נגמרו הלימודים. המוח פשוט סחוט... היה יום קשה, ועד נשארתי קרוב לשעה כדי לגמור את השיעורי בית. מטאליקה באוזניות, אני הולך במהירות וכעבור עשר דקות מגיע לתחנה. האוטובוס מגיע מיד אחרי. אני משלם ומתיישב במקום.
45% אלכוהול, לפחות 51% תירס, התיישן בחבית דובדבן. אולי גם אנחנו ככה... יכול להיות מעניין להצמיד לי תווית: "עשוי מהסחלה של הסחלה, התיישן 23 שנה ברחמים עצמיים ופתטיות, בתוספת ארומה של ציניות וסרקזם עם סיומת מפתיעה של רגשות אשם" ... כן, אין ספק שאני נשמע מפתה.
הנסיעה אמורה להיות קצרה, אני מסתכל בינתיים בפייסבוק ורואה עוד מישהו שחושב שהחיים שלו רעים וקשה לו. לפעמים באלי להגיב לאותם אנשים. תגובה ארוכה ומושקעת, לשטוח בפניו את כל מה שעובר עלי. כזו תגובה שתגרום לו להרגיש מפונק וחסר פרופרציות. תגובה שלא תעשה כלום חוץ מלגרום לו להרגיש עוד יותר רע עם עצמו.
אני חוזר לאותו יום לא מזמן, שנראה כאילו היה לפני תקופת חיים שלימה. בוקר אחרי שגיליתי, כאילו לא הספיק מה שהיה עד עכשיו... עדיין לא הצלחתי לעכל, זה פשוט לא נשמע הגיוני. כמו כל יום טוב הוא היה קר וגשום. מהאלה שהחורף שומר במיוחד כדי להשלים את המלנכוליה האפרורית שלי. אבא הגיע אלי בבוקר עם האוטו ואחרי כמה סידורים שהיו לנו נסענו לצפון. תכננו להפגש עם רב מקובל בתקווה שיתן לנו ברכה או עצה. אבל היה יום עמוס במיוחד, אחרי זמן ארוך של המתנה וטירטורים הגענו לרב, אבל לא היה לו זמן. הוא בקושי שמע מה יש לי להגיד, אמר שיעשה לנו פדיון נפש ואיחל לנו בהצלחה. יצאנו משם מאוכזבים והמשכנו לרשב"י. שם לא ציפיתי לקבל תשובה (לפחות לא במובן שציפיתי מהמקובל) אך מצד שני היה לי שפע של זמן. אבא נשאר בחוץ לחפש שירותים ואני נכנסתי. חמישה אנשים רכנו על הציון ולא היה סיכוי להידחק, אבל לא היה אכפת לי. ישבתי בצד ופשוט התפרקתי. סיפרתי לו בדמעות הכל, מההתחלה ועד אתמול בערב. לא מיהרתי לשום מקום... אבל בסוף נגמרו הדמעות ואני ואבי שהצטרף אלי בינתיים חזרנו לרכב.
בנסיעה חזור לא הרבתי לדבר, עצמתי את העיניים וניסיתי לנמנם. המחשבות לקחו אותי בחזרה לחדר ההמתנה אצל הרב. שפע של ממתינים, כמעט כולם חרדים. החלטתי לנצל את הזמן כמו רוב האנשים שם ולאחר שמצאתי על מדף נידח מסכת סנהדרין התיישבתי וניסיתי ללמוד דף יומי. אבל לא הצלחתי שלא להקשיב לזוג מאחורי. אני לא זוכר מה הם למדו, אבל היה משהו אחד שאני זוכר אותם אומרים בקול רם כך שלא יכלתי לפספס. הם דיברו על נחום איש גם זו ורבי עקיבא ועל ההבדלים בגישות של שניהם. שניהם התפרסמו ביכולת שלהם לראות את יד ה' בכל צרה בחיים ובאמונה בהשגחה פרטית. אבל היה ביניהם הבדל מהותי אחד – בעוד שאחד היה אומר 'לא משנה כמה זה נראה לנו רע, זה חלק מתהליך גדול יותר', השני היה אומר 'זה בעצמו טוב! לא רק הסוף של התהליך הכללי!'.
ואז הבנתי משהו שמחזיר אותי לאוטובוס שתקוע בפקקים הנצחיים של גוש דן. שזו בדיוק הנקודה. יש משפט שאומר 'לא הכל טוב, אבל הכל לטובה'. וזו טעות! הכל טוב! אנחנו מסגלים לעצמנו תבנית קבועה ומוגבלת של מה זה טוב ומתלוננים בכל פעם שהחיים שלנו חורגים מהתבנית הזו. אנחנו בוחרים איך לקבל את החיים, אם להתעצבן כשהמציאות לא מתואמת עם ההשקפה הקטנה שלי או להבין שלא הכל אנחנו יודעים ומבינים. כשאנחנו מתמודדים עם קושי קשה לנו לראות את התמונה הגדולה. אבל בסופו של דבר, אם אנחנו מחזיקים מעמד ולא מוותרים אנחנו נצא חזקים יותר בצד השני. נכון שלא הייתי עובר את זה מרצון בעד שום מחיר שבעולם, אבל זה מה שריבונו של עולם הפיל עלי. ויצאתי חזק יותר, בטוח יותר, מפוקח יותר...
כי אנחנו מחליטים איך לקבל את הקשיים. אין דרך חיים אבסולוטית של חיים אידיאליים שככל שאדם יותר רחוק ממנה ככה הוא יותר אומלל. וכמו שאני מרגיש שהצרות של אותו אחד בפייסבוק הן בדיחה והוא לא מבין כלום, יש עוד אדם שמסתכל על הצרות שלי באותו זלזול ואומר 'אתה חושב שאתה מסכן? החיים שלך נהדרים!'.
וזה כולל כל אפיק בחיים, אפילו זה שבגלל הפגנה של הפלג הירושלמי אני יושב כבר שעתיים באוטובוס והתקדמנו דרך של פחות מעשר דקות. כי כשעוצרים לחשוב על זה, ככה התיישבתי סוף סוף וכתבתי את הקטע הזה שישב לי בפנים כברב הרבה זמן. כי תכלס אין סיכוי שזה היה קורה אם לא עכשיו... והנה הפקק משתחרר, ואולי אחר כך נסתכל על החיים ונגיד "איזה טוב שהייתי תקוע שם שנתיים. מי היה מאמין שזה יוביל אותי למי שאני היום"
עכשיו ליישם
