בנוהל וזהו.

איך לב כמו שלך יכול לאהוב כמו שלי, אני חושב וממלמל לך ולשמיים. אולי הייתי אחר אם לא

כלכך לא רציתי לאבד אותך, שבלילות צרחתי לכרית מרוב פחד. החיים שלנו היו יפים ביחד אבל אני כלכך פחדתי שזה יגמר. סערות היו בוכות בתוכי ומציירות מציאות שבה את כבר לא, והייתי שואג עם דמעות ורגשות קדמוניים וצוחק מרוב בהלה של מטורפים.
הייתי פחדן, הייתי פרנואיד והייתי צודק.
מתישהו את נגמרת, ואני קינאתי בך. היית יוצא למרפסת ומתגעגע עד שיגעון, עד טירוף הדעת, עד שלא הצלחתי לראות איפה אני נגמר ואיפה אני מתחיל.
רציתי להתחלף איתך כמו שלא רציתי שום דבר אחר בעולם. לא שלום, לא אהבה, לא כלום. רציתי למות ושאת תהיי פה במקומי, ותתגעגעי.
אני נשען על המרפסת ומזדקף כשאני מריח אותך. פרחים, תפוח, לימון ואדמה. הריח שלך.
תעלול אכזרי של אלוהים, כי שהשניות התאכזרו ואת לא באת, איבדתי אותך שוב. אני מתחיל להתרגל לזה. אולי מתישהו אני אלמד לחיות עם האובדן, עם ההרגשה שאני והעולם הזה נהפכנו אויבים. ואולי אצטרף אלייך