כשהייתי קטנה, אבא הניח את ידי הקטנה בכפו, הוביל אותי אל החדר בו חשב שאבלה את ימי לעולם.
החדר היה חשןך, אבא העלה את האור.
על הקיר הגדול הוא שירטט טבלה ובה שתי עמודות, עמודה של טוב, ממולה רשם רע בכתב של גדולים. והחל למלא.
הבטתי בו, הוא גדול כל כך. יד לו יציבה, רושם בבטחה בטוש עבה. ממין את החפצים שסביבנו, את העולם שלי.
לאט, לאט למדתי לקרוא. כשנבוכתי עליתי לחדר בחשאי, העליתי אור. התבוננתי, חזרתי עם החלטה ברורה.
לא תמיד היה הכל פשוט כל כך וקל. היו מילים שרבצו בחלל החדר, הטילו בי אימה. קראתי לאבא, הוא תמיד הגיע, נשא את המילה בחסינות והצמיד במקום המתאים.
לאט, לאט למדתי את הסדר שעומד מאחורי המיון הקפדני, רכשתי את המיומנות הנדרשת וסידרתי את העולם שסביבי בתבניות.
היו זמנים שאבא הגיע, מתפלא על ההחלטות שקיבלתי, על השיבוצים השגויים בעיניו. את דעתו מיינתי לטוב או לרע.
ובאמצע, באמצע לא היה כלום.
יום אחד רעדה האדמה תחתי, הכל הסתחרר והקיר ההוא שעליו עמלתי כל כך. החל לקרוס. התבוננתי באלם, בהלם. בטיח המתקלף בלבנים המסתחררות, נושרות, חושפות אותו במערומיו.
לעיני נגלה חלל ריק. הקיר שחשבתי ליציב, איננו. וכמה נשענתי עליו, נאחזתי בו שלא אפול לתיהום. נאחזתי לריק, נאחזתי בריק.
בידי גרזן, מטיחה מהלומות, כמו משתיקה את פליאתו של הקיר התמה, הרי יכולתי להרוס אותו במהלומת יד אחת.
מתעקשת להלחם בו, לא בשביל מותו, למען חיי.
והכל מסתחרר, נאבד.
המילים החסרות מתעקשות לחפש להן מקום, לא מסכימות לתפקיד הנוודות שהותרתי להן.
ואין טוב ואין רע.
אולי יום אחד אבנה לי חדר קטן, וארון ושידה וחלום.
אתחיל שוב למיין,
אולי אוסיף עמודה באמצע
אולי.
כשאני סוגרת את הדלת איש לא יודע באיזו חורבה אני נמצאת, המבואה מסודרת, מהחלון ניבטים קירות מסוידים בצבעים עזים.
עומדת בתווך, סביבי טיח, לבנים מנותצות ולב אחד שמחפש לו מקום
ואיך אדע, אם איבדתי אמון? אם המקום היציב בחיי היה הכותל הזה, שמאום לא היה בו?
ואיך אבנה לי חדר חדש? ואיני יודעת לצקת יסודות, ורעידות אדמה פוקדות את גבולי, מאימות על שלמות המבנה שאקים?
אני עומדת בתווך, סביבי טיח, לבנים מנותצות ולב אחד שמחפש לו מקום.
החדר היה חשןך, אבא העלה את האור.
על הקיר הגדול הוא שירטט טבלה ובה שתי עמודות, עמודה של טוב, ממולה רשם רע בכתב של גדולים. והחל למלא.
הבטתי בו, הוא גדול כל כך. יד לו יציבה, רושם בבטחה בטוש עבה. ממין את החפצים שסביבנו, את העולם שלי.
לאט, לאט למדתי לקרוא. כשנבוכתי עליתי לחדר בחשאי, העליתי אור. התבוננתי, חזרתי עם החלטה ברורה.
לא תמיד היה הכל פשוט כל כך וקל. היו מילים שרבצו בחלל החדר, הטילו בי אימה. קראתי לאבא, הוא תמיד הגיע, נשא את המילה בחסינות והצמיד במקום המתאים.
לאט, לאט למדתי את הסדר שעומד מאחורי המיון הקפדני, רכשתי את המיומנות הנדרשת וסידרתי את העולם שסביבי בתבניות.
היו זמנים שאבא הגיע, מתפלא על ההחלטות שקיבלתי, על השיבוצים השגויים בעיניו. את דעתו מיינתי לטוב או לרע.
ובאמצע, באמצע לא היה כלום.
יום אחד רעדה האדמה תחתי, הכל הסתחרר והקיר ההוא שעליו עמלתי כל כך. החל לקרוס. התבוננתי באלם, בהלם. בטיח המתקלף בלבנים המסתחררות, נושרות, חושפות אותו במערומיו.
לעיני נגלה חלל ריק. הקיר שחשבתי ליציב, איננו. וכמה נשענתי עליו, נאחזתי בו שלא אפול לתיהום. נאחזתי לריק, נאחזתי בריק.
בידי גרזן, מטיחה מהלומות, כמו משתיקה את פליאתו של הקיר התמה, הרי יכולתי להרוס אותו במהלומת יד אחת.
מתעקשת להלחם בו, לא בשביל מותו, למען חיי.
והכל מסתחרר, נאבד.
המילים החסרות מתעקשות לחפש להן מקום, לא מסכימות לתפקיד הנוודות שהותרתי להן.
ואין טוב ואין רע.
אולי יום אחד אבנה לי חדר קטן, וארון ושידה וחלום.
אתחיל שוב למיין,
אולי אוסיף עמודה באמצע
אולי.
כשאני סוגרת את הדלת איש לא יודע באיזו חורבה אני נמצאת, המבואה מסודרת, מהחלון ניבטים קירות מסוידים בצבעים עזים.
עומדת בתווך, סביבי טיח, לבנים מנותצות ולב אחד שמחפש לו מקום
ואיך אדע, אם איבדתי אמון? אם המקום היציב בחיי היה הכותל הזה, שמאום לא היה בו?
ואיך אבנה לי חדר חדש? ואיני יודעת לצקת יסודות, ורעידות אדמה פוקדות את גבולי, מאימות על שלמות המבנה שאקים?
אני עומדת בתווך, סביבי טיח, לבנים מנותצות ולב אחד שמחפש לו מקום.
),
