שו"ע או"ח תק"ס ג'-
"וכן גזרו שלא לנגן בכלי שיר וכל מיני זמר וכל משמיעי קול של שיר לשמח בהם:
הגה: ויש אומרים, דווקא מי שרגיל בהם, כגון המלכים שעומדים ושוכבים בכלי שיר או בבית המשתה (טור).
ואסור לשומעם, מפני החורבן. ואפילו שיר בפה על היין אסורה, שנאמר: "בשיר לא ישתו יין". וכבר נהגו כל ישראל לומר דברי תשבחות או שיר של הודאות וזכרון חסדי הקדוש ברוך הוא על היין.
הגה: וכן לצורך מצווה, כגון בבית חתן וכלה, הכל שרי (תוספות וסמ"ג והגהות מיימוני)."
ידוע מח' תוס' רמב"ם "אודנא דשמעא זמרא תעקר" וכו'. (הבאתי את השו"ע והרמ"א וחסכתי בראשונים).
משנ"ב או"ח תצ"ג ס"ק ג- (גבי קידושין ושידוכים בספיה"ע)- "ומותר לעשות ג"כ סעודת אירוסין ועכשיו שאין מקדשין אלא בשעת נשואין מ"מ מותר לעשות שידוכין ולעשות סעודה אבל לעשות ריקודין ומחולות נהגו איסור וכ"ש בשאר ריקודין ומחולות של רשות בודאי יש ליזהר:"
ערוה"ש או"ח תצג סעי ב- "ומותר לעשות סעודה, אך לא בריקודין ומחולות. וכל שכן שאסור לזמר בכלי זמר."
כלי הזמר המובאים בערוה"ש הם מובאים בהקשר של " כ"ש" לריקודין ומחולות.
בתרבות היום הרושם של שמיעת שיר בmp , רדיו , יוטיוב וכן הרושם של אימונים (לפחות של מתלמדים ויחידים) הוא ממש ממש פחות מריקודין ומחולות. בודאי שירים עצובים.
איך הגיעו לכל החומרות היום?
המשנ"ב אפילו לא מזכיר דין זה.
ושמעתי שבלקט יושר בשם התרומת הדשן אוסר לשמוע שירים בפה. ובזה נראה שלא נהגו כלל.
לפני שלשה שבועות ראיתי זה-

)