מצבים של חוסר שליטה.

נדמה לי שכולם חווים אותם מדי פעם,

אבל אני ממש זקוקה למעט יציבות מתחת לרגליים.

הכי קשה לי כשהבית מהפכה,

והילדים מסתובבים רבים ומבלגנים עוד יותר

והתינוקת מוציאה אותי מדעתי בבכיות וברצון לחקור כל דבר בערך (ב"ה )

ואני רק משוועת לקצת שקט,

שאוכל לשתות משהו לרגע,

בלי שאצטרך לדאוג שהתינוקת לא הופכת את כל מה 

שה"גדולים" טרחו לסדר קודם.

אני לא בטוחה שניתן למנוע את המצבים האלה,

כמעט תמיד יהיו (ב"ה) דברים שאצטרך לסדר או להרים.

כנראה שבאמת ככה זה לפעמים (-:

אל תוסיפי לעצמך נקיפות מצפון. כל אמא חווה את התחושות האלו מדי פעם

תשקלי לקחת הפוגה מהעבודה - יומיים יכולים להרגיע אותך, אפילו עזרה בנקיון או משהו כזה או ביביסיטר שתאפשר לך לנוח כשאת חוזרת מהעבודה

את באמת בשלב יותר קשה, עדיין לא גדולים ממש.

תכף הילדים יגדלו ויהיה לך קל יותר, הגדולים יוכלו לשמור על הקטנה ותוכלי לנוח בצהריים

וגם-

לשים לב לדברים היפים בגידול הילדים, ולשתף בעל/ הורים וכו'. זה מכניס שמחה והתלהבות בהתנהלות היומיומית. 

בהצלחה!

גינה מוצלת/משחקי מים או אמבטיה משותפת לכולם מעביר שעה בכיף והבלאגן מאוד ממוקד.

ויש כל כך הרבה דרכים שאפשר לעזור, וגם להתבונן ולצמוח מהקושי.

לא מכריזים על סוף שלב הילודה בגלל קשיים כמו שתיארה הפותחת, ככל שהם עצומים לפעמים.

צריך מצב קיצוני כדי להכריז הכרזות כאלה.

תני קרדיט לאנשים בציבור שהם מביאים ילדים נוספים לעולם לא לפי תכתיב ומה שמקובל.

לא קראתי את הספר אבל הספיק לי להבין באופן כללי את השיטה

כדי לעשות שינוי משמעותי בבית

להוציא מה שמיותר (התפלאתי לגלות בכמה דברים שחשבתי שהם יעילים

אני לא באמת משתמשת) ולנטרל עבודה ובלאגן (למשל, להוציא רהיטים שנוטים

להפוך לפינות בלאגן)

הגדול\ה לא מספיק גדול\ה

וכולם קטנטנים ותלויים רק בך...

זה הרבה יותר קשה,

אבל זה גם ישתנה בקרוב.

את עוד תקצרי את הפירות!

עכשיו האחריות היא אך ורק עלייך,

וכשאת מאבדת את הכח ואת השליטה, אז בעצם אין מישהו אחר שיקח את המושכות!

וזה מה שנותן את תחושת הפחד הזאת, וחוסר השליטה.

אל תשכחי שזה זמני

וזה קשה

ואולי בשנים האלו הבית באמת יכול להיות הכי לא במיטבו.

אז ברגעים כאלו של חולשה,

שהכל מסביב מבולגן,

וכולם מרעישים,

והראש שלך מלא ברשימה של מטלות,

דוקא אז, תלבשי חיוך גדול על הפנים, 

ותגידי לעצמך -"איזה כיף שאני לא לבד בעולם! השם, אני יודעת שאתה פה איתי!

בבקשה תעשה שהכל יסתדר! בבקשה תן לי סבלנות לפיקדונות ששלחת לי!"

בדרך כלל זה עובד.

מנסיון אישי כבת בכורה בבית אני יכולה לספר לך, שאני זוכרת שכשהייתי בכיתות הנמוכות של בית הספר

עדיין לא מספיק גדולה כדי לעזור הרבה לאמא שלי

היו לי מלא אחים ואחיות קטנטנים, והבית היה מבולגן כמעט תמיד, למרות שאמא שלי החמודה הזאת כל הזמן עשתה אוירה שמחה בבית, למרות הבלאגן ולמרות שהיא טיפוס מאד מסודר. היום אני יודעת להעריך את זה ולהעריץ את זה!

והיום - כעשרים שנה אחרי (נכון זה הרבה זמן אבל זה התחיל הרבה קודם) - אמא שלי כמעט לא עושה כלום. ולא בגלל שהיא מחלקת הוראות, פשוט כי כולם כבר בוגרים ואחראים וחשוב להם הסדר והנקיון, והבית רגוע ושמח. השלב הקשה כבר הרחק מאחור. אני בעצמי עכשיו נמצאת בתחילתו (עם שניים ועוד אחד בדרך)...חח... אבל יודעת שהכל משתלם!!

העיקר ליצור זכרונות טובים,

חזקי ואמצי!! 

אמא שלי תמיד אומרת שהתקופה הכי קשה בחיים שלה הייתה עם ארבעה קטנים. 

הגדול לא מספיק גדול וכולם זקוקים להשגחה כל הזמן.

זו באמת תקופה מאתגרת שתעבור ויהיה יותר קל.

האיבוד שליטה על המציאות הוא מפחיד, מטלטל, מה קורה פה? איפה האמא שהייתי שידעה להקשיב ולשמוח עם הילדים?

התחושות שלך ממש מובנות.

אני מציעה להרפות. 

לא נורא אם הקטנה מבלגנת, אז יהיה מבולגן. לא נורא אם את לא מתלהבת מכל פיפס, יש תקופות של חוסר כוחות.

נסי לקבל את המצב כמו שהוא ותראי שהוא ישתפר!

ואני מזה מבינה אותך ורק עם שתיים

כתבת שאת עובדת במשרה מלאה.

בתור מי שכל החיים עבדה במשרה חלקית מאד ורק בשנים האחרונות אחרי שהילדים גדלו, הגדלתי באופן משמעותי את המשרה,

אני יכולה להגיד שהעבודה מעייפת ושוחקת אותי מבחינת התפקוד ההורי.

לצערי הרב, כיום אני יכולה להזדהות עם חלק מהדברים שכתבת,

ובעבר כשהייתי יותר בבית, היה לי הרבה יותר כוח וסבלנות לילדים,

למרות שאז היו יותר קטנים וצפופים, ומבחינה אובייקטבית גידול הילדים אז היה יותר עמוס.

אם יש לך דרך הצמצם את המשרה (וככה גם לצמצם את הוצאות המעון והמטפלות)

לדעתי זה שווה זהב!

מרוויחים את הילדים, את הנחת, ואת השמחה.

במיוחד את המשימות שהכי השתוקקנו להן הקשורות בלהיות אמא. חייבת להקשיב, חייבת לסרק ולקלוע צמות , חייבת לקרוא סיפור, חייבת לבשל, חייבת לחבק ולנשק, חייבת לאהוב. אני נותנת מתוך רגש חובה. וזה מאוד- מאוד מתיש! איך אנחנו מגיעות לזה?

זה בא מתוך גישה ביקורתית על עצמינו. אני לא מספיק טובה, עלי להיות ככה- וככה.

האמת היא הפוכה. אני טובה מאוד! אני אמא טובה שאוהבת ורוצה לעשות את כל אותן הדברים הקטנים יום-יום. אני נהנית וזה מצחיק אותי לשכב על הריצפה ולהקשיב לילדיי שמתרפקים עלי, אני נהנית לשלוח את ידי לתוך רעמת השיער של ילדי לעסות את הקרקפת ולהריח את הריח המתוק של הראש. אני אוהבת לקרוא בקולות מצחיקים את הסיפור התינוקי האהוב על כולנו ולהרגיש את כולם כל כך קרובים אחד לשני. אני אוהבת לבשל ביצה קשה ולתת לכל אחד לקלף אותה, אני אוהבת להרגיש את הזרועות סביב צווארי וללחוש אני אוהבת... כי זה באמת מה שאת רוצה לעשות. אז תני לעצמך לעשות מה שאת רוצה. כי את לא חייבת לעשות את מה שאת לא רוצה.

אשה יכולה להרגיש שמחה על כל האוצרות המתוקים (הילדים) שה' נתן לה, ולרצות להעניק להם המון,

ויכולה לפעמים להרגיש מותשת וחסרת מוטיבציה. תלוי במה שקורה לה.

נכון שהמצב הרצוי הוא לשמוח ולרצות להשקיע בילדים, אבל  יש מצבים שדווקא ההרגשה ש"אני חייבת" 

זה מה שעוזר. כן, אני חושבת שזה עוזר להגיד: "הקב"ה  הפקיד בידי את הילדים האלה והוא סמך עלי שיש לי את היכולת לגדל ולחנך אותם נכון. אז אני חייבת מעצם היותי אימא לטפל בהם, להתייחס אליהם בסבלנות, לחנך אותם לתורה ולמצוות". 

יש עיקר ויש טפל. בית מבולגן, כביסה לא מקופלת, ארוחה פחות מושקעת אבל עדיין מזינה זה פחות חשוב 

מיחס חם, אוהב, וסובלני לילדים. פחות חשוב מחינוך טוב. יש דברים שאפשר לוותר אליהם.

מאז שאני אמא אני פחות פרפקציוניסטית וזה עוזר לי.

אני גם משתדלת להזכיר לעצמי מה עיקר ומה טפל וגם זה עוזר.

וגם לתת מנוחה, וזמן לעצמי, וגם ללמוד תורה. כל אלה ממלאים אותי בכוחות חדשים ואני חוזרת לילדים שלי יותר סובלנית ושמחה.

אבל גם אם יש לפעמים ירידות במצב רוח (אמהות יכולה להיות מתישה מאוד), זה בסדר. גם אם נפלנו קמנו!

אוהבת, משתדלת ומודעת לעצמך.

את גם הקשבת לשיעורים של הרבנית ד"ר חנה קטן שמעודדת אמהות לבנות משפחות ברוכות ילדים. (היא בעצמה יש לה 13 )

היא גם אשתו של הרב קטן, תלמיד חכם.

ובאמת בנושא הזה, האם להביא ילדים לעולם, ומתי, צריך לשמוע לתלמידי חכמים, אנשי תורה.

להביא בן ובת זו מצווה עשה דאורייתא. להביא ילדים נוספים זו מצוות עשה מדרבנן.

מה יכול להיות יותר גדול מלהביא בן אדם לעולם ולגדל אותו לתורה ולמצוות?

אז נכון שזה דורש המון כוחות, אבל נשים שונות ביכולות שלהן, במצב המשפחתי שלהן, במצב הכלכלי שלהן.

לכן  יש לא מעט נשים דתיות יראות שמיים שלא מחליטות החלטה כזאת האם להביא ילד לעולם, לבד.

הן מתייעצות עם תלמיד חכם שהוא איש תורה האם למנוע הריון ולכמה זמן. 

ובאמת איך נחליט איזה ילד אמור להיוולד ואיזה לא?

הרבה פוסקים גם ממליצים על הפסקה מסוימת אם  יש צורך אמיתי, כדי להחזיר כוחות, ולא כדי להפסיק לגמרי להביא ילדים.

שלושה שותפים באדם: אביו, אמו והקב"ה. אנחנו לא לבד. יש סייעתא דשמייא בגידול הילדים.

הרבה בהצלחה!

היא העלתה את העניין של משפחות ברוכות ילדים למודעות,

ואמרה שמצד אחד נכון שזו מצווה גדולה, 

אך זו לא מצוות עשה דאורייתא, וצריך להיוועץ בחכמי תורה

אם למנוע או לא.

אנחנו באמת מתייעצים וב"ה הרב התיר לנו למנוע לשנה נוספת.

אני משתפת אתכן במשהו די אישי,

והוא שאני שמחה מאוד,

כי הקושי בהריונות אצלי, גורם לי לרעוד ממחשבה על ילד נוסף.

תודה @עדידי1990 ו@אדל35 על הדאגה הגדולה,

ועל הראש הישר והבריא שאומר שלפעמים צריך להנמיך ציפיות.

זה באמת קשה! תוכלו ללמד אותי איך אתן מצליחות?

אם אני לא מפקסת את הבית בערב, אני מרגישה ממש רע!

שתזכו כולכן לנחת ושמחה מכל הילדים,

המון המון סיעתא דישמיא וכוחות!

לא הייתה לי שום כוונה לפגוע.  כתבתי על נושא של הולדת ילדים מנקודת מבט של תורה ושזו מצווה גדולה.

לגבי הורדת ציפיות, לדעתי צריך להבדיל בין עיקר לטפל.

גם לי חשוב לנקות ולסדר בסוף היו, אבל נראה לי במשך היום לא נורא אם לא הכל מתוקתק.

חינוך טוב וסובלני ואווירה טובה יותר חשובים.

תפני לעורך דין.

לחוק לא אכפת מרגשות ומי מסכסך.

אם מגיע להם, מגיע להם, מה ששלך יהיה שלך בעזרת עורך דין טוב שישיג לך אותם.

אנחנו צריכים עוד 20 תשובות מאנשים שיש להם לקויות למידה המתבטאות בדיסלקציה, בדיסגרפיה או בדיסקלקוליה!

תעזרו לנו לסיים בהצלחה את תואר ראשון.

תודה רבה. יום טוב.

לילדים שלי היה, אבל לא זוכרת שגירדו הרבה.

ומציעה לך לשאול בפורום הו"ל, שהרבה יותר פעיל.

אם העור בסדר והוא לא מגרד, לקנות לו גם קצר.

שתדבר איתה בטלפון. שכשיחזרו לגן יחגגו לה.

אצלינו משתדלים להתקשר לילדים, ולשלוח סרטונים כדי לשמור על קצת תחושת חיבור כמה שאפשר בין הגן לילדים.

באמת תקופה מורכבת לילדים, מחפשים את השיגרה ואת הביטחון שהם רגילים אליו.