כשנולדתי, מדינת ישראל היתה בת שלוש. הוריי, ניצולי שואה שהגיעו לכאן זמן קצר לאחר הקמת המדינה, הקפידו לתלות על המרפסת דגל מדי יום העצמאות. בנוסף, לאמא היה סרט כחול-לבן ארוך, אותו הניחה על שולחן החג בצורת מספר, שסימן את שנותיה של מדינת ישראל. אני זוכרת את ההתרגשות של אמי כשהיתה צריכה לקנות סרט נוסף, לציין את המספר 10. "מי פילל שנגיע לכך?" מלמלה לעצמה כשסידרה את שני הסרטים על השולחן.

עם השנים התעוררו קולות שונים מסביבי: האמנם זה הדגל? מדינה שבזה לערכיה שלה, המעלה גויים לארץ, מדינה בה בג"ץ כופה את דעתו, הורס את ערכי היהדות והציונות פעם אחר פעם, מדינה הבזה לחוקי השבת, המונעת התיישבות, הפוגעת בערכי משפחה - האמנם את דגלה נרים? משהו בי היה שואל "את בטוחה שאת רוצה להניף את הדגל?"  ואז הייתי נזכרת בסבים ובסבתות שנספו באושוויץ, בפוגרומים לכל אורך הדורות, וקול חזק ענה לי: כן, זה הדגל. אין לנו אחר. והדגל שוב הונף. עד לפני 4 שנים.

ביום העצמאות תשס"ה צירפנו לדגל סרט כתום. היתה זו הפעם הראשונה בה לא טיילנו ביום העצמאות. כמו רבים-רבים היינו תקועים בפקק אדיר בדרך לגוש קטיף. כמות האנשים שהיו שם שימחה אותנו כל כך ופיצתה אותנו על השהות הממושכת באוטובוס. כולנו היינו אפופים באמונה ובביטחון ש"היה לא תהיה". כמה נאיבים היינו.

את הפעם הבאה שנפגשנו בדגל לעולם לא נשכח. מאות חיילים לבושים שחור, משקפי שמש כהים לעיניהם, ועל חזם – דגל ישראל. באדישות ובנחישות גירשו את תושבי גוש קטיף, כשאנו, אורחיהם, דומעים עימם.

ומאז, שוב לא הנפתי דגל ולא הנחתי סרט כחול-לבן בצורת מספר על השולחן. כל פעם שאני רואה את הדגל, מתעוררים סיוטי המדים השחורים ההם. אני יודעת, אין לנו מדינה אחרת. דורות רבים חלמו על שיבת ציון, וקיבוץ גלויות והארץ הפורחת – האם יש ברכה וגאולה מגולה מזאת? ואף על פי כן.

וכשמתקרב ראש חודש אייר, אני מתחילה להתייסר. המון דגלים מסביב, אך אני עדיין לא מסוגלת. לא, אני לא זורקת את הדגל לפח. אני מקווה – אולי בשנה הבאה... אולי ישתנה משהו, בי או בה, במדינה. אולי אוכל שוב לתלות את הדגל.

אך עדיין לא. וכך מצטברים בארון דגלים מקופלים ונקיים, עדיין באריזותיהם הסגורות, והם מצפים, ואני איתם.