"אמא, למות זה כואב?"
שום דבר שבעולם לא יכל להכין אותה לשאלה מעין זו. מה אפשר לענות לזה בכלל?! אם יכולה לענות לילדה על שאלה שכזו?!
"אמא, למות זה כואב?" חזר בשנית כאשר היא לא ענתה.
השאלה ניבטה אליה מתוך עיניו החומות בהירות. מבטו הרך ומלא התום הוקשה רק על ידי התרופות המרובות שהוכנסו לגופו בחודשיים האחרונים.
הוא שכב לו במיטת בית החולים, צינורות משתלשלים סביבו. אל צידו הימני של בית חזהו הוצמדה אלקטרודה, ותפרים חדשים וישנים ניגלו לידו. הוא עצם את עיניו בעייפות והיא נמשכה בקסמי הזיכרון.
הכל התחיל כשחזרו מהגן יום אחד . הוא רץ קדימה, ונעצר לאחר כמה מטרים, מתנשף.
"יותמי, הכל בסדר?" שאלה. הוא התיישב על המדרכה החומה בתגובה והמשיך להתנשף.
"בוא," אמרה לו . הוא משך בכתפיו ונשאר בישיבה . היא נאנחה והרימה אותו והתקדמה הביתה.היא פנתה לרחוב מגוריהם כאשר ראשו של יותמי נשמט לצד גופו . היא הורידה אותו בבהלה לרצפה . יותמי היה חוור מאוד, עד כדי לובן ,ועיניו היפות והזכות היו עצומות.
עובר אורח התקשר במהירות למד"א, בעוד שחברו ביש ממנה להתרחק קמעא והחל להחייות את יותמי.
"אל תדאגי, אני חובש במקצועי." עצר לשניה והמשיך בעיסוי. הוא פעל בדיוק נמרץ לפי ההוראות- מינימום 120 בדקה , 4 סנטימר ועוד.
היא נותרה קפואה במקומה . בתור מורה, יצא לה לראות כמה פעמים לראות תמידים נפצעים או מאבדים את ההכרה. אך לא כך.
האמבולנס הגיע ומיד יצא לדרכו , נושא עליו את יותמי הקטן. כאשר הגיעו לבית החולים, יצאו שלושה רופאים ולקחו את יותמי הקטן לחדר טיפול נמרץ. שם ניסו לברר את מקור הבעיה, אך לא עלה בידם.
"יכול להיות שסתם התייבש. תשחררו אותו מחר בבוקר." כך הפטיר הרופא הראשי לחבר מרעיו לפני שיצא את החדר. חבירו לצוות לא הסכימו איתו, אך לא עלה בידם לשכנע אותו לשלוח את הילד לרטנגן וסי טי . כך, עשרים שעות לאחר התקרית, כבר היה יותמי בגן, משחק עם חבריו במשחקי קופסה ובשעת הריכוז.
אך לא לזמן רב. באותה השבת, מעט לאחר הקידוש של היום, התמוטט יותמי שנית. הוא פונה במהירות לבית החולים , שם התבשרו הוריו כי הוא סובל מחור בלב ועורק סתום.
"אין הרבה מה שנוכל לעשות.. נוכל להאריך את חייו, אך לא ההרבה יותר מהר ... אנו מצטערים."
היא נזכרה בכל זה ברגע אחד . 'בום' של רגשות שמתערבבים ועושים בבטנה סלט אחד גדול של לחץ ומתח ופחד ותסכול וחוסר ישע.
מה ניתן לומר ליל שנמצא במצב שכזה?
"לא, זה לא כואב . אם תמות---"
"אני אמות אמא. אני יודע. ומה יקרה אז? אני..."
"אל תדאג יותמיל'ה. אתה תגיע לשמיים, ואתה תראה את סבא וסבתא, שמעולם לא זכית לראות.. ואתה תראה את אברהם אבינו, שלמדת עליו בגן... ויום אחד, כולנו נגיע לשם, ונהיה שוב ביחד. "
היא צפתה בעיניו שנהיו עכורות יותר ונעצמו אט אט, אך גם במבט ההקלה שעל פניו. ובעוד הוא עוצם את עיניו, הטיבה את שמיכתו, ליטפה את מצחו ואמרה לו:" לילה טוב, יותמי שלי. לילה טוב."
שום דבר שבעולם לא יכל להכין אותה לשאלה מעין זו. מה אפשר לענות לזה בכלל?! אם יכולה לענות לילדה על שאלה שכזו?!
"אמא, למות זה כואב?" חזר בשנית כאשר היא לא ענתה.
השאלה ניבטה אליה מתוך עיניו החומות בהירות. מבטו הרך ומלא התום הוקשה רק על ידי התרופות המרובות שהוכנסו לגופו בחודשיים האחרונים.
הוא שכב לו במיטת בית החולים, צינורות משתלשלים סביבו. אל צידו הימני של בית חזהו הוצמדה אלקטרודה, ותפרים חדשים וישנים ניגלו לידו. הוא עצם את עיניו בעייפות והיא נמשכה בקסמי הזיכרון.
הכל התחיל כשחזרו מהגן יום אחד . הוא רץ קדימה, ונעצר לאחר כמה מטרים, מתנשף.
"יותמי, הכל בסדר?" שאלה. הוא התיישב על המדרכה החומה בתגובה והמשיך להתנשף.
"בוא," אמרה לו . הוא משך בכתפיו ונשאר בישיבה . היא נאנחה והרימה אותו והתקדמה הביתה.היא פנתה לרחוב מגוריהם כאשר ראשו של יותמי נשמט לצד גופו . היא הורידה אותו בבהלה לרצפה . יותמי היה חוור מאוד, עד כדי לובן ,ועיניו היפות והזכות היו עצומות.
עובר אורח התקשר במהירות למד"א, בעוד שחברו ביש ממנה להתרחק קמעא והחל להחייות את יותמי.
"אל תדאגי, אני חובש במקצועי." עצר לשניה והמשיך בעיסוי. הוא פעל בדיוק נמרץ לפי ההוראות- מינימום 120 בדקה , 4 סנטימר ועוד.
היא נותרה קפואה במקומה . בתור מורה, יצא לה לראות כמה פעמים לראות תמידים נפצעים או מאבדים את ההכרה. אך לא כך.
האמבולנס הגיע ומיד יצא לדרכו , נושא עליו את יותמי הקטן. כאשר הגיעו לבית החולים, יצאו שלושה רופאים ולקחו את יותמי הקטן לחדר טיפול נמרץ. שם ניסו לברר את מקור הבעיה, אך לא עלה בידם.
"יכול להיות שסתם התייבש. תשחררו אותו מחר בבוקר." כך הפטיר הרופא הראשי לחבר מרעיו לפני שיצא את החדר. חבירו לצוות לא הסכימו איתו, אך לא עלה בידם לשכנע אותו לשלוח את הילד לרטנגן וסי טי . כך, עשרים שעות לאחר התקרית, כבר היה יותמי בגן, משחק עם חבריו במשחקי קופסה ובשעת הריכוז.
אך לא לזמן רב. באותה השבת, מעט לאחר הקידוש של היום, התמוטט יותמי שנית. הוא פונה במהירות לבית החולים , שם התבשרו הוריו כי הוא סובל מחור בלב ועורק סתום.
"אין הרבה מה שנוכל לעשות.. נוכל להאריך את חייו, אך לא ההרבה יותר מהר ... אנו מצטערים."
היא נזכרה בכל זה ברגע אחד . 'בום' של רגשות שמתערבבים ועושים בבטנה סלט אחד גדול של לחץ ומתח ופחד ותסכול וחוסר ישע.
מה ניתן לומר ליל שנמצא במצב שכזה?
"לא, זה לא כואב . אם תמות---"
"אני אמות אמא. אני יודע. ומה יקרה אז? אני..."
"אל תדאג יותמיל'ה. אתה תגיע לשמיים, ואתה תראה את סבא וסבתא, שמעולם לא זכית לראות.. ואתה תראה את אברהם אבינו, שלמדת עליו בגן... ויום אחד, כולנו נגיע לשם, ונהיה שוב ביחד. "
היא צפתה בעיניו שנהיו עכורות יותר ונעצמו אט אט, אך גם במבט ההקלה שעל פניו. ובעוד הוא עוצם את עיניו, הטיבה את שמיכתו, ליטפה את מצחו ואמרה לו:" לילה טוב, יותמי שלי. לילה טוב."
