קם בבוקר, הולך למניין של 8:00.
דגלים תלויים בבית כנסת, כיאה ליום חגנו...
בחוץ, עומדים כמה חרדים וצוחקים בחיוך מזלזל על המבוגרים, הפשוטים, הבעלי בתים, ה"עמך", שאומרים הלל ביום העצמאות.
ואני רואה את זה, ושותק. יש מצווה שלא לומר דבר שאינו נשמע.
בסוף התפילה, נכנס האחראי על המניין של 7:00 (בחור חרדי), המניין הקודם, ולשאלת גבאי בית הכנסת (80+) הודיע קבל עם ועדה שבמניין שלו אמרו תחנון כרגיל. הגבאי, כששמע זאת, והרים את קולו קצת- "מה נראה לך?! אנחנו אמרנו הלל כמו שצריך! במדינה שלנו שקיימת כבר 70 שנה תודה לאל! מדינה יהודית! אני בעצמי נלחמתי עליה! איך אתה יכול לעשות דבר כזה?! תתבייש לך".
ואני יושב בצד, קורא שניים מקרא, ולא יכול שלא לחייך. לא בתור צחוק על אותו אדם, אלא מרוב שהתרגשתי לשמוע את אותו גבאי זקן זועק באמת מכל הלב על אותו בחור.
בתפילה שהשי"ת יפקח את עיני אחינו.
