יותר מדי מילים שלא היו בטוחות אם מותר להם לצאת או שכמו השאר. הן נשארות בפנים.
היא ישבה לבד, מנסה להבין מה הביא אותה לרגעים הקטנים האלה.
הרגעים האלה שיכולים לקרוס בהן עולמות. רגעים שכאלה, אנשים לפעמים לא שמים לב. אבל הם קורים
משאירים אחריהם שובל כואב של בדידות וגעגוע מהולים ברצון .
היא אפילו לא יודעת אם לעתוב יעזור עכשיו. זה סיטואציות כאלה שהמוח כבר לא חושב. ורק הלב עובד שעות נוספות. ואם תשאלו אותה, היא כבר מזמן לא יודעת מה עובר עליה. היה את הרצון הקטן שחדר לכל דבר שהיא עשתה, היה את הכאב הבלתי נמנע כשהעירו לה על מילים או תנועות.
מין גלגל שכזה. הרצון שגרם למילים ואז הכאב שגרר אחריו רצון רק כדי לשכוח מהפגיעה. ושוב כאב ורצון. ורצון וכאב. ודיי

זה היה מהרגעים האלה. שקרו בשניות. אבל ההבנה של הדברים לקחה לה שעות
ולא היה לה אפילו ים. או את העיר. או משו
אז היא רק ישבה שם, מנסה להבין
מנסה ללחוש מילים. לומדת אנשים
היא רצתה לדעת לחבק
היא רצתה לדעת אותיות. אבל בעיקר, היא רצתה לדעת לפרוט להם על הלב
להכנס. כשכל העולם יוצא.
להיות שם. היא. בדיוק כשצריך