כי הוא מרגיש צורך במוצץ, אבל גם מבין שזה לא ימצא חן בעיניכם... ושזה גם לא מתאים לסטיגמה החדשה שהוא כביכול אמור להיות בה..

המוצץ ממלא לו איזה צורך רגשי, אז הוא "גונב" דקות עבורו.

לענ"ד, הבעיה אינה זה שהוא "משקר". אין כאן בעיה מוסרית. זה לא שייך לגיל הזה.

הבעיה היא שהוא בנסיון שקשה לו לעמוד בו.

לכן, אולי עדיף לומר לו בערך משהו כזה: נכון לפעמים עדיין קשה לך כל היום בלי מוצץ?

הוא יענה שנכון.

ואז לומר לו: בא נחליט ככה: אתה באמת תשתדל למצוץ רק בלילה, אבל כשתרגיש שאתה ממש צריך ביום, תמצוץ כמה דקות, כמה שצריך, ותחזור.. (מה שהוא בעצם עושה היום. רק כך הוא לא יצטרך להרגיש שמסתיר. ואולי זה עצמו יקל על המתח של הגמילה מזה).

כעת, תסבירי לו את התהליך (יתכן שההסבר "יגשים את עצמו"..): בהתחלה אתה תרגיש שאתה לפעמים עדיין צריך. אבל עוד כמה זמן, בגלל שרוב היום אתה כבר בלי מוצץ, תרגיש שאתה כבר לא צריך, יש לך הרבה דברים מעניינים אחרים לעשות ביום..

אנחנו נמשיך לתת מדבקות ופרסים, כדי לעזור לא להיות עם המוצץ כשאתה לא צריך - וכשתרגיש שאתה כבר בכלל גמרת עם המוצץ ביום, נוסיף עוד פרס. עוד כמה זמן...

כך תהיה לו שלוה למצוץ כשצריך. יהיה לו "ציור" בראש, של תהליך שבסופו כבר אינו מרגיש צורך (יש הרבה מה לעשות בלי זה), וגם פרס שמחכה בסוף, בלי ללחוץ.

ענ"ד היא, לא לזרז יותר מידי דברים כאלה. כל הכוונה של מבצע כזה, צריכה להיות כדי לעצור אינרציה של הרגל שהילד כבר אינו צריך אותו באמת.  אבל את מה שהילד באמת צריך מזה, אין ענין לעצור מהר מידי. בסופו של דבר מפסיקים עם המוצץ באופן טבעי. הצורך לזה מתחלף ביחס ובחום הטבעי שיש מהסביבה הקרובה, ובהרגשת הביטחון, השמחה, והמרץ של החיים.  לא צריך ללחוץ מדי על התהליך...

זו ענ"ד.

מנסים הכי בנחת שאפשר.

מתחילת השנה הוא בלי מוצץ בגן כל היום, ובבית היה דבוק אליו ממש.

אני יודעת שהוא מסוגל בלי (אולי באמת למעט הפוגות של כמה דקות, אבל ממש אין צורך לשחק או ללכת לגינה עם מוצץ)

ובלילה הוא חופשי עם מוצץ, בכלל לא חושבים לגמול בלילה.

במשך היום הוא מצליח להיות בלי. יש לו כוח רצון חזק ב"ה (זה גם לא המדבקות והפרסים שמדרבנים אותו, לדעתי. זה סתם תוספת נחמדה והזדמנות לשבח ולהעצים אותו, מן טקס כזה. ולכן אני לא מקפידה כל יום על מדבקה, כל עוד הוא לא באמת מבקש וחושב על זה, כדי לא ליצור תלות)

ננסה לאפשר לו את ההפוגות ונקווה שזה לא יתגבר (כמו שאמרת, מבחינתי עד הבר מצווה שיחטוף מוצץ כמה דקות, כל עוד הוא לא דבוק אליו)

תודה רבה על התגובות, אני מאוד מעריכה

מסכימה עם מי שכתב שזה לא נחשב ל'שקר' וכמובן לא להתייחס לכך כאל שקר,  נורמלי שילד לא רוצה שיתפסו אותו אז הוא משנה מהאמת, ולדעתי מאד גרוע לתפוס ילד על חם, זו הרגשה איומה איומה לילד. אני באותו רגע הייתי מעלימה עין ולא מראה שראיתי, ובהמשך אפשר לדבר איתו על הקושי וכו' (כל מה שאמרו אלו שמעלי)

אני אף פעם לא גמלתי ממוצץ, באופן טבעי כשהילד לא היה כל כך זקוק לזה הוא הוריד את המינון בעצמו

באיזשהוא שלב הייתי אומרת למשל - לגינה לא ניקח מוצץ, אנחנו לא רוצים שהוא יאבד לנו שם. המוצץ נשאר כאן. והיינו שמים את המוצץ במקום הקבוע שלו כך שיש ליד את התחושה שהמוצץ מחכה לו שם.. 

אם ילד היה ממש מתנגד הבנתי שהוא עדיין לא בשל לזה והרפיתי, אם היה משתף פעולה הבנתי שהוא בשל לזה.

בהמשך הזמן כשהייתי מבחינה שהילד בלי המוצץ הייתי לוקחת ושמה בעצמי במקום שלא כל כך נגיש, אם היה מחפש את זה הייתי כמובן מביאה לו אבל הרבה פעמים הוא פשוט שכח מזה ונזכר רק כשהלך לישון וכך אט אט נגמלו ממוצץ, בלי שום לחץ.

כנ"ל לגבי בקבוק וחפץ מעבר. 

וגם לגבי זה שהוא לא אמר לך את האמת - הוא לא שיקר, את דחפת אותו לפינה שהוא לא יכול להתמודד איתה. וטוב עשית שלא *תפסת אותו על חם* זה להכניס לו לראש בכח שהוא לא בסדר כשהוא כן. 

בגדול אני גם לא כל כך מתחברת לגישה של להגיד לילד "אתה גדול ולכן..." אם למשל כמו פה כל כך קשה לו שאין לו את המוצץ אנחנו בעצם יוצרים לו חיבור בין להיות גדול לבין תחושות שליליות. בעצם יוצא שלהיות גדול זה לא שווה ולא כיף.

אני שומרת את המילים "אתה גדול" לסיטואציות שבהן אני מחמיאה לילד על התנהגות הולמת/בוגרת/אחראית/וואטאבר ואז המושג של להיות גדול מתחבר עם רגשות חיוביים וגורם לאדם לרצות להיות גדול, להרגיש שלהיות גדול זה טוב.

לגבי ההתחלה: אני ממש לא בגישה של להכריח, אבל הילד הזה ספציפית היה צריך פוש לכיוון הגמילה. זו לא גמילה מוחלטת, והוא בהחלט מסוגל. (למשל על הבאה בתור אני יכולה כבר לומר שזה ילך יותר בדרך שהיא תשכח מהמוצץ לבד. אצלו הוא פשוט כל הזמן היה בפה)

אבל אני בהחלט צריכה לחשוב עוד על הפסקה האחרונה, ולשים לב על מה אני משליכה את ה"להיות גדול".

בוודאי המון פעמים זה על דרך חיובית, אבל יש פעמים גם שלא. תודה שהסבת את תשומת ליבי.

המחשבה הראשונית שלי היא שכן אפשר לשלב בין השניים, עם דגש על החיוב (הוא יודע הרי שלגדולים אין מוצץ, וזה עוזר לו להרגיש חשוב כשמדגישים את זה. כשזה לא קשה לו מדי להיפרד מהמוצץ). אבל אני בהחלט צריכה לחשוב על זה יותר.

לילדים שלי היה, אבל לא זוכרת שגירדו הרבה.

ומציעה לך לשאול בפורום הו"ל, שהרבה יותר פעיל.

אם העור בסדר והוא לא מגרד, לקנות לו גם קצר.

שתדבר איתה בטלפון. שכשיחזרו לגן יחגגו לה.

אצלינו משתדלים להתקשר לילדים, ולשלוח סרטונים כדי לשמור על קצת תחושת חיבור כמה שאפשר בין הגן לילדים.

באמת תקופה מורכבת לילדים, מחפשים את השיגרה ואת הביטחון שהם רגילים אליו. 

זה לא סיר לאפיה זה סיר לבישול

ואולי היה כדאי לכסות עם מגבת מעל

שיש לך ולילדים יותר צורך ממנו בימים האלה?

אולי פשוט לדבר איתו על זה

בטח שנסע לעבודה. יש לכם חשבונות לשלם ומשפחה לגדל. צריך להעריך את זה ולקבל את זה קודם כל.

אחר כך אפשר לאזן מחדש.

היה לי ממש מאתגר היום הרגשתי פשוט אמא גרועה/

הייתי כל כך עייפה ורק רציתי שמישהו יחליף אותי ויהיה לי שקט לשעה

אני ממש צריכה שתגיע שעה מוקדם יותר/שתבקש לעבוד מהבית/שתיתתן לי שעה לנוח כשאתה בא כדי שאני אצליח לחזור לעצמי/שתראה את המאמצים שלי/שתיקח אחריות על x וכו

ולא מתקשרים אליהם ישירות לטלפון.

בכל אופן, עוד כחודש יש לנו תור לפסיכיאטר פרטי שקיבלנו עליו המלצות, והוא מקבל בתל אביב. אחרי התור אוכל להמליץ עליו באופן אישי כנראה...

אבלאם אפשר בכל זאת מספר...

את ד''ר ליעד רוטשטיין

ד''ר מאיה אליעזר

במרכז, פרטיות