כי הוא מרגיש צורך במוצץ, אבל גם מבין שזה לא ימצא חן בעיניכם... ושזה גם לא מתאים לסטיגמה החדשה שהוא כביכול אמור להיות בה..

המוצץ ממלא לו איזה צורך רגשי, אז הוא "גונב" דקות עבורו.

לענ"ד, הבעיה אינה זה שהוא "משקר". אין כאן בעיה מוסרית. זה לא שייך לגיל הזה.

הבעיה היא שהוא בנסיון שקשה לו לעמוד בו.

לכן, אולי עדיף לומר לו בערך משהו כזה: נכון לפעמים עדיין קשה לך כל היום בלי מוצץ?

הוא יענה שנכון.

ואז לומר לו: בא נחליט ככה: אתה באמת תשתדל למצוץ רק בלילה, אבל כשתרגיש שאתה ממש צריך ביום, תמצוץ כמה דקות, כמה שצריך, ותחזור.. (מה שהוא בעצם עושה היום. רק כך הוא לא יצטרך להרגיש שמסתיר. ואולי זה עצמו יקל על המתח של הגמילה מזה).

כעת, תסבירי לו את התהליך (יתכן שההסבר "יגשים את עצמו"..): בהתחלה אתה תרגיש שאתה לפעמים עדיין צריך. אבל עוד כמה זמן, בגלל שרוב היום אתה כבר בלי מוצץ, תרגיש שאתה כבר לא צריך, יש לך הרבה דברים מעניינים אחרים לעשות ביום..

אנחנו נמשיך לתת מדבקות ופרסים, כדי לעזור לא להיות עם המוצץ כשאתה לא צריך - וכשתרגיש שאתה כבר בכלל גמרת עם המוצץ ביום, נוסיף עוד פרס. עוד כמה זמן...

כך תהיה לו שלוה למצוץ כשצריך. יהיה לו "ציור" בראש, של תהליך שבסופו כבר אינו מרגיש צורך (יש הרבה מה לעשות בלי זה), וגם פרס שמחכה בסוף, בלי ללחוץ.

ענ"ד היא, לא לזרז יותר מידי דברים כאלה. כל הכוונה של מבצע כזה, צריכה להיות כדי לעצור אינרציה של הרגל שהילד כבר אינו צריך אותו באמת.  אבל את מה שהילד באמת צריך מזה, אין ענין לעצור מהר מידי. בסופו של דבר מפסיקים עם המוצץ באופן טבעי. הצורך לזה מתחלף ביחס ובחום הטבעי שיש מהסביבה הקרובה, ובהרגשת הביטחון, השמחה, והמרץ של החיים.  לא צריך ללחוץ מדי על התהליך...

זו ענ"ד.

מנסים הכי בנחת שאפשר.

מתחילת השנה הוא בלי מוצץ בגן כל היום, ובבית היה דבוק אליו ממש.

אני יודעת שהוא מסוגל בלי (אולי באמת למעט הפוגות של כמה דקות, אבל ממש אין צורך לשחק או ללכת לגינה עם מוצץ)

ובלילה הוא חופשי עם מוצץ, בכלל לא חושבים לגמול בלילה.

במשך היום הוא מצליח להיות בלי. יש לו כוח רצון חזק ב"ה (זה גם לא המדבקות והפרסים שמדרבנים אותו, לדעתי. זה סתם תוספת נחמדה והזדמנות לשבח ולהעצים אותו, מן טקס כזה. ולכן אני לא מקפידה כל יום על מדבקה, כל עוד הוא לא באמת מבקש וחושב על זה, כדי לא ליצור תלות)

ננסה לאפשר לו את ההפוגות ונקווה שזה לא יתגבר (כמו שאמרת, מבחינתי עד הבר מצווה שיחטוף מוצץ כמה דקות, כל עוד הוא לא דבוק אליו)

תודה רבה על התגובות, אני מאוד מעריכה

מסכימה עם מי שכתב שזה לא נחשב ל'שקר' וכמובן לא להתייחס לכך כאל שקר,  נורמלי שילד לא רוצה שיתפסו אותו אז הוא משנה מהאמת, ולדעתי מאד גרוע לתפוס ילד על חם, זו הרגשה איומה איומה לילד. אני באותו רגע הייתי מעלימה עין ולא מראה שראיתי, ובהמשך אפשר לדבר איתו על הקושי וכו' (כל מה שאמרו אלו שמעלי)

אני אף פעם לא גמלתי ממוצץ, באופן טבעי כשהילד לא היה כל כך זקוק לזה הוא הוריד את המינון בעצמו

באיזשהוא שלב הייתי אומרת למשל - לגינה לא ניקח מוצץ, אנחנו לא רוצים שהוא יאבד לנו שם. המוצץ נשאר כאן. והיינו שמים את המוצץ במקום הקבוע שלו כך שיש ליד את התחושה שהמוצץ מחכה לו שם.. 

אם ילד היה ממש מתנגד הבנתי שהוא עדיין לא בשל לזה והרפיתי, אם היה משתף פעולה הבנתי שהוא בשל לזה.

בהמשך הזמן כשהייתי מבחינה שהילד בלי המוצץ הייתי לוקחת ושמה בעצמי במקום שלא כל כך נגיש, אם היה מחפש את זה הייתי כמובן מביאה לו אבל הרבה פעמים הוא פשוט שכח מזה ונזכר רק כשהלך לישון וכך אט אט נגמלו ממוצץ, בלי שום לחץ.

כנ"ל לגבי בקבוק וחפץ מעבר. 

וגם לגבי זה שהוא לא אמר לך את האמת - הוא לא שיקר, את דחפת אותו לפינה שהוא לא יכול להתמודד איתה. וטוב עשית שלא *תפסת אותו על חם* זה להכניס לו לראש בכח שהוא לא בסדר כשהוא כן. 

בגדול אני גם לא כל כך מתחברת לגישה של להגיד לילד "אתה גדול ולכן..." אם למשל כמו פה כל כך קשה לו שאין לו את המוצץ אנחנו בעצם יוצרים לו חיבור בין להיות גדול לבין תחושות שליליות. בעצם יוצא שלהיות גדול זה לא שווה ולא כיף.

אני שומרת את המילים "אתה גדול" לסיטואציות שבהן אני מחמיאה לילד על התנהגות הולמת/בוגרת/אחראית/וואטאבר ואז המושג של להיות גדול מתחבר עם רגשות חיוביים וגורם לאדם לרצות להיות גדול, להרגיש שלהיות גדול זה טוב.

לגבי ההתחלה: אני ממש לא בגישה של להכריח, אבל הילד הזה ספציפית היה צריך פוש לכיוון הגמילה. זו לא גמילה מוחלטת, והוא בהחלט מסוגל. (למשל על הבאה בתור אני יכולה כבר לומר שזה ילך יותר בדרך שהיא תשכח מהמוצץ לבד. אצלו הוא פשוט כל הזמן היה בפה)

אבל אני בהחלט צריכה לחשוב עוד על הפסקה האחרונה, ולשים לב על מה אני משליכה את ה"להיות גדול".

בוודאי המון פעמים זה על דרך חיובית, אבל יש פעמים גם שלא. תודה שהסבת את תשומת ליבי.

המחשבה הראשונית שלי היא שכן אפשר לשלב בין השניים, עם דגש על החיוב (הוא יודע הרי שלגדולים אין מוצץ, וזה עוזר לו להרגיש חשוב כשמדגישים את זה. כשזה לא קשה לו מדי להיפרד מהמוצץ). אבל אני בהחלט צריכה לחשוב על זה יותר.

יכול להיות יצירה קלילה, סתם ערב שכל אחת מביאה משהו טעים, אוכלים ומדברים.

זה נקרא סיורי טבע עירוני. מגלים צמחים ובעלי חיים.

פיתות על הטאבון ביער..

זה עולה מעט כי זה רק תשלום למדריך.

החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.

אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''

בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב. 

שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.

אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?

זה נשמע מאד מעיק.

למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?

אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת

מאוד מאוד מבינה אותך💔

מאוד כבר אמרתי?

אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.

אל תכביד עליהם

תקליל

שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים

צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .

תשחרר

שיעור כללי תעביר במקום אחר

בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים

יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת. 

אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...

קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.

1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון. 

2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !

3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'

4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.

5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.

6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.

8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.

9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]

10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.

11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.

12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]

אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.

לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.

לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.

יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).

נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.

אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)

תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה

1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.

אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.

תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...

2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..

סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.

3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.

כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.

בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.

ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.

4. כמובן תפילות!!

לק"י

אמהות

הריון ולידה

ועוד

יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב

אף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם כי אנחנו עם קטן.

לכן הנביאים אומרים שבעתיד הגויים יסייעו לנו כלכלית כמו שהאומן והמניקה עוזרים לתינוק קטן "והיו מלכים אמנייך ושרותיהם מניקותייך"

היא המדינה המערבית היחידה שהאוכלוסיה שלה מתרבה בעוד שאוכלוסיית המדינות המערביות האחרות צונחת.

ישראל היא מדינה שיש סיכוי לדור שלנו להזדקן בה בכבוד כי יש לה צעירים שישלמו מיסים למחלקת הרווחה.

כבר היום ישראל יכולה לקיים את התעשייה שלה ללא מהגרים (ברוב ענפי התעשיה, יש עבודות בבניין ובמוסכים ובסיעוד שזה יותר קשוח).

ישראל צפויה להגיע ל24 מליון נפש עד שנת 2100 ויש הערכות שזה יקרה עוד לפני כן.

בקיצור הבאת ילדים לעולם זה ברכה לישראל.

לא נראה לי שיום אחד נהיה מליארד כמו הסינים.

ואם מתישהוא נמנה מליארד, אז הסינים ימנו 500 מליארד (ויגורו בכוכבים אחרים או לא יודע מה יהיה. ובכלל השאלה אם ארץ ישראל יכולה הלכתית להתפשט על כל העולם, או שהטבעים ישתנו בעתיד או הטכנולוגיה בעתיד הרחוק תאפשר לנפח את כדור הארץ או לא יודע מה יהיה). בכל מקרה תמיד נהיה עם שמהווה אחוז קטן כמותית מהאנושות, ואף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם

אנחנו נכנסנו לגור בקראוון כשהיו לנו שני ילדים, ועברנו ממנו עם שלשה ילדים, והיה סביר.

לא זוכר כמה מ"ר הוא היה, אבל היו בו שני חדרי שינה - אחד לנו ואחד לילדים, שהיה בו מקום להשכיב את שלשת הילדים במרווח.

והיתה חצר גדולה שהילדים שוטטו בה בכל זמן שמזג האוויר איפשר את זה....