מצבים של חוסר שליטה.

נדמה לי שכולם חווים אותם מדי פעם,

אבל אני ממש זקוקה למעט יציבות מתחת לרגליים.

הכי קשה לי כשהבית מהפכה,

והילדים מסתובבים רבים ומבלגנים עוד יותר

והתינוקת מוציאה אותי מדעתי בבכיות וברצון לחקור כל דבר בערך (ב"ה )

ואני רק משוועת לקצת שקט,

שאוכל לשתות משהו לרגע,

בלי שאצטרך לדאוג שהתינוקת לא הופכת את כל מה 

שה"גדולים" טרחו לסדר קודם.

אני לא בטוחה שניתן למנוע את המצבים האלה,

כמעט תמיד יהיו (ב"ה) דברים שאצטרך לסדר או להרים.

כנראה שבאמת ככה זה לפעמים (-:

אל תוסיפי לעצמך נקיפות מצפון. כל אמא חווה את התחושות האלו מדי פעם

תשקלי לקחת הפוגה מהעבודה - יומיים יכולים להרגיע אותך, אפילו עזרה בנקיון או משהו כזה או ביביסיטר שתאפשר לך לנוח כשאת חוזרת מהעבודה

את באמת בשלב יותר קשה, עדיין לא גדולים ממש.

תכף הילדים יגדלו ויהיה לך קל יותר, הגדולים יוכלו לשמור על הקטנה ותוכלי לנוח בצהריים

וגם-

לשים לב לדברים היפים בגידול הילדים, ולשתף בעל/ הורים וכו'. זה מכניס שמחה והתלהבות בהתנהלות היומיומית. 

בהצלחה!

גינה מוצלת/משחקי מים או אמבטיה משותפת לכולם מעביר שעה בכיף והבלאגן מאוד ממוקד.

ויש כל כך הרבה דרכים שאפשר לעזור, וגם להתבונן ולצמוח מהקושי.

לא מכריזים על סוף שלב הילודה בגלל קשיים כמו שתיארה הפותחת, ככל שהם עצומים לפעמים.

צריך מצב קיצוני כדי להכריז הכרזות כאלה.

תני קרדיט לאנשים בציבור שהם מביאים ילדים נוספים לעולם לא לפי תכתיב ומה שמקובל.

לא קראתי את הספר אבל הספיק לי להבין באופן כללי את השיטה

כדי לעשות שינוי משמעותי בבית

להוציא מה שמיותר (התפלאתי לגלות בכמה דברים שחשבתי שהם יעילים

אני לא באמת משתמשת) ולנטרל עבודה ובלאגן (למשל, להוציא רהיטים שנוטים

להפוך לפינות בלאגן)

הגדול\ה לא מספיק גדול\ה

וכולם קטנטנים ותלויים רק בך...

זה הרבה יותר קשה,

אבל זה גם ישתנה בקרוב.

את עוד תקצרי את הפירות!

עכשיו האחריות היא אך ורק עלייך,

וכשאת מאבדת את הכח ואת השליטה, אז בעצם אין מישהו אחר שיקח את המושכות!

וזה מה שנותן את תחושת הפחד הזאת, וחוסר השליטה.

אל תשכחי שזה זמני

וזה קשה

ואולי בשנים האלו הבית באמת יכול להיות הכי לא במיטבו.

אז ברגעים כאלו של חולשה,

שהכל מסביב מבולגן,

וכולם מרעישים,

והראש שלך מלא ברשימה של מטלות,

דוקא אז, תלבשי חיוך גדול על הפנים, 

ותגידי לעצמך -"איזה כיף שאני לא לבד בעולם! השם, אני יודעת שאתה פה איתי!

בבקשה תעשה שהכל יסתדר! בבקשה תן לי סבלנות לפיקדונות ששלחת לי!"

בדרך כלל זה עובד.

מנסיון אישי כבת בכורה בבית אני יכולה לספר לך, שאני זוכרת שכשהייתי בכיתות הנמוכות של בית הספר

עדיין לא מספיק גדולה כדי לעזור הרבה לאמא שלי

היו לי מלא אחים ואחיות קטנטנים, והבית היה מבולגן כמעט תמיד, למרות שאמא שלי החמודה הזאת כל הזמן עשתה אוירה שמחה בבית, למרות הבלאגן ולמרות שהיא טיפוס מאד מסודר. היום אני יודעת להעריך את זה ולהעריץ את זה!

והיום - כעשרים שנה אחרי (נכון זה הרבה זמן אבל זה התחיל הרבה קודם) - אמא שלי כמעט לא עושה כלום. ולא בגלל שהיא מחלקת הוראות, פשוט כי כולם כבר בוגרים ואחראים וחשוב להם הסדר והנקיון, והבית רגוע ושמח. השלב הקשה כבר הרחק מאחור. אני בעצמי עכשיו נמצאת בתחילתו (עם שניים ועוד אחד בדרך)...חח... אבל יודעת שהכל משתלם!!

העיקר ליצור זכרונות טובים,

חזקי ואמצי!! 

אמא שלי תמיד אומרת שהתקופה הכי קשה בחיים שלה הייתה עם ארבעה קטנים. 

הגדול לא מספיק גדול וכולם זקוקים להשגחה כל הזמן.

זו באמת תקופה מאתגרת שתעבור ויהיה יותר קל.

האיבוד שליטה על המציאות הוא מפחיד, מטלטל, מה קורה פה? איפה האמא שהייתי שידעה להקשיב ולשמוח עם הילדים?

התחושות שלך ממש מובנות.

אני מציעה להרפות. 

לא נורא אם הקטנה מבלגנת, אז יהיה מבולגן. לא נורא אם את לא מתלהבת מכל פיפס, יש תקופות של חוסר כוחות.

נסי לקבל את המצב כמו שהוא ותראי שהוא ישתפר!

ואני מזה מבינה אותך ורק עם שתיים

כתבת שאת עובדת במשרה מלאה.

בתור מי שכל החיים עבדה במשרה חלקית מאד ורק בשנים האחרונות אחרי שהילדים גדלו, הגדלתי באופן משמעותי את המשרה,

אני יכולה להגיד שהעבודה מעייפת ושוחקת אותי מבחינת התפקוד ההורי.

לצערי הרב, כיום אני יכולה להזדהות עם חלק מהדברים שכתבת,

ובעבר כשהייתי יותר בבית, היה לי הרבה יותר כוח וסבלנות לילדים,

למרות שאז היו יותר קטנים וצפופים, ומבחינה אובייקטבית גידול הילדים אז היה יותר עמוס.

אם יש לך דרך הצמצם את המשרה (וככה גם לצמצם את הוצאות המעון והמטפלות)

לדעתי זה שווה זהב!

מרוויחים את הילדים, את הנחת, ואת השמחה.

במיוחד את המשימות שהכי השתוקקנו להן הקשורות בלהיות אמא. חייבת להקשיב, חייבת לסרק ולקלוע צמות , חייבת לקרוא סיפור, חייבת לבשל, חייבת לחבק ולנשק, חייבת לאהוב. אני נותנת מתוך רגש חובה. וזה מאוד- מאוד מתיש! איך אנחנו מגיעות לזה?

זה בא מתוך גישה ביקורתית על עצמינו. אני לא מספיק טובה, עלי להיות ככה- וככה.

האמת היא הפוכה. אני טובה מאוד! אני אמא טובה שאוהבת ורוצה לעשות את כל אותן הדברים הקטנים יום-יום. אני נהנית וזה מצחיק אותי לשכב על הריצפה ולהקשיב לילדיי שמתרפקים עלי, אני נהנית לשלוח את ידי לתוך רעמת השיער של ילדי לעסות את הקרקפת ולהריח את הריח המתוק של הראש. אני אוהבת לקרוא בקולות מצחיקים את הסיפור התינוקי האהוב על כולנו ולהרגיש את כולם כל כך קרובים אחד לשני. אני אוהבת לבשל ביצה קשה ולתת לכל אחד לקלף אותה, אני אוהבת להרגיש את הזרועות סביב צווארי וללחוש אני אוהבת... כי זה באמת מה שאת רוצה לעשות. אז תני לעצמך לעשות מה שאת רוצה. כי את לא חייבת לעשות את מה שאת לא רוצה.

אשה יכולה להרגיש שמחה על כל האוצרות המתוקים (הילדים) שה' נתן לה, ולרצות להעניק להם המון,

ויכולה לפעמים להרגיש מותשת וחסרת מוטיבציה. תלוי במה שקורה לה.

נכון שהמצב הרצוי הוא לשמוח ולרצות להשקיע בילדים, אבל  יש מצבים שדווקא ההרגשה ש"אני חייבת" 

זה מה שעוזר. כן, אני חושבת שזה עוזר להגיד: "הקב"ה  הפקיד בידי את הילדים האלה והוא סמך עלי שיש לי את היכולת לגדל ולחנך אותם נכון. אז אני חייבת מעצם היותי אימא לטפל בהם, להתייחס אליהם בסבלנות, לחנך אותם לתורה ולמצוות". 

יש עיקר ויש טפל. בית מבולגן, כביסה לא מקופלת, ארוחה פחות מושקעת אבל עדיין מזינה זה פחות חשוב 

מיחס חם, אוהב, וסובלני לילדים. פחות חשוב מחינוך טוב. יש דברים שאפשר לוותר אליהם.

מאז שאני אמא אני פחות פרפקציוניסטית וזה עוזר לי.

אני גם משתדלת להזכיר לעצמי מה עיקר ומה טפל וגם זה עוזר.

וגם לתת מנוחה, וזמן לעצמי, וגם ללמוד תורה. כל אלה ממלאים אותי בכוחות חדשים ואני חוזרת לילדים שלי יותר סובלנית ושמחה.

אבל גם אם יש לפעמים ירידות במצב רוח (אמהות יכולה להיות מתישה מאוד), זה בסדר. גם אם נפלנו קמנו!

אוהבת, משתדלת ומודעת לעצמך.

את גם הקשבת לשיעורים של הרבנית ד"ר חנה קטן שמעודדת אמהות לבנות משפחות ברוכות ילדים. (היא בעצמה יש לה 13 )

היא גם אשתו של הרב קטן, תלמיד חכם.

ובאמת בנושא הזה, האם להביא ילדים לעולם, ומתי, צריך לשמוע לתלמידי חכמים, אנשי תורה.

להביא בן ובת זו מצווה עשה דאורייתא. להביא ילדים נוספים זו מצוות עשה מדרבנן.

מה יכול להיות יותר גדול מלהביא בן אדם לעולם ולגדל אותו לתורה ולמצוות?

אז נכון שזה דורש המון כוחות, אבל נשים שונות ביכולות שלהן, במצב המשפחתי שלהן, במצב הכלכלי שלהן.

לכן  יש לא מעט נשים דתיות יראות שמיים שלא מחליטות החלטה כזאת האם להביא ילד לעולם, לבד.

הן מתייעצות עם תלמיד חכם שהוא איש תורה האם למנוע הריון ולכמה זמן. 

ובאמת איך נחליט איזה ילד אמור להיוולד ואיזה לא?

הרבה פוסקים גם ממליצים על הפסקה מסוימת אם  יש צורך אמיתי, כדי להחזיר כוחות, ולא כדי להפסיק לגמרי להביא ילדים.

שלושה שותפים באדם: אביו, אמו והקב"ה. אנחנו לא לבד. יש סייעתא דשמייא בגידול הילדים.

הרבה בהצלחה!

היא העלתה את העניין של משפחות ברוכות ילדים למודעות,

ואמרה שמצד אחד נכון שזו מצווה גדולה, 

אך זו לא מצוות עשה דאורייתא, וצריך להיוועץ בחכמי תורה

אם למנוע או לא.

אנחנו באמת מתייעצים וב"ה הרב התיר לנו למנוע לשנה נוספת.

אני משתפת אתכן במשהו די אישי,

והוא שאני שמחה מאוד,

כי הקושי בהריונות אצלי, גורם לי לרעוד ממחשבה על ילד נוסף.

תודה @עדידי1990 ו@אדל35 על הדאגה הגדולה,

ועל הראש הישר והבריא שאומר שלפעמים צריך להנמיך ציפיות.

זה באמת קשה! תוכלו ללמד אותי איך אתן מצליחות?

אם אני לא מפקסת את הבית בערב, אני מרגישה ממש רע!

שתזכו כולכן לנחת ושמחה מכל הילדים,

המון המון סיעתא דישמיא וכוחות!

לא הייתה לי שום כוונה לפגוע.  כתבתי על נושא של הולדת ילדים מנקודת מבט של תורה ושזו מצווה גדולה.

לגבי הורדת ציפיות, לדעתי צריך להבדיל בין עיקר לטפל.

גם לי חשוב לנקות ולסדר בסוף היו, אבל נראה לי במשך היום לא נורא אם לא הכל מתוקתק.

חינוך טוב וסובלני ואווירה טובה יותר חשובים.

יכול להיות יצירה קלילה, סתם ערב שכל אחת מביאה משהו טעים, אוכלים ומדברים.

זה נקרא סיורי טבע עירוני. מגלים צמחים ובעלי חיים.

פיתות על הטאבון ביער..

זה עולה מעט כי זה רק תשלום למדריך.

החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.

אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''

בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב. 

שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.

אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?

זה נשמע מאד מעיק.

למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?

אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת

מאוד מאוד מבינה אותך💔

מאוד כבר אמרתי?

אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.

אל תכביד עליהם

תקליל

שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים

צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .

תשחרר

שיעור כללי תעביר במקום אחר

בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים

יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת. 

אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...

קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.

1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון. 

2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !

3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'

4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.

5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.

6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.

8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.

9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]

10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.

11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.

12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]

אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.

לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.

לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.

יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).

נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.

אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)

תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה

1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.

אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.

תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...

2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..

סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.

3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.

כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.

בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.

ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.

4. כמובן תפילות!!

לק"י

אמהות

הריון ולידה

ועוד

יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב

אף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם כי אנחנו עם קטן.

לכן הנביאים אומרים שבעתיד הגויים יסייעו לנו כלכלית כמו שהאומן והמניקה עוזרים לתינוק קטן "והיו מלכים אמנייך ושרותיהם מניקותייך"

היא המדינה המערבית היחידה שהאוכלוסיה שלה מתרבה בעוד שאוכלוסיית המדינות המערביות האחרות צונחת.

ישראל היא מדינה שיש סיכוי לדור שלנו להזדקן בה בכבוד כי יש לה צעירים שישלמו מיסים למחלקת הרווחה.

כבר היום ישראל יכולה לקיים את התעשייה שלה ללא מהגרים (ברוב ענפי התעשיה, יש עבודות בבניין ובמוסכים ובסיעוד שזה יותר קשוח).

ישראל צפויה להגיע ל24 מליון נפש עד שנת 2100 ויש הערכות שזה יקרה עוד לפני כן.

בקיצור הבאת ילדים לעולם זה ברכה לישראל.

לא נראה לי שיום אחד נהיה מליארד כמו הסינים.

ואם מתישהוא נמנה מליארד, אז הסינים ימנו 500 מליארד (ויגורו בכוכבים אחרים או לא יודע מה יהיה. ובכלל השאלה אם ארץ ישראל יכולה הלכתית להתפשט על כל העולם, או שהטבעים ישתנו בעתיד או הטכנולוגיה בעתיד הרחוק תאפשר לנפח את כדור הארץ או לא יודע מה יהיה). בכל מקרה תמיד נהיה עם שמהווה אחוז קטן כמותית מהאנושות, ואף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם

אנחנו נכנסנו לגור בקראוון כשהיו לנו שני ילדים, ועברנו ממנו עם שלשה ילדים, והיה סביר.

לא זוכר כמה מ"ר הוא היה, אבל היו בו שני חדרי שינה - אחד לנו ואחד לילדים, שהיה בו מקום להשכיב את שלשת הילדים במרווח.

והיתה חצר גדולה שהילדים שוטטו בה בכל זמן שמזג האוויר איפשר את זה....