הכל התחיל לפני בערך חמש שנים.
חזרתי הביתה מ(צונזר) עצמה.
אבל לא היה לי חשק לחכות לאוטובוס. אז הלכתי ברגל. זה לא ממש ארוך. זה פשוט לחצות ארבע שכונות לאורך וזהו.
שעה ורבע אחר כך, אני מתקדמת לתומי ברחוב ****. והנה, מול עיני, נגלית ילדה חביבה בת שבע ההולכת ברחוב ומביטה בי.
אמא! היא צועקת. יש כאן ילדה ששמה בטעות שתי חצאיות!
אמא שחה הגיעה במהירות, לקחה את הילדה והסתלקה משם.
וכמובן שרציתי לדעת על מה היא דיברה. אז כשחזרתי הביתה שאלתי את אבא שלי.
הוא אמר לי שאצל החרדים נוהגים שלא ללבוש חצאית עד הרצפה כי זה רחובי, והזהיר אותי לא להתקרב אליהם.
וכידוע, פעם מים תמיד מים.
בתמימותי חיכיתי יום אחד אחרי הלימודים ליד אחד מהסמינרים הרבים הפזורים בשכונתי, ומישהי שיצאה משם נאותה להסביר לי.
היא הסיברה, ואני קלטתי הכל. המשכנו ככה לשבועיים בערך, כשכל יום אני שופכת את כל מה שהיא הסבירה לי לדפי יומן.
אחרי שבועיים נגמרה השנה, והיה לי חופש שלם לשבת ולחשוב עם עצמי.
לחשוב על עצמי.
לעבור תהליך פנימי ארוך.
שנת הלימודים החלה, ואני עדיין לא ידעתי מי אני ומה אני.
במהלך אותה שנה, הציונים שלי ירדו בממוצע של 2 נקודות. יכול להיות שזה הושפע מהעובדה שלא הקשבתי בכלל בשיעורים, אלא רק חשבתי וחשבתי וחשבתי.
וחשבתי.
וחשבתי.
ואז הלכתי לאור החיים, וקניתי כמה ספרים.
קראתי אותם לאורך, קראתי אותם לרוחב.
חשבתי עוד.
חשבתי עוד קצת.
עכשיו כבר הייתי מבולבלת לגמרי.
היתה בי נטייה חזקה משחר ילדותי לכיון החרדי. יש סיבה שההורים שלי הרחיקו אותי משם.
לאט לאט, התחלתי. קיצרתי את החצאית לגובה שהוא לא גובה רצפה, הוספתי גרביים, ועוד כמה דברים.
אבל לא ידעתי באמת באמת מה אני. ומה אני רוצה.
מצאתי מאמר ממש יפה של מישהו, שהסביר על הזרמים בתרבות החרדית. חסידויות, ליטאיות, ספרדיות...
בינינו, הכי התחברתי לתרבות של הליטאיות. השאיפה הזאת, לדמות של בן ישיבה, ולימוד תורה בכל מחיר - היתה בדיו' מה שחיפשתי.
קראתי עוד כמה ספרים. עכשיו כבר היה לי קצת יותר מידע על מה אני, ומי אני...
באותה תקופה הייתי מאוד מרוחקת מכל העולם בערך.
רב הזמן הייתי מכונסת בעצמי, וסתם חשבתי על העולם.
שנה שעברה, רציתי ללמוד באולפנת טהר. אבא שלי אמר שאני לא יכולה, אבל אני יכולה ללמוד בטליה. לא רציתי.
אבל לא משנה מה עשיתי, אבא שלי לא הסכין לי.
הבנתי, שאם אבא שלי מפחד מזה שאני אהיה לא ציונית דתית כנראה שיש סיבה.
זה בערך השלב שבו התחילתי פחות להעריך את הציונות.
גדלתי בבית מאוד גושניקי. לא הכרתי הרבה מעבר לתחום הזה של - הרב קוק - הרב סולוביחציק - הרב קוק - הרב סולובייציק.
בנוסף לכך גם עליתי מארצות הברית.
אי היתה שאיפה עליונה בשבילי.
עד השינוי ההדרגתי הזה, הכרתי שני סוגים של חרדים: נטורי הקרתא שהיו מדליקים שרפות ליד בית הספר 'לנו ומפגינים, והחרדים שראיתי ברחוב.
אחריו, הייתי כבר לגמרי בפנים. לפחות מהצד שלי.
הבנתי שבעצם הגאולה המובטחת לנו לא בהכרח אמורה להעשות על ידינו, ועוד יותר מכך - אולי אסור לנו.
הבנתי גם שאין לנו את כל ארץ ישראל, ועלינו לתמוך בארץ ישראל ולא במדינת ישראל.
הבנתי שלמרות מה שידעתי, מה שחונכתי הוא א תמיד האמת.
האמנתי, שכשיגיע הזמן, נזכה לגאולה.
חחח