אני נשרפת מבפנים.

הזוהמה משתלטת עלי.

אפילו הדמעות לא מצליחות לנקות אותי, הן רק שורפות, ומזכירות לי את הפעם האחרונה שבכיתי.

זה היה לא מזמן : במוצש שעבר, בטקס?אירוע? זיכרון.

והפעם לפניה, במוצאי שמחת תורה. כל כך הרבה עברתי מאז,

אבל דווקא היום, כשסיימתי,

נזכרתי בזה. ושהתחלתי דווקא כי הוא נהרג. ורציתי לעשות משהו.

 

ואני שרופה, אודה , ואים לי עוד דום.

לא אמצא מנוחה והשקט לנפשי.

בודד לי, ואני צריכה עזרה.

מישהו?

ואין מושיע.

 

 

 

אנח חסרת

 

 

 

 

אני חסרת תוחלת. בסדר?

שיפסקו לצעוק עלי, ושאני ארכוש בחזרה את מה שהיה בי.

אני מתגעגעת,כל כך מתגעגעת.

לקלות הזו בה ניתן לפתוח ספר וללמוד, ובאמת להרגיש שה' איתך

ולהצליח הלימוד! להבין על מה מדברים.

הרב אמר שזבחים נ זה הדף הכי קשה בזבחים, וחץ מהחלק השישה עשר הצלחתי הכל לבד.
אז למה דפים נא ונב סחט ממני כל כך הרבה? למה לקח לי שלוש שעות ללמוד שתי דפים! שלוש שעות!

למה כשניסיתי ללמוד ולהתרכז םשוט קפצ לי התמונות שלהם לראד ולא יכולתי לעצןר בעד הדמעות?

למה את רב הזמן ביליתי בגעגוע אליהם ובגעגוע ללימוד נכון וראוי?

צזך שההורים שלי לא שמעו את זה, כי הם היו כועסיחם ממש.

שלוש שעות על שני דפים , ועוד שעה על עוד דף. בערכין!ואז עוד עשריפ פרקי תנך, שזה עוד שעה ורבע.

ומשנב ומסלש ושמונה פרקים וכהלכתה ופניני הלכה זה עוד שעה וחצי.

כמעט שבע שעות, ושום הספק כמעט. שום הספק!

גם במבחן בתושב"ע נפלתי על שאלה של הפוך על הפוך, והתבלבלתי בשתי מילים בארמית.

החלפתי בין אמר לשאל! זה הבדל קריטי!

אם אפילו אמרית אני לא יודעת, למהאני למדת גמרא?

למה אני ממשיכה אחרי שבזבתי כל כך הרבה מאמץ ודמעות על שני דפים אומללים?

אני רוצה לחזור לשבת. שבת היהת מדהימה. יצאתי באורות, תרתיי משמע.

ועכשו?

אין לי כלום.

ואם דוד המלך תולעת ולא איש, מה אני? גרגר חול אפור רקוב שנמעך תחת סנדל של ילד בן שנה?

שמש חזקה
עוצמתית
שורפת

שמש מאירה
מבהירה
שורפת

שמש איומה
משחירה
שורפת

צועקת
לבד.





ואני




ולפעמים
השמש יורדת
ואני חושבת
שאני לא כושלת

ואז
המסך עולה
ומוחי רואה
את כישלוני הבולט

ולא מעכל.

"לא! לא רוצה! תעזבי אותי כבר" הוא צעק, השתחרר מאחיזתה, רץ לחדרו, טרק ונעל את הדלת.
הוא התיישב על מיטתו המבולגנת וטמן את ראשו בכפות ידיו. יכול להיות שהוא הגזים?
אך מיד מחשבה אחרת תפסה את מקומה. הם אלו שמגזימים. לא נותנים לו אוויר. מתערבים בכל מה שהוא עושה ומתרצים שזה לטובתו, ושילמד מניסיונם הרב.
מה הוא כבר ביקש? שיתנו לו ללמוד תורה? פיזיקה זה לא חשוב לחיים, וגם לא מתמטיקה. הוא רוצה להיות גדול הדור הבא, ובשביל זה הוא לא צריך פיזיקה! רק את הגמרא הקטנה שלו איתו. ובכלל, ב בגרויות יש לו ציונים מדהימים. אז מה הבעיה שלהם? שיתנו לו ללמוד כבר!
הוא לא יודע למה או מאיפה, אבל יש לי להם סטיגמה על לומדי תורה, שהם פחות חכמים, ופחות מבינים את החיים.
הוא לא מבין מה מפחיד ומרתיע אותם בלימוד תורה.
מעניין מה מסתתר מאחורי זה...
***
מגיל קטן חינכו אותו שהתורה היא מה שחשוב בחיים. הוא למד את זה , והפנים את זה.
כיום, הוא עושה את זה.
מרצון. הוא מרגיש טוב כשהוא לומד. הוא מתעלה. דברי התורה מתוקים ומחכימים, הוא מרגיש את זה! לא בקלישאה..
ובכל זאת, הם לא מרשים לו. לא מבינים את הערך שבזה, וממשיכים לדחוף אותו ללמוד עוד פיזיקה ועוד מתמטיקה ועוד ועוד.




בעעעעעעע.

עצוב לי.
כל כך עצוב לי.

אני לבד בעולם.
אפילו הקדוש ברוך הוא...

לבד.

הוא לא עונה לי.
כלומר, לא שפעם הוא היה עונה לי.
אבל לפחות הרגשתי כאילו מישהו שומע.
כאילו מישהו מקשיב.
ואם אני מבקשת משהו, מנסה לסדר אותו, או לפחות להסביר לי למה זה לא טוב שזה יקרה.

ועכשיו כלום.
כלום.
חצי שעה ביקשתי שיעזור לי להבין את הסוגיה הזאת.וכלום. כלום.

מה עשיתי?

היא גם לא היתה כל כך מסובכת.
אבל כבר אין לי סייעתא דשמיא בלימוד. בכלל לא.
וכולם לוחצים עלי להעביר עוד שיעור, אבל הכנתי רק אחד. לא בטוח שאני אספיק להכין עוד אחד. ואני רוצה להיות שלמה אם ההחלטה שלי.


אוף. אבא. תעזור לי. בבקשה.
אבא, אני אבודה. אני צריכה אותך.

נמאס לי לבכות ולהתחנן אליך בלי מענה. שערי דמעה לא ננעלו, אז למה בפניי נדמה שכן?

למה?

אבא, תעזור לי. אני נואשת.
גם לכתוב אני לא מצליחה.
אני צריכה אותך.



בסדר, הגיע הזמן להפסיק לשקר לעצמי ולעולם.
אני גרועה. אני איומה.
הוא אמר לי אחרי השיעור שרואים את הבנתי העמוקה וכו'.
זה שקר. כי אני לא מבינה! ואני לא מבינה!

לא יודעת כלום.
רק אתה יודע.
ואתה יודע הכל.הכל.
אז אלו תסביר לי קצת?

אני מיואשת.

חוץ מזה, גם אם אני אחליט כן להעביר עוד שיעור, אני מדמיינת את התגובה של ההורים שלי ויורד לי כל החשק.

אבא, תעזור לי.

אני מתגעגעת.
כל כך. מתגעגעת.

אף פעם לא ידעתי שאפשר להתגעגע כל כך מהר.

אני מחכה לך , שתשוב אלי, ותקבל אותי שוב, כמט פעם.
ואתה לא.

אני מנסה לדבר איתך , אבל זה לא הולך לי! זה לא הולך!

למה?
למה אני לא יכולה להיות חלק?

גם אני יהודיה, נכון? אז גם לי אמור להיות '' ר איתך!
ואני רוצה אותו, ואני מחפשת אותו וכלום!
כלום!

מה כבר ביקשתי? שיהיה לי קשר איתך? שוב?

זה כזה נורא?

אני מתגעגעת!


אבא, אולי תחזור אלי?

ואני עברתי על החוקים של האולפנה. אמרו שיש תפילה משותפת ובכל זאת הלכתי להתפלל ותיקין
כי זה מקרב
וזה לא!

ואני מתגעגעת אליך, אבא!


ואני צריכה שתעזור לי!


אבא, אתה אוהב אותי?
אני עושה נכון?
אני פועלת כמו שאתה רוצה?

זה מה שאתה רוצה ממני?


אבא, אתה חסר לי.
אתה יכול לבוא לכאן שוב, ולחבק אותי, ולעודד אותי ולומר לי שהכל יהיה בסדר?
אני צריכה את זה.


ממש.




עכשיו.





אבא, למה הלכת?






כי רב החפץ, וגדולה ההשתוקקות, לחוש בטעמו המתוק של הקשר עם הקב"ה. והתשוקה העזה שבלבב האדם לצינור ישיר של שפע ואורה ודיבור פשוט

אפילו לכתוב אני לא יכולה.


טוב שלפחות אף. אחד לא טורח לקרוא את השרשור הזה.

אבא,
אתה יודע מה אני באמת באמת רוצה כאן, בעולם?

אני רוצה להקים כאן בית של תורה.
בית של יראת שמיים.
שבעלי יהיה תלמיד חכם, ולילדי תהיה דמות מופת בבית שהם יגדלו לאורה...

שבעלי יהיה בן תורה, ירא שמיים, עם מידות טובות.
אבל באמת.



רק מה?

לא מגיע לי.
בכלל לא מגיע לי. בכלל לא.
לא מגיע לי. ככה. כפשוטו.


במטרתי בעולם -
נכשלתי.
מודה.
נכשלתי.
הכישלון צורב.
שורף.
כואב.
גורם לי לצעוק.
נכשלתי.
פשוט כך.
בהסלמה פשוטה.
נכשלתי.
סופית.
לא רוצה.
לא צריכה.
צריכה עידוד.
צריכה חיבוק.
נכשלתי.
במעין פראודיה.
נכדלתי.
לט הצלחתי.
כשלתי.
נכנעתי.
אני אתן.
אתן לגלים לסחוף אותי.
תהומות הייאוש כל כך קרובים.
אני אשקע.
ואבחף.
נכשלתי.
זהו. סופית.
במעין הקלה.
נכשלתי. סופית.
שהחיינו.
וקיימנו.
נכשלתי.
נפילה אין סופית.
מודה.



אני כישלון.

לא מגיע לי.
בזכות ודאי וודאי שלא מגיע לי.
אז אבא, אולי תתן לי לפחות בחסד?
בבקשה!

לא מגיע לי.

אבל בכל זאת.
כי אני רוצה.


פפפפפפפפפף.

טחנות הצדק פועלות לאט

כיסופים נסתרים בערבות השממה
ודממה אחת ארוכה מעיקה
אני כאן מצפה לך
בתקווה שתחזור אני מקווה
אותי אתה לבד עזבת
ילדה קטנה בערבות השממה
מחכה ומצפה עכשיו לך.
רק לך. תבוא?

יום נורא.
נורא.
בזבוז זמן מטורף.
קמתי בזמן.
לא יכולתי להתפלל כדיי אז התארגנתי בשקט.
הלכתי לותיקין. אין כמו ותיקין בישיבות, אין.
והתפללתי. אבל הרגשתי... מנותקת.
לא קשורה אליך.
למה? אבא, למה?

תגלה לי. מה עשיתי?

איפה טעיתי?


הלכתי לאולפנה. טרמפ למכון טל ומשם קו שש. הגעתי בול בזמן.
תפילה משותפת. מישהי היתה משוכנעת שזה ראש חודש. לא. אם כי, עכשיו שאני חושבת על זה , בהתחשב בעובדה שאני בדרך כלל כמעט היחידה שבאמת מתפללת ולא התפללתי אז...
שיחה.
על יום האחדות. של הרבנית.
יהדות ישראלית היא שילוב של החרדים חילונים דתיים וערבים.
מה שתגידי.

ולימודים וכאלו.
והחליטו שידוע יש לנו כל כך הרבה זמן פנוי, אז אין בעיה שיקלו לנו גם את הזמן מסוף הלימודים לערב נכון?
פעילות חובה.


ובית מדרש.
דיברנו על משמעות הכסף בעולם.
והיא אמרה שמשהו אחד שהיא אוהבת בציבור החרדי זית ההערכה שלהם לתלמידי חכמים '. אני עדיין תוהה האם זה קשור לעובדה שרק אני אמרתי שברור שאני אקנא בבן תורה תלמיד חכם מאשר במיליונר שלא תוקם את הכסף שלו.
ושהיא חושבת דברים מאוד מרתקים על החרדים.

ושיעור גמרא. ברכות. מדהים כמה לאטט אפשר להתקדם. אני גומרת דף יומי בפחות מהזמן של השיעור ואנחנו בקושי מספיקות סוגיה, וגם זה בלי להתפזר.
אבל מילא.

וכבר היה מאוחר והיה אסור לצאת מ פנימיה, אז יצאתי מלמעלה לבית המדרש ולמדתי קצת.

והלכתי לישון וקמתי שיא המאוחר.
בחמש ורבע. זהו.

הרגשתי תי נורא עם עצמי.

ועכשיו אנחנו בדרך למכון אל






ושמו כאן עכשיו את אור החיים. אימלה.
ואיזה אור על הפנים ואיזה אושר.
אני נשבית בקסמה, אבל אני לא אמורה.
נקנית היא בעמל וביושר. היא ד הדרך.אז לא מקבלים?

כמי שמצא בה את עצמי. תמיד היא באה והאירה לי פנים. ר'ק היא האירה לי פנים. היא ושלחה.


תכלית האמת. באמת תגלית האמת.


יקרה. מאוד יקרה. הלוואי ויכולתי לקבל את כולה, אבל אפשר רק לנסות.


משתגעת, מתלהטת אחריה.

אבא, תעזור לי להתנחם.





ובלילות
שוב רודפים הקולות
הגעגוע הצורב עמוק עמוק
שוב עולה לגרון ושורף

ובימים
חוזרים אלי הגעגועים
הקול שהיה עמוק עמוק
שוב עולה לגרון וצועק

תחזור
תחזור היום
אנו אבודים, מחכים

תחזור
תחזור היום
אם לא אתמול אז היום

וברגעים
הקטנים של החיים
נער משחק עם אחותו בגינה
ובחור שממהר בחריצות לישיבה

וברגעים
הגדולים של החיים
נער משחק מתענג על התורה
ובחור שלאחותו מסייע בשמחה

עולה הקול

תחזור
תחזור היום
אנו אבודים, מחכים

תחזור
תחזור היום
אם לא אתמול אז היום


מחכים.







אבא, תעזור.
גזרה. שישתכח מן הלב. נכון?
ותכף יב חודש.







אתה יודע כמה זמן לא דיברנו איתך?
שמונה חודשים.
שמונה חודשים של געגועים.
שמונה חודשים של תקווה, שאולי יום אחד תחזור.
שמונה חודשים של אבל.
אבל משותף, אבל, אתה יודע, לאנשים בדרכ אכפת רק בשבוע שבועיים הראשונים.

אתה יודע כמה אנשים ביכו את לכתך?
המון. המון. אלפים. אלפים.
את אחיך בדם, קברו מיד בצאת החג. אותך, קברו באמצע היום. ובכל זאת, כל כך הרבה היו שם, וכל כך הרבה רצו להגיע ולא יכלו. כל כך הרבה.

אתה יודע עד כמה מתגעגעים לך כאן?








אבא, תעזור לי.

אבא, מה קורה כאן?
אוף. אני נשמעת כל כך כופרת.
באמת שלא. אני משתדלת להאמין בך.

אבל אבא, חמה זה ככה?

זה חייב להיות ככה?

למה אני צריכה עכשיו, בסופו של יום, לשבת ליד המחשב ולפרוק אליך ככה, בצורה הזאת?
למה אני לא מצליחה לדבר איתך?

למה גם כשאני מדבר איתך, זה גלוי לאין כל? זה ממש לא יפה מצדי.
אני מתנצלת. אני חייב לדבר איתך איכשהו. ואני לא מצליחה להתפלל. לא מצליחה.
ממש סליחה, באמת. זה לא יפה שכל אחד יכול לקרוא את זה.


עכשיו, בסופו של יום, כשאני מנסה לסקור את מאורעותיו יוצא לי בליל מוזר כזה.

קמתי בבוקר.
כאב ראש עמום.
קצתי מאוחר.

מכון טל, אולפנה וזה
סוף לימודים
ישבתי, ניסיתי לכתוב. לבטא במשהו.
יצא יותר מדי שיר השירי ואו מתנשא או גס. חבל. אז ממש לא היה כוונתי.
ספרי לי, רעייתי,
על שלום אהוביך.
האם עדיין, כשמש,
מאירים בנייך?
האם עודך ברחוב מהלכת,
מברכץ את ימייך,
ומפטפטת עם שכנותייך?

ספר לי, דודי,
כיצד את יומך מבלה.
האם עדיין, בסתר ליבך,
על כתיבה, זמנך מכלה?
האם עודך ברחוב מהלך,
לכולם סודותייך מגלה,
ומושך את מעילך הבלה?

ספרי נא, רעייתי,
כי חזקה געגועי.
ספרי נא, לי,
אהובתי.
ספרי לי, מתאווה
לשמוע קולך
ספרי לי...

ספר נא, דודי,
כי כבדו געגועי,
ספר לי נא,
אהובי.
ספר לי, מצפה
לשמוע קולך
ספר לי...


גלה לי...
גלי לי...

היכן?


קפיצה לבית מדרש - יש שם שיעור.
מחכה שהוא יגמר, נכנסת, מתנחלת.
**שלוש שעות אחר כך *
היא דופקץ בדלת. אני סוגרת אותה באנחה והלכת לפתוח אותה. כדאי לי להפסיק לנעול מקומות ציבוריים.

למה את כאן?, היא שואלת. סתם, חיפשתי מקום שקט.
היא סוקרת את החדר. כאן? שקט? לא מפחידים אותך כל הספרים?
אני מגחכת בשקט. אני אוהבת אותם. אני מרגישה קשורה אליהם. איך אמר ישי ריבו - שם אני מוצאת את עצמי!
באמת שהיא מדהימה. ממש.

אני יוצאת ואנחנו צריכות ללכת למבחן. מההתחלה לא רציתי ללכת לזה. ען כל השעות שהייתי חייבת להיות בחוג הזה, יכולתי ללמוד מסכת. שלמה. ועוד חוג של אמנויות לחימה.
לדעת הגנה עצמית בסיסית זה חשוב, ול ערי, יצא לי להיווכח עד כמה. אבל זה? לא.
ניסיתי להיכשל בצורה שלא תראה מכוונת שאני לא אצטרך להמשיך. זה נשמע ילדותי, אבל עשיתי את זה. גם כאב לי הראש בטירוף והרגשתי מרחפת, לא באמת עושה את התנועות.

ועברתי. אופס.
בואו רק נקווה שלא נצטרך להמשיך בזה.

וחזרתי ל'אולםנה'
יש שבת בית מדרש
בנגוהות
מה הסיכויים שכולן יהיו צנועות? אפס.
בעצם, אחד.
בא לי. בא לי שזה יקרה. בא לי להסתובב בחופשיות.

לא יקרה.


אבא, אולי תעזור לי?
אתה עוזר לי מאוד, שאני לא אובן לא נכון. אבל....

והיא מנסה לשכנע אותי לעשות סיום לערכין בשבת בית מדרש.
כן.
לא יקרה.


אפילו ערבית לא הצלתי להתפלל, ולא רק כי ערבית היא התפילה הכי מוקלת


אבא.

אוףשבת. בית מדרש



הרבנית הסכימה איתי על משהו שהציונות הדתית טועה בו

לח לי שניה לעכל



ויו. היתה לי שניה אחת, קצרה כזו, של שוב קשר אתך.
פשוט ישבתי שם לשנייה, והתחלתי לדבר והסתדר לי.
והתפללתי ערבית ובאמת הרגשתי שמקשיבים לי ושלה' אכפת.


וזה היה כל כך מדהים
וכל כך מתוק
וכל כך התגעגעתי אליך

כל כך

והיה שם נוף מדהים ממש. ממש.
וראיתי את הים ומזמן לא הייתי שם. שנה וחצי בערך.
וואו, זה המון.


וביקרנו בכוורת וראינו חלות דבש 🍯 והרגשנו כמו ילדות קטנות בגן שמתלהבות מזה.

ואז הלכנו לכרם וניכשנו עשבים. והיה חם וזה הרגיש כל כך טוב, כי פשוט התחברתי אליך דרך האדמה.

וחזרנו ואלכנו צהריים במועדון.
המועדון שלהם ע'נ' ק'.
ממש
וכולן היו כל כך מותשות שהן פשוט נשכבו על הרצפה ונרדמו
הרגשנו כמו בנים
מישהי אמרה את זה
התאפקתי לא לומר שיש דברים אחרי בהם אני מרגישה כמו בן, עיינו ערך שבת בית מדרש

אבל היה נחמד
והחליטו לעשות לנו סדנא של משהו אז יצאתי לחוץ ללמוד

ללמוד
וואו
זה מדהים
ובחמישי הספקתי רק שעתיים
בגלל המבחן
אז וואו
פשוט וואו

געגוע.


והלכנו לסעודה בבית שלהם והיו לנו דיונים מרתקים על זה שאסור להגיד בעזרת ה'
כיף
סטנדרט

ואוף. אני שונאת כשצריך לאכול בישול ביתי ומכשרויןל שאני לא אוכלת.

כי אי אפשר לאכול ואי אפשר לנמק
אבל היא היתה ממש נחמדה
ושאלה אותי האם אני אוכלת בד"ץ
ואמרתי לה שכן, כעיקרון, אבל זה בסדר ובעיה אישית שלי
אז היא שאלה כאן להתייחס אלי כצמחונית, והיה לי ממש לא נעים להגיד כן
אז פשוט אמרתי שזה בסדר
סלט מלפפון ממלפפונים של האולפנה זה מדהים ואכיל באותה. המידה.
בררררר.



והלכתי לישון ובדרך דיברתי עם הרבנית
וגיליתי משהו מדהים דחא ידעתי ומסתבר שכולם יודעים. אז הרגשתי כל כך מנותקת.
ובנות טיפסו על מגדל במים, וזה פשוט סולם בלי שום דבר שיחזיק אותם, ממש גבוה. והיא ממש פחדה ולא ידעתי מה לעשות כי הבנות לא הסכימו לדם עד שיגיעו למעלה והיא רק רצתה לראות אותן למטה שוב.

ואז היה בוקר
והתפללנו ותיקין.
אני לפחות.
שאר הבנות התפללו רגיל

ועשינו לחסי יום הולדת
וביום שיש עבדנו על זה שלוש שעות בערך, אז היה מדהים לגלות שיצא לנו יפה.

ואז היתה שיחה וסעודה ושוב אותה התלבטות
פשוט התעסקתי ב להגיש עד שנגרמה הסעודה

והיה לי שוב דיון איתה והיא הסכימה איתי על משהו שהציונות הדתית טועה בו וזה היה מדהים. מדהים.

ירדנו לחווה והיו שם ארבעה כלבים ענקיים כאלו
אימילה
ארבע שעות איתם

יש אנשים שלא מבינים למה אני אוהבת להתעמק בזה.
ובאמת, זה נראה ונשמע מוזר.
למה שמישהו ירצה להיזכר שוב ושוב במישהו שהוא אוהב, שלא כאן ולא יהיה כאן?
למה שהוא יתעקש להגיע לכל טקס זיכרון שעושים לו, למרות שהוא יודע שהוא לא יכול לעמוד בזה, ושהוא ישבר?
אנשים לא מבינים, ודי בצדק.


את פתח ליבך יוצא לי לשמוע כל הזמן , בין אם מרצון ובין אם לא.
זה פשוט שיר שבנות שרות כל הזמן.
ובאמת, אני לא מסוגלת להיזכר בו. במילים שלו עזות ומדויקות ומסעירות את הנפש, 'ובארץ המצא לנו נחמה' 'גם כשלא מבינים', אי אפשר, אי אפשר לחוות אובדן ולא להתחבר למילים האלו.
הן מדויקות וחודרות.
גם כשלא מבינים. כשלא מבינים. לא מבינים. אני לא מבינה, ואני לא יודעת , ואני בכל זאת צריכה לקבל את זה שזה הדבר הנכון.

'לשלום הנכסף' 'חיבוק אחים' עצוב כמה שזה נכון. אחד משלושת הסרטונים אצלי ביוטיוב שסומנו אצלי כאהובים הוא דברי הזיכרון לעילוי נשמתו, ולא משנה כמה פעמים אנ אראה את זה, אני אמשיך לשמוע את את ארבעים הדקות האלו. כי זה מדהים. איך רב שתלמיד שלו נהרג יכול להשמיע מילים כאלו? זה מדהים.

ובאמת, אם היו שואלים אותי, לחזור לכאב זאת אחת החוויות העמוקות והמדהימות ביותר.
לחוש את הגעגוע, את הכאב, ולדעת שזוכרים את הצוואה שלו. ושל כולם.

לפעמים, שולי רנד כל כך צודק.

הורדתי את 'צדיק' שלו.
כל כך מדויק.

כל כך שורט.

כל כך מדייק וכואב.

כל כך.
כאילו... כאילו הוא בא לכאן וקרא.

מדבר על אמונה, אבל כולי אחוזה בטבע.

כשאתה אחד העצובים בעיר


וואו


את לבי לא אסגיר.


אל תעשי תורתך קרדום, אל תעשי.



מקפיד על קלה כחמורה, מייגעת. מתאמץ


ואולי אולי משנתי סגורה, ברורה, אבל בחדרים חמץ. לא סתם חמץ. הרבה מעבר לזה.


צדיק....
אשריך צדיק....

הוא כל כך מדויק לפעמים. הוא אומר את זה כאילו זה דבר פשוט, אבל זה לא.
ובאמת, מה הערך שיגידו שאני צדיקה אם אני אל?
אני אפילו לא יכולה להגיע לרמה של עפר נקי! אז אל מה כולם מדברים?


טובלת ב עצלותי. כל כך.
לא חושבת על משהו חוץ ממני. אנשים נעלבים, ולי זה לא מזיז.
גוש צחוק.


אין לי מושג לאן אני הולכת.
ובלבי שד נייר מולך

מה אני עושה?


הולכת על ראשי ההמון בין אור לשיגעון ואין לי מושג מה ולמה ואיך.


ועוד קוראים לי צדיקה אחר כך.

הי צדיק, כלום לא יעזור, דרך הטבע זה שאתה צריך לעבור



די.
הוא מדייק מדי.


אף אחד כבר לא דוחק בי לקום.
אף. אחד לא בא לתבוע עלבונם.


הי צדיק בן כסה לעשור
מה תוכלי לומר לעצמך?
מה?
שניסית לעשות טוב?
אז ניסית. זה לא עוזר בכלום.
כלום.
את בנאדם מלוכלך.
העיקר את עם המראה שלך, של שרוול ארוך פתח סגור וגרביונים אטומות.
זה לא עוזר בכלום. בכלום.
אולי רק למראי עין.

די. תפסיקי.
את רעה ואכזרית ואין לך למה להתכחש לזה.


כלום לא יעזור.

כלום.
כלום.

אולי רק שתפסיקי.


'צדיק'.
בטח


איומה שאת.

איכס.

היה מדהים.
מדהים.
ואיום ונורא.
הכל ביחד.

אני כל כך לא החלטית.

אבא, אני מצטערת שחזרתי לפרסם את זה כאן.
את מה שאני מנסה להגיד אליך, ולא למי שכאן.
אבל לא עובד לי.. כאילו אתה מנותק.
אני מצטערת ממש.
ה סלח לי?

אז באתי והעברתי להם שיעור אתמול.
והיה מדהים. ממש. תודה לך.

לא נראה לי אני אעביר של שוב, אבל אולי.

ואז היום היה לנו סיור בבית המשפט העליון.
ולא יודעת, אבל כל הקונוטציה הזאת של בית דין הזכירה לי את הרגע שנצטרך לעמוד שם
מולך
ולהעניש על כל מה שעשינו
ויש הרבה
אבא, אתה תגן עלי בדין, נכון?


וזה היה השיעור האחרון של בית המדרש באולפנה
וחגגנו יום הולדת לבנות תמוז ואב
כולל אני ~אאוטינג~
ויואו. הן באמת חושבת את מה שהן אמרו שם? או שסתם כי זה היה מול כולן?
אני צריכה להפסיק לחשוד בכששרים.אבל מצד שני, אני יודעת שזה לא נכון.



אני אפסיק כאן. יש לי עדיין את הדף ללמוד, ואני לא מצליחה להתבטא גם ככה.
אוף.

פרסו בעצמכם את המשמעות.
אין לי לא כח ולא חשק לעשות זאת בעצמי.


אבא, את תדאג לי, נכון?
אתה לא תשאיר אותי בדד בעולם?

אוף. מעצבן אותי שאני לא יכולה לומר למה י שחשש. ומה החשש. והכל הכל מתערבב.




אף אחד לא ירצה שידוך איתי ככה. החלום שלי, שאני מטפחת כבר כמה שנים טובות יעלם.

למה זה מגיע לי? איפה טעיתי בדרך?
ואבא, אולי בכלל פשוט תבטל את זה?
כלומר, מילא הדבר עצמו. אבל למה לא תהיה לי זכות לגדל בית על אדני התורה, שברור לכולם שלימוד תורה הוא חשוב, ולא יוכל להיות לי בעל לומד?


אני רוצה בן תורה, עם מידות טובות! איזה בחור כזה יקח לו מישהי כמוני? זה מגוחך.

אוף.
כך כך חלמתי ועכשיו זה לא יקרה.





היום, כששיחקנו עתידות, קיבלתי שני פתקים של 'הראשונה שתגמור את הש"ס'
וזה שעשע אותי, כי ידעתי שאני קרובה לזה הרבה יןתר ממה שהם חושבות. הרבה.
ממה שכל אחד יודע, בעצם, חוץ ממך.
יש בנות שחושבות שמסכת, יש שכמה, אבל אף אחת לא יודעת את המפר המדויק, והן לא קרובות אליו.
זה מלחיץ אותי, כי בניגוד לתנך, אי אפשר לגמור ש"ס בשלושה חודשים, גם לא אם יושבים ארבע שעות בכל יום. לפחות לא לעומק כפי שאני רגילה.
מה א י אעשה כשאני אסיים?
אקח פרויקט חדש?


החלק הכי עצוב, הוא שעד כמה שאבא שלי יודע אני לומדת גמרא בשתי מקומות: שיעור תושבע בכיתה, וגמרא בבית המדרש. כך שהוא לא יאמין לי אם אני אספר לו, ולכן, אני לא אעשה את זה.



אוף. אבא. אתה יכול בבקשה לעזור לי שהכל יסתדר?


ואגב, ממש תודה על השיעור. לא חשבתי שהוא ילך כל כך חלק. בכל זאת, נשים מבוגרות וכו.

תודה. יש כל כך הרבה על מה, ולפעמים אני אוטמת עיני מראות, אך בכל זאת , תודה..

לכתוב.למחוק. לחשוב. להתחרט...

אבא, למה כל זאת?

אני חשה עצמי מיואשת רק מעצם העובדה שאני רכונה מעל הגמרא ובוהה התוספות הזה בלי לנסות להבין אותו. כלומר, ניסיתי פעם ופעמיים. אבל הוא ארוך וקשה לי להחזיק ראש.
אני עייפה. אני אפילו לא יודעת למה אני עייפה. למדתי אתמול!
.. אוף.
אבא.

למ ה אני שוב נופלת ושוב. ושוב. ושוב. ושוב. נמאס לי. אני אישית - מיציתי את האפקט הזה.


שבע יפול צדיק יקם. כשזה צדיק, הוא קם.כשזו אני, אז שבע. ושבע ושבע ושבע.

איי אייי איי. אבא.
זה מוזר לי ממש. פתאום אין לי את הלהט הזה, וזה צורב. כמו דקירה קלה של קרח. שמתרחש בכל שניה מחדש. כלומר, אני לומדת ונהנחת מזה, אבל אין בי את הלהט האדיר הווא, שרק עכשיו שהוא נגוז אני מבחינה בעוצמתו.

כל כך הרבה דברים היו לי, ולא ה ערכתי אותם. ביכולת לדבר, להתפלל, ללמוד.
מתגעגעת.
חפצה.


אין כלי מחזיק ברכה אלא השלום. ישבתי על זה, ו ניסיתי להבין האם אני מסוכסכת ען מישהי או משהו בסגנון, ולא עלה לי. בכל זאת אני אשתדל חהקפיד יותר, אבל..



אולי כי אני כאן. אני באמת מתלבטת האם לעזוב, אבל לא רוצה שיצחקו עלי או משהו. כלומר, כל כך הרבה אנשים טובים יש כאן. כל כך הרבה. אבל..
בכל זאת , יש כאן דיבור עם בנים, יסוד של היחשפות, ואני באמת ובתמים לא יודעת עד כמה טוב לי עם זה. אולי אני אזיב ורק אחזור ל חזק מדי פעם כמה מהשרשורים שלי. אני לא יודעת. המון הזה פשוט כל כך חל' ממני, כבר כמה שנים טובות וזה לא משהו שקל ליתר עליו, ככה. רני הכרתי פה אנשים מדהימים ומהממים ממש.
המפף.
לא יודעת.



כל כך הרבה פעמים פתחתי את בתגובה הזאת, וכל פעם משפט שונה.
אולי הגיע הזמן להסביר למה קראתי לשרשור ראשית. ואולי לא. אן יש ביקוש אז אולי. אבל כל עוד זה רק אני והקדוש ברוך הוא - אז אין בעיה, כי שני ו יודעים.



אני כישלון.
כן כן, אפשר לומר נחיתות כמה שרוצים, אבל זה לא סותר.
אני לא מצליחה להבין. תוספות אחד. אחד! ועכשיו השאלה שהוא מעלה שם ממש מעניינת אותי ומטרידה אותי. ואני מבזבזת כרגע זמן.
אוף.
אוף.

תגלה לי, אבא.

רק אתמול, עבר לי בראש משהו בסגנון של : 'הלוואי , שהשיעור הזה יגמר סוף כל סוף ונוכל לצאת להפסקה' לחשה לעצמה התלמידה שהביטה מתוסכלת בשעון.
'הלוואי, שהיום הארוך הזה יגמר ואני אוכל לחזור הביתה' לחשה לעצמו פקידה עמלתנית ועצמה את עיני בשאיפה.
'הלוואי, שהשנה המתישה הזאת תיגמר ואני אוכל לצאת לחופש גדול ' חשב המחנך בעודו מדפדף בתעודות המחצית.
' הלוואי שהשנים הקרבות יחלפו מהר ואני אשתחרר מהצבא' כך חיל שנמנם בשמירה.
ורק אני, ישבתי לי בשקט בפינה, הדקתי את הספר אל ליבי ונשאתי תפילה, שהרגע הזה לא יגמר לעולם.

ואיתו היום., להפך :ופתאום
בין גלי הים הסוערים
המחפשים לחנוק את נפשי
למוחקה ולהורסה
צץ דגל
אך הוא
שחור משחור.


לא יודעת.



וישבתי איתה אתמול חדיברנח באמת. באמת. היא מהממת. יש לה כוחות אדירים ממש ממש. היא מופלאה. ולמידנו גמרא ביחד. זבחים. מנחות. היא שרדה חפה מאוד אתטבילת האש הראשונה שלה כשהיא ביקשה לראות איל אני לומדת לבד, וזה מרשים.



אבא.



ואנוכי תולעת ולא איש.

. לשום לאבלי ציון, לתת להם / ולא עלתה על ליבי / אני אין מנחם לי / כי תעיתי כשה אבד

הלא אם תיטיב שאת /ואם לא תיטיב / וראה כי אין בידי רעה ופשע / על מכאובי יגעתי באנחתי

ומנוחה לא מצאתי / וכל מחמדינו היה לחרבה / לחרבה לשממה לשרקה לקללה / עניה סערה לא נוחמה

שופר הולך וחזק מאוד / יצר לב האדם רע מנעוריו / לא יכל שלחה כל ימיו/ לברית עולם לזרעו אחריו

יודע צדיק נפש בהמותו / מעמל נפשו יראה ישבע בדעתו / מאוס הרע ובחור בטוב/ בתוך בני ישראל ולא אעזוב

על כן יעזוב איש / את פניך ה אבקש / שם לפני מקדש ה' / כי שב מאחרי ואת דברי לא הקים

נמצא בו דבר טוב לה' / תורת אמת היתה בפיהו / לכו דרשו את ה' / למדו היטב דרשו משפט

ואיך אעשה הרעה הגדולה/ מקדש אדני כוננו ידיך / אלוקי ישראל לא אעזבם / נקטה נפשי בחיי אעזבה


(ישעיהו סא ג)
(ירמיה ז יא)
(איכה א כא)
(תהילים קיט קעו)
(בראשית ד ז)
(שמואל כד יא)
(ירמיה מה ג)
(ישעיה סד י)
(ירמיה כח יח)
(ישעיה נד יא)
(שמות יט יט)
(בראשית ח כא)
(דברים כב כט)
(בראשית יז יט)
(משלי יב י)
(ישעיה נג יא)
(ישעיהו ז טו)
(מלכים ו יג)
(בראשית ב כד)
(תהילים כז ח)
(דברי הימים ב א ה)
(שמואל טו יא)
(מלכים א יד יג)
(מלאכי ב ו)
(דברי הימים ב לד כא)
(ישעיה א' י"ז)
(בראשית לט ט)
(שמות טו יז)
(ישעיה מא יז)
(איוב י א)



אבא.


דפיקות לב.
מהירות. מהירות.
דופקות. דופקות.

אבא, תעזור לי כאן.
מביטה מסביב. אין דרך אחרת. אני חייבת לעשות את זה.
לא. אני לא עומדת לעשות את זה.
חייבת. חייבת.
לא.
אמרו לך.
אז מה?
תעשי את זה כבר וזהו.

השמיים בוכים מעלי, ואני בוכה איתם.
מתוך נפתולי הלב אני רועדת. בוכה. מתגעגעת.
חסרת נחמה. אני חייבת לעשות את זה. עכשיו.

שקרים.
מה שקרים?
את לא באמת חייבת לעשות את זה. בטח יש דרך אחרת.
אין! תעשי את זה כבר!
לא רוצה.

לא מבינה. לא מבינה.
הרוח מערבלת את שערי הסתור ושורפת כנגד עיני האדומות. אני מנגבת את פני וזועקת.

זעקה אחרונה.

ובארץ הראה לנו נחמה ושלום וחיבוק א-ח-י-ם! נ-ח-מ-ה ו-ש-ל-ו-ם ו-ח-י-ב-ו-ק - - -

כושלת.


אבא.
אתה יודע, אומרים שכנפי נשברים
נוסקות מעלה מעלה
כנפי נשברים
מובילות האדם
כנפי הנשברים
מלטפות נושאתם
כנפיהן....

כנפי נשברים
אינן יודעות עוף
כנפי נשברים
אינן יודעות שאת
כנפי נשברים
מחבקות נושאתן
ובורחות...

זה נכון?
אני לא יודעת.
לא יודעת כלום.
לא יודעת מי אני ומה אני
מה מעשי ומה חפצי
מה מטרצי ומה מטלתי
מה עלי לעשות בעולמך.



אבא.

אוף. אבא.





יום אחד זה יגמר והכל יהיה טוב יותר.


אני צריכה לעשות סיכום שנה. חשבונפש.


אבל.. אני מפחדת.
אני יודעת מה יהיו התוצאות שלי
לא רוצה אותן

למה לא יכולתי להיות בן אדם טוב?



אוף.








לא רוצה הערצה.
גם לא כבוד ויקר
לא רוצה קהל סביב
מחייך מברך מבשר
רק רוצה לשבת בפינה
עם הספר החדש ישן שלי.

בסך הכל ילדה
קטנה עדיין
מבט
מועכר עי שמיים
בסך הכל ילדה
שואפת לגדולות
לא לגדולה

לא רוצה אנשים
שיחקו כל צעד
****
רוצה לשמה לשמה בלבד
מן תוצר אשר אבד
רוצה לשמה

בסך הכל ילדה
קטנה עדיין
מבט
מועכר עי ידיים
מבקשות מתחננול שתעלה על הבמה
והיא שותקת
מצטנפת
בפינה.


לא רוצה כבוד, לא רוצה
אנשים יחפשו ברחובות
והיא שקטה
לא רוצה לא רוצה
מחפשת לא מוצאת

מתגעגעת לא יה -
מחפשת?

לא רוצה הערצה
גם לא כבוד ויקר
בסך הכל אולי
0עם בשנה
מילה קטנה
מאדם מוערך.

אז זהו.
נראה לי שזה הסוף של השרשור הזה.
אני מקווה לפחות.

פתחתי את השרשור הזה לא כזה ממזמן.
הייתי בתקופה של קושי עצום. לא ידעתי איפה אני ואנה אני באה.
לא שהיום כן, אבל...


לא יכולתי להתפלל. הייתי יושבת ובוהה בסידור, או מתנחלץ על פיסת דשא ןשותקת.

הלכתי לכותל. עמדתי, נשענתי על האבנים הקרירות ושתקתי.
האם יכולתי לומר דבר מה?

לא יכולתי ללמוד. הייתי יושבת על הגג או עומדת בתחנת האוטובוס ובוהה בספר.
סתם ככה.

חשבתי שאולי הבעיה היא בפורומים.
ניסיתי , עזבתי, התנתקתי.
אפס.
תעיתי כשה אובד, חיפשתי דרכי. יצר לב האדם רע מנעוריו, ולא יכול שלחה כל ימיו. אני אין מנחם לי ומנוחה לא מצאתי.


***

היום,החלטתי ללכת שוב לכותל. יצאתי מהאולפנה והתחלתי ללכת, קילומטר אחר קילומטר.
כשהגעתי, החלטתי לקפיץ קודם למכון המקדש. הלכתי, קניתי את החוברת שרציתי ושלח י הודעה ל*****. הוא הביא לי מהישיבה את החוברת השניה, שילמתי לו וירדתי לכותל.
הנחתי שיהיה יחסית ריק, ולכן בופתעתי לראות המון המון ילדים ונערים עם חולצה שכתוב עליה 'משצים'.
בכל זאת, נכנסתי והתקרבתי לקיר.
ניסיתי שוב, לדבר, להתחבר. ולא עלתה בידי.
ביקשתי על בניין ביתו, אך...
ופתע התחלתי בכה. בלא שליטה, בלא בושה. נצמדתי לאבנים הקרירות ובכיתי בכמהון, לאור עליון, לאור אין סוף. ביקשתי גאולה. ביקשתי בניין בית מקדש לתפארה. התחננתי לשכינה.
ופתע, משל גוף אחר השתלט עלי, צעקתי, 'אתם יושבים לכם ספונים בבתיכם והבית הזה חרב?! לכו דרשו את ה'! ' ושוב קרסתי אל הקיר, שלווה אותי ואת חיי, אך הוא רק שארית מהחומה מהבניין.
ובכיתי על חורבן הבית, ועל חורבן הדור, עד שנסוגתי אט אט לפנות מקומי לאנשים אחרים. גופים דוממים כאלו. חסרי שכינה.

אשכרה.