בס"ד
אני רוצה לכתוב.
ומרגישה שאין בי מילים..איפה המילים שלי?
לאן נעלמתן..חיזרו.
זה צד שחזק בי, מילים.
מנסה בכל זאת.
אולי כך אוכל לכתוב מעט..לדבר אל החוץ את שבליבי העמוס.
אולי אוכל לזעוק, לצעוק, לבכות, לכעוס, למחול, לשתוק, לגדול, לגלות, להכיר, לשתוק ,להכיל, לחיות, להשתדל פשוט - להיות.
אתם מסתכלים עלי, מביטים בי ובוחנים היטב.
אני מפחדת..המבט הזה, הוא עושה לי כואב.
הלכתם מפה. הלכתם לאבא.
השארתם אותנו פה, השארתם לנו את המושג הזה שמכנים אותו - חיים.
וכולכם, ממש כל אחד.
השארתם ציווי, כאילו במיוחד.
'תמשיכו לחיות'..
'תחייכו תמיד'.
'אל תוותרו על חלומות'..
'אתם ההמשך, העתיד!'
'..אני שמח ליפול על אהבת המולדת..'
'אם יום אחד תקראו שורות אלה , כנראה שאני שמחה שם למעלה'
'אני אוהב אותך'
אתם מתבוננים בי , בוחנים אותי.
מבעד לתמונות זיכרון, קטעי וידאו שלכם..מכתב נוקב ואיזשהו סימן הנצחה.
אני מסתכלת בכם, כן.. אני מעזה.
מסתכלת, ומחפשת. מחפשת בעיניים שלכם.
יש לכם עיניים כל כך יפות.
שוחקות, בעלות משובה ועמקות.
עיניים יהודיות כאלו, שבוערות לחיות, עיניים שנצרבות בנשמה, ומלוות.
והמבט הזה,
כאילו אתם רואים אינסוף כלשהו..איזה חזון.
מה ראיתם , שאנחנו לא? מה ראיתם, שככה פשוט המשכתם מפה..?
גדולים היתם - אנשים , גדולים היתם, מהחיים.
כמה טוב שהיו לי כאלו אחים..יהודים.
היי, אבא. אבא של ילדה שכבר לא תראה אותך יותר..
ואמא, אמא שנרצחה מול עיינים פעוטות,
ואח , אח קטן מי יחייך את החיוך שלך כאן?
אחותי, האם בחייך זכרנו לומר לך עד כמה את יפה?
חייל אמיץ אהוב, קפצת..אך מדוע לבלי שוב?
ארוס של, שכחת? החתונה..
ילד אהוב, פרח קטוף.
ואני מנסה לדמיין..על מה חשבתם בשנייה האחרונה, זכרתם משהו? התגעגעתם פתאום? מה הרגשתם..מה היה שם בפנים, באותה הדקה.
אבל אתם לא פה. אין מי שיענה לי. אני ממשיכה לדמיין.
כן, גם בלדמיין אני טובה..
מדמיינת אתכם בשמיים, צבא מליצים.
מדמיינת אתכם מחויכים שם למעלה..מביטים בנו בחמלה ורחמים.
מדמיינת שלמרות הכל אתם ככ מתגעגעים.
מתחשק לי לצעוק לכם - תחזרווו!!
אבל אני שותקת, דקת דומיה. צפירה.
אני בוכה ממכם, ממי שהיתם. על מי שהיתם - לפני שהמוות חתך.
אתם מרגשים אותי, אצילים כל כך.
ואני מבינה לפתע, שצריך להזכיר לנו.
אף אחד מכם, לא היה מלאך, הרי חייתם ביננו..כן. ממש כך.
היתם אנשים, אחים שלנו, הורים, משפחה, חברים.
היתם שכנים שלנו, מכרים, אהובי נפש או פשוט חלק מאלו שביננו חיים.
ומישהו חייב להזכיר לנו שזה לא נכון, לא "רק את הטובים ביותר הוא לוקח"..
כי אלו שממשיכים אתכם, שחיים את הצוואות שלכם, את דרככם, טובים לא פחות..ובעלי אומץ שמאורם העולם מתחמם.
אני רוצה להזכיר לנו שלחיות ת'חיים, ולהמשיך לחיות תמיד . ולא להתייאש ולאבד תקווה - זו לא, לא! זו לא קלישאה.
הביטו בכם. אתם חיים.
האין זה נפלא? האין הדבר משובב את הנפש? העם שלנו חי, מחייך ולנצח יימשך.
אני רוצה להזכיר לנו שהרצון הזה, להיות אנשים גדולים, הוא קרוב אלינו מאוד. בפינו ובלבבנו לעשותו.
חייבים להיות אנחנו, ובגרסה הכי שמחה ומוסיפה טוב שלנו.
אני רוצה להזכיר לנו, לי. שלמות על קידוש השם יש תוקף ומשמעות.
ובסופה של הדרך, כולנו חוזרים אל אוצר הנשמות, אל בית הגנזים.
ומי לא רוצה לחזור תוך קידוש שם שמיים ברבים?
אבל חשוב שנזכור, בעם ישראל, מקדשים ומייקרים עד אינסוף את - החיים.
אז תתחילו לחיות. לחיות באמת!!
תשאפו להיות, ותצליחו באמת.
קדושת החיים היא שמחה ואמת, ולחיות על, ובקידוש השם, זה דבר עצום.
עצום בהחלט.
וצריך גם לזכור, שהכל פה זמני. שכלום לא שלי..פשוט לתת. לתת ומהלב.
וכמובן, שצריך..צריך אתכם , לזכור.
אנחנו זוכרים. באמת, כמה שאנחנו משתדלים.. רוצים ככ להיות טובים..
אבל כבר קשה לנו.
קשה העיכול.. קשה ה"וידום" , קשה הקיבול.
וכל אח שהולך, ומפסיק פה להתקיים,
מכאיב בנשמתנו, ודוחק בנו שנתקדם.
אבל קשה , קשה לנו.. לחיות זה לא תמיד קל, אכן.
אז אני מבקשת ממכם,
אחיי הזכורים, מתחננת, אנא היו מליצים לנו, לפני בעל הרחמים..
אנא העתירו תחינה מלפניו,
שירחם כבר , שיגאל את בניו.
בדין יש גם מן החסד ..אך הוא דין.
בבקשה תעשו רעש בשמיים..
רעש שלא נשמע מעולם.
רעש כזה, שיגיע ויזעזע בכל..
רעש כזה שלא ייתן לשום אח יותר ליפול.
רעש שאחריו יחליט אבא, פשוט לגאול..
תרעישו בבקשה.
וכשניפגש , נביט בעיניים,
נקבל חיבוקים.
רק תרעישו כבר..
תהיו מליצים.
משתדלת לזכור..,
תזכור אלוקים.
אני רוצה לכתוב.
ומרגישה שאין בי מילים..איפה המילים שלי?
לאן נעלמתן..חיזרו.
זה צד שחזק בי, מילים.
מנסה בכל זאת.
אולי כך אוכל לכתוב מעט..לדבר אל החוץ את שבליבי העמוס.
אולי אוכל לזעוק, לצעוק, לבכות, לכעוס, למחול, לשתוק, לגדול, לגלות, להכיר, לשתוק ,להכיל, לחיות, להשתדל פשוט - להיות.
אתם מסתכלים עלי, מביטים בי ובוחנים היטב.
אני מפחדת..המבט הזה, הוא עושה לי כואב.
הלכתם מפה. הלכתם לאבא.
השארתם אותנו פה, השארתם לנו את המושג הזה שמכנים אותו - חיים.
וכולכם, ממש כל אחד.
השארתם ציווי, כאילו במיוחד.
'תמשיכו לחיות'..
'תחייכו תמיד'.
'אל תוותרו על חלומות'..
'אתם ההמשך, העתיד!'
'..אני שמח ליפול על אהבת המולדת..'
'אם יום אחד תקראו שורות אלה , כנראה שאני שמחה שם למעלה'
'אני אוהב אותך'
אתם מתבוננים בי , בוחנים אותי.
מבעד לתמונות זיכרון, קטעי וידאו שלכם..מכתב נוקב ואיזשהו סימן הנצחה.
אני מסתכלת בכם, כן.. אני מעזה.
מסתכלת, ומחפשת. מחפשת בעיניים שלכם.
יש לכם עיניים כל כך יפות.
שוחקות, בעלות משובה ועמקות.
עיניים יהודיות כאלו, שבוערות לחיות, עיניים שנצרבות בנשמה, ומלוות.
והמבט הזה,
כאילו אתם רואים אינסוף כלשהו..איזה חזון.
מה ראיתם , שאנחנו לא? מה ראיתם, שככה פשוט המשכתם מפה..?
גדולים היתם - אנשים , גדולים היתם, מהחיים.
כמה טוב שהיו לי כאלו אחים..יהודים.
היי, אבא. אבא של ילדה שכבר לא תראה אותך יותר..
ואמא, אמא שנרצחה מול עיינים פעוטות,
ואח , אח קטן מי יחייך את החיוך שלך כאן?
אחותי, האם בחייך זכרנו לומר לך עד כמה את יפה?
חייל אמיץ אהוב, קפצת..אך מדוע לבלי שוב?
ארוס של, שכחת? החתונה..
ילד אהוב, פרח קטוף.
ואני מנסה לדמיין..על מה חשבתם בשנייה האחרונה, זכרתם משהו? התגעגעתם פתאום? מה הרגשתם..מה היה שם בפנים, באותה הדקה.
אבל אתם לא פה. אין מי שיענה לי. אני ממשיכה לדמיין.
כן, גם בלדמיין אני טובה..
מדמיינת אתכם בשמיים, צבא מליצים.
מדמיינת אתכם מחויכים שם למעלה..מביטים בנו בחמלה ורחמים.
מדמיינת שלמרות הכל אתם ככ מתגעגעים.
מתחשק לי לצעוק לכם - תחזרווו!!
אבל אני שותקת, דקת דומיה. צפירה.
אני בוכה ממכם, ממי שהיתם. על מי שהיתם - לפני שהמוות חתך.
אתם מרגשים אותי, אצילים כל כך.
ואני מבינה לפתע, שצריך להזכיר לנו.
אף אחד מכם, לא היה מלאך, הרי חייתם ביננו..כן. ממש כך.
היתם אנשים, אחים שלנו, הורים, משפחה, חברים.
היתם שכנים שלנו, מכרים, אהובי נפש או פשוט חלק מאלו שביננו חיים.
ומישהו חייב להזכיר לנו שזה לא נכון, לא "רק את הטובים ביותר הוא לוקח"..
כי אלו שממשיכים אתכם, שחיים את הצוואות שלכם, את דרככם, טובים לא פחות..ובעלי אומץ שמאורם העולם מתחמם.
אני רוצה להזכיר לנו שלחיות ת'חיים, ולהמשיך לחיות תמיד . ולא להתייאש ולאבד תקווה - זו לא, לא! זו לא קלישאה.
הביטו בכם. אתם חיים.
האין זה נפלא? האין הדבר משובב את הנפש? העם שלנו חי, מחייך ולנצח יימשך.
אני רוצה להזכיר לנו שהרצון הזה, להיות אנשים גדולים, הוא קרוב אלינו מאוד. בפינו ובלבבנו לעשותו.
חייבים להיות אנחנו, ובגרסה הכי שמחה ומוסיפה טוב שלנו.
אני רוצה להזכיר לנו, לי. שלמות על קידוש השם יש תוקף ומשמעות.
ובסופה של הדרך, כולנו חוזרים אל אוצר הנשמות, אל בית הגנזים.
ומי לא רוצה לחזור תוך קידוש שם שמיים ברבים?
אבל חשוב שנזכור, בעם ישראל, מקדשים ומייקרים עד אינסוף את - החיים.
אז תתחילו לחיות. לחיות באמת!!
תשאפו להיות, ותצליחו באמת.
קדושת החיים היא שמחה ואמת, ולחיות על, ובקידוש השם, זה דבר עצום.
עצום בהחלט.
וצריך גם לזכור, שהכל פה זמני. שכלום לא שלי..פשוט לתת. לתת ומהלב.
וכמובן, שצריך..צריך אתכם , לזכור.
אנחנו זוכרים. באמת, כמה שאנחנו משתדלים.. רוצים ככ להיות טובים..
אבל כבר קשה לנו.
קשה העיכול.. קשה ה"וידום" , קשה הקיבול.
וכל אח שהולך, ומפסיק פה להתקיים,
מכאיב בנשמתנו, ודוחק בנו שנתקדם.
אבל קשה , קשה לנו.. לחיות זה לא תמיד קל, אכן.
אז אני מבקשת ממכם,
אחיי הזכורים, מתחננת, אנא היו מליצים לנו, לפני בעל הרחמים..
אנא העתירו תחינה מלפניו,
שירחם כבר , שיגאל את בניו.
בדין יש גם מן החסד ..אך הוא דין.
בבקשה תעשו רעש בשמיים..
רעש שלא נשמע מעולם.
רעש כזה, שיגיע ויזעזע בכל..
רעש כזה שלא ייתן לשום אח יותר ליפול.
רעש שאחריו יחליט אבא, פשוט לגאול..
תרעישו בבקשה.
וכשניפגש , נביט בעיניים,
נקבל חיבוקים.
רק תרעישו כבר..
תהיו מליצים.
משתדלת לזכור..,
תזכור אלוקים.
