מה נטע ברזילאי עשתה אתמול, על סדרות ועל קברים של כלבים וחתולים.
דיי זה משגע!!
אבל אני לא אומרת כלום, הייתי שם עד ממש לא ממזמן אז מי אני שאעיר להן?? רק חושבת שחבל שזה מה שעניין בנות. ובמיוחד במקום תפילה. וזהו.. יוצאת לבחוץ להתפלל ביחד עם הדוסיות האחרות של הכיתה.
זה עצוב.
זה עצוב שזה מה שהבנות דברות במקום תפילה. זה עצוב שכבר לא אפשרי להתפלל במקום כזה מלא בדיבורים ובמיוחד דיבורים על זבל. עצוב שבשלב כלשהו לאט לאט הבנות שכן ממש חשוב להן התפילה, והתפילה שלהן אורכת טיפה יותר מהממוצע יוצאות.
זה עצוב גם שאין מה לעשות עם זה.
וזה עצוב שזו הכיתה שלי. שאני כלכך אוהבת. ושהיא אמורה דווקא להיות עם אווירה חיובית של תורה ומצוות ושל שליחות, וזה מה שמדברים בה..
ומוזר לי..
אני מרגישה בקטעים מסויימים לא קשורה לחברות שלי הטובות. לשתיהן.
לא בגלל שאני לא אוהבת אותן, אלא כי פשוט אני מרגישה שאנחו לא נוסעות על אותה סירה.. מוזר לי להסביר את זה ואפילו אני לא מצליחה להבין בדיוק למה אני מתכוונת, אבל מה שבטוח שאנחנו שונות.
ולא, אני לא אומרת שחברות טובות צריכות להיות אותו הדבר.
אבל.. כשאני מדברת איתן על דברים שבאמת מעניינים אותי בקשר לרוחניות, קדושה וחיות- אני קולטת שזה לא מעניין אותן. הן לא באמת תומכות בכל התקדמות שיש לי, אני לא מרגישה בנח לדבר איתן על זה..
זה לא שהן לא יקבלו אותי איך שאני. הן יקבלו לגמרי, אבל לא יעודדו להמשיך עם זה. לשום כיוון. כל אחד לפי דרכו וזהו.
וזו קרירות כזו שמשגעת אותי.
#סוף
ולא, לא ניסתי לכתוב יפה. רק מה שמפריע לי בפנים.
חחח