הרבה חיבוק על ההתמודדות, וגם נשמע שאת ממש מודעת לעצמך שזה מעולה!

מה עם פתרון חלקי, נגיד לשים אצל מטפלת ליומיים וביומיים האלה יהיה לך זמן לעצמך ותוכלי לצאת להתאוורר ולעשות דברים אחרים?

או אולי עבודה חלקית של יומיים בשבוע?

בהצלחה!

לא במצב הזה אבל בהריון וקשה לי עם החצי תפקוד שעושה הרגשה דפוקה. עשית לי את היום!

בס''ד

יקרות (@אמא, ברוך ה', @אמא שלה, @מק"ר, @תיקונים, @אל הר המוריה, @שירהלי, @קטנה67), תודה רבה!! על המילים הטובות, על המחמאות, על האמפטיה, על השיתופים, על היצות ועל הברכות - אמן כן יהיה רצון! 

@תיקונים, איזה מותק של תשובה! הזכרת לי שאנחנו בעצם מברכים על חוסר המושלמות-מוצלחות שלנו - ''בורא נפשות רבות וחסרונן''...

אני לא יודעת אם הסברתי את עצמי בצורה ברורה אז אני אחדד קצת. מה שקשה זה העובדה שאני מרגישה שאני ''שליש אמא''. מכיוון שבעלי עוזר לי כל-כך הרבה (מאז הלידה, לפני זה הייתי הרבה יותר עצמאית. לפני זה, הוא תמיד היה מאד נוכח בטיפול בבית ובילדים ב''ה אבל ההרגשה היתה ש'חלוקת התפקידים' היתה הרבה יותר פרופורציונאלית) ובנוסף לזה אני גם נעזרת במשהי בתשלום. אז מה נשאר? איזה שליש אמא כזה... כך בהרגשה שלי לפחות... ולפחות בחלק מהזמנים. ואז אני מרגישה ש-(1) אני גם לא עובדת כרגע (מתוך מחשבה שזה הכי נכון לתינוק ולשאר המשפחה שלנו אבל עדיין זה נותן לי להרגיש איזה חוסר פרודוקטיביות מסויים), (2) גם לא ממש אמא במשרה מלאה ו(3)גם עם התמודדויות ברמה הנפשית... ומכיוון שכך אני חשה פגיעה בביטחון העצמי שהיה לי לפני זה...  

לאור כל ההסברים הנ''ל, את עדיין חושבת שיש לי מקום במפלגת הלא מוצלחות שתקימי? את רוצה (ממש לא חייבת כמובן) לשתף איפה את מרגישה לא מוצלחת? אולי בנות אחרות (@בנות אחרות בפורום ) רוצות לשתף, אם יש להן רגשות דומים? כלומר האם זה רק אני או שכולנו / הרבה מאיתנו מרגישות ככה?

***

לגבי הטיעון הזה שהכי חשוב אמא בריאה (שהוא בטוח נכון, כן?), אני צריכה קצת תזכורות... אם בסוף הילד יהיה רוב הזמן במסגרת (בהנחה שהפתרון של מסגרת חלקית לא יהיה ישים בשבילי, וכרכע אני לא כ''כ יודעת איפה למצוא מסגרת חלקית וטובה כזאת, איפה שאנחנו נמצאים), אז מה הקטע?! כלומר, למה הבאנו את הילדים שלנו לעולם אם בסוף מישהו אחר מגדל אותם? אני שואלת על עצמי ועל המקרה שלי, כי זאת ממש התחושה שלי... זה אפילו לא כל-כך (או לא רק)מעניין של מצפון, זה יותר תחושה של בזבוז והפסד של הזמן היקר והמיוחד הזה, כשהם עוד תינוקות... [אגב כל ההתלבטות היא כנראה לגבי שנת הלימודים הבאה בכלל, כשהוא יהיה בן שנה, הרי לא נראה לי שכדאי לשים אותו עכשיו איפשהו, כשזה כבר סוף השנה כמעט].

וזה מעלה עוד שאלות לעתיד. אני חולמת על עוד ילדים בעזרת ה'. אני כבר לא כל-כך צעירונת והשנים האלה הם השנים שיש לנו להשקיע בהגדלת המשפחה שלנו בע''ה. אז יוצא שמצד אחד אני הייתי רוצה לשמור את הקטן עוד שנה איתי ומצד שני אני מרגישה שאני צריכה כבר ''לקבל את החופש שלי בחזרה'', על מנת שבטווח הקצר אני והבית שלנו נתאזן בחזרה, ושבטווח הארוך יותר נוכל לחשוב על עוד ילד בע''ה. ואז אני שואלת את עצמי שוב: אבל מה הקטע? למה לרצות להגדיל את המשפחה בכלל, אם בסוף הילדים 'גדלים' במסגרות ? אולי עדיף פחות ילדים ושכל אחד יישאר איזה שנתיים בבית, ואז אקח ''שנה של הפסקה'' להתאפס על החיים, לעבוד וכו' ורק אחר-כך לחשוב על ילד נוסף?

(את שני הגדולים הכנסנו למסגרות בגיל שנה. אצל השנייה הרגשתי שזה היה מוקדם מדי, ושלמרות שהמקום בו היא היתה היה מקום מדהים, זה עשה לה קצת לא טוב. זה עוד סיבה לכך שאני מרגישה לא כ''כ טוב עם הרעיון של להכניס את הקטן למסגרת בגיל שנה ולא לשמור אותו איתי עוד קצת).

***

תודה לכל מי שקראה עד עכשיו 

מנהלות - בבקשה לא לשים בראשי... תודה מראש על הרגישות!

זו אומנם הבת הראשונה שלי אבל את בהחלט מתארת טוב את מה שהרגשתי עד לאחרונה ומרגישה קצת עדיין. כשתחושות אלו הציפו אותי כשהיא הייתה בת חצי שנה התחלתי לחפש לה מסגרת  והיא עכשיו בת שבעה וחצי חודשים במשפחתון לשלושה ימים בשבוע 8-13. ואני מחפשת עבודה. בייחוד אני מזדהה עם התחושה שאני כאילו בבית כל הזמן ויכולה להיות אמא עם כל הכח ומטפלת בבית בכל הכוח אבל מצד שני אני מוצאת את עצמי הרבה פעמים בלי כוח ובעלי חוזר מהעבודה ומסדר, ומנקה ומטפל. הוא עושה את זה לגמרי בשמחה ולא חושב עלי רע אבל אני מבינה את התחושה, זה לא נעים. הייתי מציעה להמשיך לשוחח בפרטי, אבל אני עדיין חדשה פה אז זה לא אפשרי כ"כ..

אני אף פעם לא מרגישה מוצלחת מספיק

כולן מספיקות יותר ממני

כולן מוצלחות יותר ממני 

אני לא אוהבת לבשל ולנקות

לפעמים גם אין לי כח לשחק איתן

לפעמים אני מרגישה לא ראויה בכלל להיות אמא

לפעמים אני מרגישה אמא נפלאה

זה נראה לי נורמלי, אני מקווה שזה נורמלי, כדאי מאד שזה יהיה נורמלי כי אין לי מושג איך לשנות את זה.....

אין דבר כזה שהמסגרת מגדלת את הילד ולא ההורים. אמא ואבא משפיעים עליו יותר מכל, גם אם הוא נמצא זמן משמעותי בלעדיהם. גם ילדים שנמצאים במסגרת כל יום מ8 עד 5, לכאורה רוב שעות הערות שלהם, המקום שהכי משפיע עליהם רגשית וחינוכית זה הבית! אבא ואמא הם תמיד הדמויות הכי משמעותיות.

אז אל תגידי "מה הקטע?" קודם כל עצם זה שהוא קיים זה בזכותך שילדת אותו, כבר יש כאן "קטע" משמעותי על שמך, הייתי אומרת, לא? וחוץ מזה את עדיין אמא שלו, הוא מרגיש ויודע את זה, את הכי הכי בשבילו והכי משפיעה עליו.

(אני מתביישת לשתף בחוסר המוצלחות שלי אבל תאמיני לי, יש ויש... הציפיות שלנו מעצמינו כל כך גבוהות ורגשות האשמה כל כך חזקים... ובעיקר אנחנו כל הזמן מסתכלות על האחרות, המוצלחות - או ליתר דיוק אלה שנראות לנו מוצלחות - ומשוות... מחלה נפוצה בדורנו)

בס''ד

בנות אהובות,

תודה!!!

לא כתבתי הרבה זמן, פשוט לא מצאתי את הפנאי לזה (לקרוא בפורום המשכתי ;)). אני רוצה לכתוב לכן שהרבה בזכותכן קרו מספר דברים מאד חיוביים ברוך ה'. הראשון הוא שעשיתי שינויים בסדר היום שלי וזה ממש משנה מאד את הדברים ואיך שכל היום שלי נראה. השני הוא שהתנקתי בהרבה מרגשי הנחיתות שחשתי כלפי עצמי על כך שאני כל-כך תלויה בעזרה של בעלי ובעזרה הזאת בתשלום. התחלתי לשים לב שזה פשוט משיג את המטרה שלו ושאני בעצם ב''ה מתפקדת נהדר וגם נהנית בזכות העזרה הזאת. אני מרגישה שהתקדמתי מבחינת התפיסות שלי בזכותכן ושהשרשור הזה עזר לי לקבל את המצב שלי ואת המגבלות והצרכים שלי הרבה יותר מאשר בעבר. ועוד משהו שלישי וקשור - יצא לי לקחת משהי כדי לשמור על התינוק לכמה שעות ולקחת כמה עבודות (קטנות! אבל זאת התחלה לגמרי! כשעוד חשבתי שאני אולי כבר לא אעבוד ''עד שהילדים יהיו גדולים'', וזאת מחשבה שהעציבה אותי, אבל התקשתי למצוא לה אלטרנטיבה) וזה ממש פתח לי פרספקטיבה חדשה. זה מאד מאד בזכות הדברים שכתבתן ושלאט לאט חלחלו... 

@נינה300 תודה על ההדהות ועל השיתוף לגבי המסגרת החלקית (זה קצת חידוש בשבילי, הרעיון הזה...). אפנה אלייך ראשונה באישי, אולי ככה תוכלי לכתוב לי אם תרגישי שיש לך עוד לומר לי.

@בשאיפה ו-@אמא לא מקצועית (למה זה לא מתייג?), תודה על מה שכתבתן לגבי נושא המסגרות. לוקחת בדבריכן את מה שמתאים למצב ולאופי שלנו ויש לזה השפעה טובה.

@מחי (למה זה הפסיק לתייג באמת??) תודה על השיתוף המתוק... ממש כך...

@מיואשת היקרה! ממש עשה לי טוב כל מה שכתבת. תודה ממש. גם על המילים הטובות על המצב שלי ועלי בככלי, גם על ההבנה שכרגע יותר טוב לי לשמור את התינוק בבית, גם על הרעיון של הפתרון החלקי (שאמנם כבר הוצע למעלה על-ידי @אמא,ברוך ה', קטנה67 ו-@אמא שלה, אבל לקרוא את זה עוד עזר לדברים לחלחל) וגם על התובנה לגבי פעילות גופנית, זה כל-כך נכון...

תבורכו כולכן!!! שה' יגמול לכם כפליים על הזמן ועל ההשקעה שהשקעתן כדי לעזור לי... היטבתן עמי...

קודם כל דיכאון יכול להגיע לכל אחת ולא מתחשב באף אחת אם הוא צפוי או לא. את הכי נורמלית בעולם!

לחזור לעבודה באמת נשמע לא מתאים לך כרגע אבל זה לא אומר שאת לא יכולה לשים את התינוק פעם - פםעמיים בשבוע ל3 שעות אצל מטפלת טובה ולצאת להתאוורר עם חברה לכוס קפה או לחוג התעמלות וכו. 7 חודשים זה כבר גיל מכובד לכמה שעות מטפלת בשבוע.

או אולי להתחיל בהתעמלות בבוקר ושהבעל יצא לעבודה מאוחר פעמיים בשבוע ואת תעשי הליכה\שחיה\חוג כלשהו.

פעילות גופנית מעבר להתאווררות מאד מאד עוזרת לדיכאון.

את נשמעת אמא מדהימה ואם בתוך כל הדיכאון יש לך מחשבות על משפחה גדולה שאת רוצה, מה אני אגיד לך, אני משתחווה בפנייך! 

לי היה כך כשהנקתי עם ההריון..

ההנקה.
כשהפסקתי להניק- עברו הסחרחורות.
אין ברירה...

והאם הוא בשליטתך או לא.

קנאה לרוב מגיעה כשחסר לנו משהו, וזה מאוד תלוי מה העניין כדי לדעת איך להתמודד, להתמקד ביש או לרפא את הפצע הרגשי שמפעיל אותך ככה.

נניח אם את מקנאה שבמי שיש לה תמיכה מההורים ולך אין, אבל ההורים שלך בסך הכול נורמטיביים ואוהבים אותך (או היו ואינם בחיים) אפשר להתמקד שוב ושוב ביש, במה שכן היה, בטוב שהם הביאו לך.

אם ההורים לא נורמטיביים או אוהבים, וטיפסת החוצה לבנות את עצמך לבד אבל זה עדיין משהו שממש קשוח לך ומלווה אותך (מן הסתם, נושא משמעותי מאוד) כדאי ללכת לטיפול רגשי לעבד את האין שלך.

אותו דבר בכסף, אם יש לך עבודה והכנסות אבל בדוחק ומסביב יש שפע, או אם הגעת ממשפחה ענייה והכסף גורם לך למצוקה.

או נניח ילדים (נניח אם יש לך שלושה וחלמת על משפחה מרובת ילדים, או אם אין לך ילדים - מן הסתם מצב קצת אחר ודורש התמודדות אחרת) 

נראה לי פשוט לקבל את זה שאת מקנאה. זה בסדר שאת רוצה מה שאת רוצה.

ובמקביל- להפריד בין הרצון שלך לחוסר פרגון, כי אם זה משהו טוב אז זה משמח שיש אותו לכל מיני אנשים אחרים, וזה שיש להם לא מוריד ממך או מהרצון שלך...

ולגבי החוסר האובייקטבי- אם זה משהו שיש לך מה לעשות ואיך לקדם אותו, ממש לשבת ולחשוב על זה איך את מקדמת ומה. יותר קל כשאת יכולה לעשות משהו קונקרטי לגבי זה.

ואם אין מה לעשות אז פשוט לנסות לקבל את זה (אולי בטיפול. זה נשמע משהו שממש משמעותי בחיים שלך ואולי יהיה קל יותר עם עזרה חיצונית.) לקבל את זה שזה לא יקרה, אולי אף פעם לא. וזה בסדר לכאוב את זה שחסר לך.

ולא להתבחבש האם הרגש הזה טוב או לא.

קנאה היא אנושית ולגיטימית ויכולה לעזור לנו בחיים להבין באלה נקודות בחיים שלנו אנחנו רוצות להשתפר.

האשמה על הרגש וההלקאה רק עושים ממנה יותר אישיו ממה שהיא.

תקבלי את זה שאת מקנאה.

(אם זה בגלל רשתות חברתיות, אז לסגור, הדבר הכי טוב שעשיתי לעצמי)

ושתי פעולות טכניות שעוזרות

1- להפריד בין האדם שמקנאים בו לבין הדבר שמקנאים בו - אני לא מקנאה ב"רחלי" אני מקנאה בזוגיות טובה ומפרגנת.

2- להחמיא ולפרגן לאותו אדם למרות הקנאה

דבר טוב

זו מראה למשהו שאני ממש רוצה ואין לי

זה רגע של מודעות טהורה

כי הגוף לא משקר

אני מאמינה שאפשר להשיג כל דבר אם באמת רוצים

לכן אם מגיע רגש כזה

אני מחדדת לעצמי מה אני רוצה להשיג

ומתכננת את הדרך לעשות את זה

גם אם זו דרך ארוכה 

הקנאה נובעת מחוסר שיש לי משהו שהוא יותר פיזי/כלכלי

כמו בית יותר גדול (יש לנו דירה משלנו בה מסודרת ויש בה מספיק חדרים לכולם אבל עדיין נניח אני מרגישה ובצדק שהסלון קטן לי ואם אחד מבני המשפחה יעבור דירה זה יהיה לי ניסיון ממש קשה. או נניח חופשות משפחתיות יש הרבה מסביבי שנוסעים לחול לדוגמא. יש לי יכולת כלכלית *אולי* לסוע לחול אבל אני לא נוסעת מסיבות אישיות שמונעות ממני וזה מפריע לי וקשה לי. או נניח שאני רוצה לסוע לחול רק עם בעלי אבל הוא פחות בקטע לעזוב את הילדים לבד לבד ולסוע (ילדים גדולים בלי קשר נראה לי מוגזם לעזוב לכמה ימים את הבית)

יש לי בה המון יש

ולא ברור לי למה ככה קשה לי עם האין

וזה כל הזמן מסביבי ולפעמים בתקופות מסוימות זה ביתר שאת

נניח בחופש שהרבה מסביב נוסעים לחול ואנחנו לא.

אני לא מצליחה להכניס לראש

הכל בסדר יש לך משפחה בריאה וילדים מהממים ובריאין בה תגידי אלף פעם תודה תתמקדי בחופש פה וגמרנו

* זה לא תמיד דברים כאלו לא ברי השגה. אבל אני לא הפקטור היחיד בתמונה יש עוד שיקולים ומרגיש לי כאילו יש לי בעיה עם עצמי ואני לא שמחה אפעם במה שיש לי ומי מבטיח לי שאחרי שהחליט שלמרות הכל נניח נוסעים לחול אז אני ירגע (במחשבה שלי כן אבל במציאות אולי יהיה לי דברים אחרים להתלונן עליהם)

* אני לא משתפת אפחד ברצונות שלי. בעלי יודע שהייתי רוצה אבל הוא לא מתרגש כי יודע שזה המצב ומקבל אותו בצורה פרקטית וגם זה טוב לו כי בגדול נניח שוב לנושא חול הוא היה מעדיף מראש שלא להתחיל עם זה בכלל.

* באתי מבית עם מושגים הרבה יותר גדולים. חייתי בבית גדול וכל היכולות הכלכליות ורמת החיים היתה הרבה יותר גבוה משל בעלי. אני כבר שניים לא חיה ככה אני לא נשואה לא שנה וגם לא 10 שנים אלא הרבה הרבה יותר. כל השנים ויתרתי והיה לי קשה. אבל אני מרגישה שהכל שעובר הזמן העומס מצטבר ואני לא מצליחה להתמודד איתו

* אני מפרגנת בה לכולם סביבי (ככה אני מרגישה) הקושי שלי הוא מול עצמי

ולדעתי גם הילדים מרגישים את זה וזה משפיע גם עליהם.

* אני לא מצליחה לקבל את זה שזה המצב

* מותר להתפלל על זה ? שיהיה לי כל מה שאני רוצה ? זה נשמע לי ככ ריקני

על רקע כלכלי

בעיניי היא הכי פשוטה לפתרון

כי לעשות כסף

לשים מטרה כזו בסדר עדיפות גבוה

זה לא מאד קשה

ואז יש מספיק כסף למה שרוצים

לנסוע לחו"ל אפשר עם חברה/ משפחה לא חייבים באופן זוגי

לפעמים צריך להבין את שורש הרצון והקנאה ולתת לשורש פתרון 

דבר שני , אני חושבת שדווקא השינוי מגמה שאת חווה- הגישה של "בית גדול, מושגים גדולים" לעומת הגישה העכשווית של מה שקיים לך במציאות היום, זה גורם לך לחדד את ההבנה של מה את רוצה באמת/מה היית רוצה באמת.

אני חושבת שקנאה (לפחות מעצמי אני יודעת לומר) זה לא דבר רע. הקנאה יכולה לדרבן אתנו לשינוי כדי ליצור את מה שאנחנו רוצים. וככה כל אחד מתפתח מהזווית שלו וממילא יש מצב של           "קנאת סופרים תרבה חכמה"

הקנאה הופכת להיות רעה כשהיא משפיעה עלינו רע- מלמדת אתנו להיות נרגנים/לא מקבלים את עצמנו/ לא מרוצים מעצמינו או מחלקנו בעולם/ צרי עין כלפי אחרים והצלחותיהם.

וזה אולי גם מה שגורם לרדוף אחרי עצמינו בנסיון להצליח כמו/ להשיג את ... כמוהו/ להוציא את העיניים לשני כדי להראות ש"גם לנו יש", וחוסר נוחות כללי עם עצמינו/ העולם.

אני כותבת פה על עצמי, את מוזמנת לקחת לך מה שיועיל לך.  

מה שעוזר לי - זה להתמקד קודם כל במה שיש לי כרגע (לא מה שטוב וברור לי שקיים טכנית, התמקדות בחוזקות ואיכויות שקיימות בי תמיד ולא תלויות בשום מצב גשמי) ולנסות לראות איך אני מתקדמת לאט לאט  בעזרת אותן איכויות ליעד שאני רוצה.

דבר נוסף שעוזר לי

זה פשוט להתפלל, לדבר על זה עם ה' ולפרט לו- תודה על מה שיש עד עכשיו, ואחרכך ממש לפרט לו מה אני רוצה שיהיה לי ולמה. ולומר לו "אתה מכיר אותי. אתה יודע שאני לא מבקשת סתם . תעזור לי עם המידה הזאת שקשה לי, תתן לי כוח ויכולת, זה לא רק בשביל הבניין הפרטי שלי, זה למען כבוד שמיים! "  

וגם לצייר במחשבה את החזון של הדבר שאני רוצה מאוד. זה גם עוזר לי ואני רואה מזה התקדמויות.  

מה בדיוק חסר לך.

החופשה בחו"ל שחזרת עליה - כתבת אפילו שאולי זה כן מתאפשר אבל בעלך מתנגד להשאיר את הילדים.

אולי שם הנקודה?

אולי מה שמפריע לך זה החלטות בחיים שמישהו מחליט בשבילך ואת לא לגמרי שלמה איתן או החלטות שמנוהלות יותר מדי ע"י רגשות שליליים כמו אשמה, ויש לך חוסר השלמה איתן.

אולי את פשוט רוצה זמן וחופשה לבד עם בעלך?

אולי חופשה בארץ תספיק? (לפעמים בארץ יקר יותר מחו"ל)

לקבל את הקנאה. מותר לרצות הכל גם אם זה לא הגיוני או לא מסתדר וגם אם יש לך המון דברים אחרים שכן קיימים.

ודבר שני- לנסות לבחור

זה נשמע שיש הרבה בחירות שאת מתבאסת עליהם. אז לנסות לפתוח עם עצמך את ההחלטות שוב ולראות- יש איך לשנות את ההחלטות? אם לא, מה הסיבות שהחלטת אותם?

כאילו מבחינתי יש הרבה דברים שאני מרגישה שאני חייבת לעשות, ואז כשאני חושבת על זה אני מבינה שזה בחירה- נניח בחירה לכבד את הרצון של בעלי, או לחיות יותר בנחת אבל עם יותר לחץ כלכלי, או סתם שקט כשאני מרשה לילדים ממתק כדי שלא יבכו עכשיו חצי שעה😅 כאלה החלטות. ואז כשאני מבינה שאני לא חייבת אלא בוחרת בזה, יותר קל לי להשלים עם ההחלטות. וכמובן יש דברים שאפשר לשנות. אולי שווה לך לנסות את זה.

לא בטוח שזה רלוונטי לך אבל זה הכי חזק מבחינתי.

לפני כן אני אגיד, שאני ךא טסתי לחו"ל מעולם וסביבי אנשים טסים כל הזמן, פשוט אין לי מספיק וזה מבחינתי יעד לא ריאלי אז אני לא מתכננת שום דבר כזה.

כנ"ל בעוד אספקטים, אם אני קונה לילדים בגדים זה בגלל שהתרווח קצת החודש או שממש כבר חייבים כי הבגדים מרופטים.

בניגוד ל@00 אני לא חושבת שהכי קל בעולם לעשות כסף ולכל אחד יש את הנסיבות שלו.

אבל זו לא הנקודה.

אני מתנדבת תקופה ארוכה אצל מישהי שהחיים שלה קשים מכל אספקט, הבית שלה נראה נורא, הבריאות שלה על הפנים, המשפחה שלה קטנה ולא ממש בקשר וכו'.

אני נהנית ממהתנדבות, כי אני באמת עוזרת לה במה שהיא צריכה.

אבל בעיקר חוזרת הביתה ומרגישה עשירה מופלגת.

זה יותר טוב מכל שינון שאשנן לעצמי.

החוויה, ולא השכל, עוזרים לי לשמוח בדירה המאוד ממוצעת עד קטנה שיש לי, אז מה אם המטבח מתפרק והבית מבולגן, יחסית למה שיש אצלה הבית שלי הוא ארמון.

אני כמובן שואפת שגם לה יהיה ארמון ועוזרת במה שאפשר (לא בכסף כי אין לי, אם תרציי אסביר קצת יותר בפרטי) ועדיין ההמחשה הזו מול העיניים כמה יש לי, עוזרת כמו חיסון כשהקולגות שלי טסים פעם אחר פעם לכל מיני חופשות בחו"ל, ובוכים שאירועים משפחתיים קטנים עולים להם הון כי אי אפשר לוותר על כלום (וכמובן אני חוגגת הרבה יותר צנוע כי פשוט אין)...

במקום להתפלל על שיהיה לך כל מה שאת רוצה.
ממש מבינה אותך ממקום של קנאה, אני למשל ממש מקנאה בנשים עם בתים גדולים ומעוצבים. תמיד זה צובט אותי וקשה לי.
דווקא בטסים לחו"ל אני ממש לא מקנאה.
כל אחת והקנאה שלה.
עם הזמן אני פחות מקנאה בבתים גדולים משלי, רואה, מקנאה וזה עובר לי מהר מאשר פעם.
לא יודעת איך... אבל כבר כמה אפשר לקנא?
גם חולמת לשפץ את הבית אז זה מנחם אותי כשאני נזכרת בכך.
אולי תדמייני לך טיול חלומות בחו"ל שכשיתאפשר לך יום אחד תבצעי אותו
וכל פעם כשמישהו יטוס והקנאה תגיעי, תחשבחי לך על הטיול השווה שאת הולכת לעשות ביום מן הימים. זה מרגיע את הנפש, את הקנאה כי אז המוח עסוק בלחזור לדמיין את טיול החלומות שלך ופחות לקנא בטיול החלומות של השכנה שטסה מחאר לחו"ל.

נשמע שאת לא יודעת בדיוק מה את רוצה, ולכן כשמישהו אחר מגשים את הרצון, פתאום קופצת לה קנאה, שאולי הוא עושה את מה שאת חולמת בסתר.

עשי לך רשימת חלומות משלך.

חלומות קרובים יותר וחלומות יותר רחוקים.

מה נותן לך תקווה ביחס לחלומות האלו.

מה מרחיק אותך וגורם לך לייאוש.

מה הכלים שלך להתמודד עם הייאוש.

וכולי וכולי.

ככל שתבררי לעצמך בתוך עולמך הפנימי- מה את רוצה באמת, רצון נקי שלך מבפנים בלי השפעות מהסביבה

ומה יכול לעזור לך להגשים

את מכאן תמיד תוכלי להתפרסם ולחזור לעצמך

בלי להתפזר מכל מיני מראית עין של אחרים.

לפני כמה זמן היינו באיזה אירוע המוני, ותפסתי שאני מקנאה בנשים יפות יוצר ממני. היה נראה לי דהחיים שלהן דבש מדבש.

ואז הבנתי, שכשאני עסוקה מלהסתכל על אחרות,

הבעיה היא לא הקנאה.

הבעיה היא שאני לא נהנית מהיופי שלי.

כדי להינות מהיופי שלי, אני צריכה. לעשות עבודה. עבודה פנימית של להפסיק להסתכל החוצה.

וזה קל. כי אני רק צריכה להגיד לעצמי משפט אחד

"אני לא מודדת עכשיו מי ייתר ממי כדי שאוכל להינות מהיופי שלי".

כלומר האינטרס שלי הוא לא להסתכל.

ולכן זה קל יותר מאשר איזו שאיפה אידיליה של לשמוח בחלקי.

ככל שתסתכלי החוצה ככה לא תהני ממה שיש לך.

לא תגידי לעצמך איזה כיף שלי יש... שה' ברא אותי עם...

אלא- בטח אצלה יותר שלם, בטח להם יותר טוב

וככה הנאת החיים שלך נפגמת.

אי אפשר להינות מהשפע ככה.

או בבית גדול יותר, אלא עמוקה יותר

את מרגישה שוויתרת כל השנים. על מה ויתרת? לטובת מה? איזה תועלת חשבת שזה יביא? מה היה קורה לדעתך אם היית מרשה לעצמך לא לוותר?

האם זה נחשב ויתור, או שבחרת בזה?

האם יש דרך לשנות?

הקנאה מציקה לך כנראה כי אנשים אחרים מרגישים חופשיים לעשות דברים לעומתך, שאת מוותרת, והוויתור הזה שאת מרגישה יושב עלייך ובא לידי ביטוי בקנאה אבל בעצם הוא עמוק יותר והיא רק הסימפטום. לדעתי.

ולכן - עוד טיסה או בית גדול יותר לא יפתרו לך את זה לדעתי. כי חופש פנימי להיות מי שאת ולהתנהל בחופשיות (בלי קשר לכסף, זה גם מה אומרים, מה "מותר" לי להרגיש, מה אני רוצה, תקרות זכוכית כאלה וגבולות שאנחנו שמים לנו בראש)  זה דבר שלא קונים בכסף. זה האומץ להביט למציאות בעיניים ולתת לעצמך רשות להביע רצונות ולתפוס מקום.

כמובן שאם דיברתי שטויות - זרקי לפח, הכל טוב

חיבוק♥️

וכמו שאמרתי

לא תמיד זה שאין לי זה בגלל שאין לי יכולת כלכלית

לפעמים יש דברים אחרים שמונעין (אולי אצל מישהו אחר זה לא היה מונע אבל אצלנו זה כן מונע)

ואני תמיד מתלבטת בין להגיד אני רוצה ואני חייבת ויהי מה

לבין קצת לעבוד על המידות שלי.

אגב לא כל יעד כלכלי הוא תמיד מושג

פרנסה זה אחד המפתחות של הקבה

אני מאמינה שחובה לעשות השתדלות

אבל גם חובה לדעת שזה לא בשליטתנו והכל מתנת שמיים

שמודעות היא מידה טובה

לחדד מה רוצים ולנסות להגיע ליעד הזה

זה טוב

קנאה שמביאה כעס/ צרות עין/ דברים אחרים שליליים

זה בעייתי

הדרך הנכונה לעבוד על המידה הזו

היא המודעות

המראה לנפש

לגבי הפרנסה

יש לאדם בחירה מספיקה כדי להרוויח מספיק

גם בהתחשב שלא הכל בידו

בעיניי לפחות

שמדבר על כוחה של הקנאה (בעקבות קנאת קרח במשה ואהרן).

ממליצה לשמוע, יש שם תובנות מיוחדות!

לקפל את הנעל וכך תוכלי לדעת אם הסוליה גמישה מספיק

אני אוהבת את הנעליים של פאפיה

במבצע באתר ב75 שח

אם את צריכה מידה 19 שזה קטן כנראה יהיה לך מגוון גדול יחסית של נעליים שנשארו מהם מידות

כמה פעמים בודדות ולא ממש להליכה, אז תחפשי בחנויות ילדים כמו שילב, גולף קידס כזה..

אני מתכוונת למשהו כזה-

סניקרס בגוון חאקי

היא התחילה ללכת לפני כמה שבועות

אז היא צריכה כבר נעליים טובות

ויש לנו חתונה אז היא צריכה גם חגיגיות...

אם כבר אז שיהיו טובות לשבת

ובעיקרון לא צריך נעליים שדווקא מוגדרות כצעד ראשון, צריך שיהיו מספיק תומכות לרגל, ועם סוליה רכה אבל מניסיוני במידות פיצקיות קשה למצוא משהו שהוא לא צעד ראשון.

אם את צריכה יותר קטן ממידה 19 אז אני מצאתי רק בנמרוד מידה 18 של אלפנטן.

אני לא יודעת איזה מידה היא

נלך לחנות ונמדוד מקווה ש19 יהיה טוב

הפיזיותרפיסטית של הבת שלי המליצה לנו על הנעליים של פאפיה ונמרוד.

חשוב שהנעל תחזיק טוב את הרגל, בעיקר מאחורה.

לפאפיה יש חגיגיות יפות שהן צעד ראשון. גם אנחנו מתכננים לקנות לה כאלה לאירוע שיש לנו

לפאפיה יש חנות? או שחנויות מוכרות נעליים שלהם?

תודה!

או עלי אקספרס

איכות פח, רק לזמנים שרוצים שתהיה חגיגית ויפה. עולה גרושים.

זה לא יגיע לי עד האירוע

עכשיו קצת יקר שם עדיין לטעמי

אבל אם זה חשוב לאירוע הייתי קונה

אני מחכה לסוף עונה

בבני ברק יש כמה חנויות שיש גם נעליים אלגנטיות לשבת ואירוע במידה 19.

אם רלוונטי לך בשמחה אתן לך שמות וכיוון (כמה רמות מחיר...)

בני ברק רחוק לי

תודה

זה מקבע להם את ההליכה, 

וכשהסוליה קשה זה ממש לא טוב, ולא נוח...

אם רלוונטי לך, אנסה למצוא דרך להעביר לך.

הן עלו 400 שקל, הילד נעל אותן אולי 4 פעמים.

אעביר לך בשמחה, רק תגידי איפה את גרה אני בשבוע הקרוב צפויה להגיע למרכז בכל מקרה. 

הביא מהגן חטיף . התברר שהוא לא אוהב אותו , חילק לאחים תוך כדי אמירה- אל תשכחו לומר לי תודה!

בבוקר יצאנו לגן . בספסל ישבה שכנה מבוגרת , לידה כלב רחוב . הוא - נתפלל שהכלב שלא יאכל אותה!

בתחילת שנה לקח לו כמה שבועות להתרגל לגן. אז הוא סיפר לי שגננת טרפה ילד . שאלתי - רק ילד אחד?

הוא ענה - רק אחד , כל השאר הלכו הביתה מהר.

אני שואלת אותו "איפה האף שלך?"

הוא עונה לי "במטבח".

(הטישו היה במטבח).

לפעמים באמבטיה הוא מתחיל לשאול אותי על השמפו והסבון "מה זה?", למרות שהוא יודע את התשובה.

אז פעם בצחוק עניתי לו דברים לא קשורים.

מאז הוא בעצמו שואל ועונה דברים לא קשורים.

וגם- כל לילה כשאני שרה לו 'המלאך הגואל אותי מכל רע' הוא אומר אל תגידי מכל רע, רק מכל טוב! (אחרי כל ההסברים שניסיתי

ושואל שוב ושוב בטון עולה ומתעצבן "איפה החריף שלי!?"

לקח לי כמה דקות טובות להבין שהוא מחפש את החטיף שקיבל מהגן.

גם אצלנו בן ה4 מברבר כל מיני פנינים.

באחת הפעמים אבא שלו שם אותו מהר מהר בחדר לישון אז הוא אומר לו- אבא אבל למה אתה לוקח אותי בהילוך מהיר?😂😂

היה בטוח שהתחיל החופש

אמרנו לו שכן

הוא: מה? לא! (בטון של מורה שאומרת 'אין על מה לדבר') 😂

אני מעירה אותה ואז היא שואלת: אמא איזה יום היום? אמרתי לה חמישי אז היא: למה?

מה זאת אומרת למה 🤣 אמרתי לה כי אתמול היה יום רביעי 😅 חמודה, בת 3 וחצי.. גם לי יהיה סלט ממרח הימים השבוע 🫣

לקחתי אותו לרופא כי חשדתי שהאדום שיש לו בישבן זה פטריה. ובדרך הסברתי לו קצת לאן הולכים וקצת על מוגנות.

בזמן שמחכים לרופא הוא מצהיר בקולי קולות: תכף אני מיכנס לרופא כי יש לי אדום בטיטול. לא שורף. שורף קסת. (קצת). טוב שלא פירט יותר בהרחבה!! 🤭

אח''כ הוא התחיל לתאר כל אחד שהיה שם ומה הוא עושה: "יש שם איש. יש לו סיכה. מה הוא עושה (כולו בדרמטיןת)? הוא מספר בטלפון!!

ואז היתה שם מישהי שצלעה: הוא: היא הולכת ככה ( ומחקה אותה)!!! 😅פדיחותת

ואתמול אמר לי: קפצנו במיים!

אז שאלתי אותו: מי? אתה או איקסית?

הוא: "שתיכם!" 

זה סכום יפה גם ככה

ולא חייב עציץ אפשר גם משהו מתכלה כמו שוקולדים

אגב כדאי שובר שאפשר לקנות במבצעים

ושיש לו אופציה דיגיטלית

דרים קארד יותר ספציפי לחנויות

וכרטיס פיזי זה עוד יותר מגביל כי צריך שהוא גם יהיה עלי ברגע הנכון

רק טלפון כשר, ונראה לי פחות נחמד להדפיס בבית דף עם השובר.

כאילו, עשיתי את זה בעבר אבל עכשיו חשבתי אולי שיותר חגיגי לתת כרטיס פיזי. 

יודעת כי קיבלנו

העברנו את הקוד לסמארטפון

אבל אפשר להשתמש בכרטיס הפיזי…

ולעומת זאת דרים קארד יש לי איפה לקנות קרוב לבית.

מעניין איפה קונים ביי מי באמת

תדפיסי את הכרטיס שנוצר, ואפשר להשתמש בו כך.

יש את כל הפרטים שצריך.

רציתי רק להוסיף שלפעמים נשאר איזה עודף שלא יודעים מה לעשות איתו ומי שאוסף "נתקע".

כמובן שעדיף להשתמש בכל הסכום, אבל אם לא יוצא לדעתי לגמרי אפשר לקנות משהו קטן שלא יוצא בול בסכום, נניח שוקולד, ועם היתרה אפשר לקנות משהו קטן לילדים כמו שלוקים תוך שמעדכנים את ההורים..

סייעות 175, ואז זה בדיוק 550. אבל מתלבטת כי נראה לי שהסייעות בתכל'ס עובדות בדיוק כמו המורה אז זה לא יפה.

או בעצם פשוט אולי 175 לכולן ו 25 באמת לתרום למשהו/ לקנות שלוקים לילדים

הן לא עובדות אותו הדבר המורה מתכננת בבית אחראית על הכל וכו

אבל

היתי נותנת בסכומים שלמים

170 או 180

לפעמים יש הנחות על כרטיסי מתנה, ואז אפשר למצוא אפילו כרטיס במחיר טיפה גבוה יותר באותו סכום.

לא הייתי אוספת עוד כסף.

גם מתנה פיזית אם את מוסיפה - יש קופונים ומבצעים ואז יש קצת יותר אפשרויות באותו הסכום 

בהנחה שהיא על חשבונך האישי.

יש כל מיני מבצעים בחנויות וקודי קופון שלא מוגבלים לשימוש אחד לפי תז או משהו כזה

אמנם אפשר לרכוש עד 5 תווים כאלה, אבל אם זו ממילא לא הנחה שהיית משתמשת בשביל עצמך אז זה לא על חשבונך. מניחה שגם אם לך אין מועדון בטח תוכלי למצוא מישהו עם מועדון שלא משתמש בהטבה הזאת

כרטיס דרים קארד של 180₪

ולהוסיף צרור ברכות מהתלמידים וההורים אפשר להוסיף שוקולד מיוחד ולאסוף עוד כמה שקלים ממהורים בשביל זה לצרף הכל יחד

וללכת על שובר עם שוקולד קטן עטוף בצלופן.

אם אין סמרטפון לדעתי עדיף שובר של חנויות חרדיות כמו כארד שופ, בסט שי וכו'