אם  אדם רואה מראש שיש מישהי במדרכה במקום מסוים ולדוגמא היא לא צנועה ויש חשש שיהיה לו יצר להסתכל, ברור שמעיקר הדין הוא מצווה למנוע את מה שיכול להביא אותו לידי נסיון...כולל אם זה לעבור מדרכה

מחיצה בחתונה?

אתה מצטט חלקית מכדי להבין מה אתה מנסה להגיד, וגם מה הרב עצמו אומר.

מוזר לי מה שאתה אומר על הרב פיינשטיין. ידוע שדברי הלבוש, שהיה הראשון בעניין, רק היו לימוד זכות.

זה פשט דברי הלבוש, כברור לכל רואה. זה שפרשנו את זה, זה עניין אחר כבר...

זאת תשובה שלמה מה שציטטת למעלה?! לא ראיתי כזאת באגרות משה עד היום

כתוב שם על פסח דווקא, ושבביה"כ זה מדאורייתא. מאיזה טעם? מטעם שזאת תפילה? אז ניחא. מטעם שזאת לא סעודת חובה שיש בה חובה מדאורייתא להמנות בחבורה אחת? אז אין ראיה משם לכאן.

ומשם משליך לרשות (לא יודע למה).

אבל לא ציטטת את החלק שהוא מביא בו את הטעם של הבי"כ

כי אי אפשר אחרת וזאת חובה דאורייתא (אתי עשה ודחי לא תעשה וכו').

לא רואה את הגאוניות, אבל אני כבר לא מונח בדיון אז זה לא רלוונטי

והעתקת לכאן רק חלק.

גם אם אפשר אחרת, שאלה אם אתי עשה וכו'

יש כמה הלכות לגבי קרובים שברור בהן שלא מדובר על קרבה ראשונה.

למשל קרבה שניה - דודות, דודים וכו'. ודנתי באחד המקרים ("מניחה לדבר עם קרוביה" בנדה או גיטין לא זוכר כרגע), עם פוסקים, והם אמרו שבאמת לא ברור מה גדר הקרובים לעניין זה! (הסיבה היא שבוודאי שלאדם אין למנוע מאשתו לדבר עם מי שמותר לה לגעת בהם, ואין רבותא בדברי ר"מ שם, ולכן ברור שלא מדובר בקרובים הראשונים)

"שמדברת עם אחיה וקרוביה ומניחה", מכאן ברור שקרוביה הם לא קרבה ראשונה (אחיה, קרוביה בנפרד).\

לא הבנתי את הקשר לרבי חיים

לא מסכים כל-כך עם ההוכחה, בעיקר כי לא ממימי הגאון הרב פיינשטיין זצ"ל אנחנו שותים.

אבל יכול להיות שאני פשוט לא מיושב מספיק להבין את הכוונה בדבריך

נ.ב, תודה שאתה מחלק לי ציונים על דבריי

על ההבנה המוטעית שלך כבר עניתי מפשט הדברים. אחיה וקרוביה, למה היה צריך לחלק בין אחיה לקרוביה? אם תאמר שבאחים החמירו במעט יותר מההורים, אז למה לא לכתוב "אחיה, סביה, נכדיה וקרוביה"?

מכאן פשוט שכך הדברים. וככה גם מבינים את זה פוסקים. מה גם שאם בנגיעה מותרת, בדיבור איצטריך למימר?

בקיצור, פשוט שלא מדובר שם על קרובים שהיא מותרת בהם בנגיעה.

דרכי לימוד הכי בסיסיים. אין צורך להגיד את המובן מאליו, וכשהגמרא לא שואלת "פשיטא", זה אפילו לא הוה אמינא.

לא זוכר אם באריכות, ולא מצאתי

לחלוטין, וזאת פשוט שזאת הפרזה.

לא מדובר על שיחות של צחוקים ואיסורי ייחוד, ברור שזה אסור עם כל אחד שאינו בעלה.

אז ברור שאדם שיאסור דבר כזה על אשתו הוא כמו ההוא ששופך את כל הכוס עם החרק.

ואם תאמר שמותר לה לדבר עם סתם אדם, זה בדיוק שמניחה לדבר עם כל אחד.

ואם תאמר שמדובר בכך שמניח אותה לדבר עם מי שהיא מותרת בהם בחיבוק ונישוק, מאי רבותא באת להשמעינן? וכי היינו צריכים לך?!

הבנת?

קח את זה בחשבון. כל מה שאתה עושה אלה פלפולים מנותקים מההלכה.

אם באמת זאת הייתה ברייתא שלא להלכה, הגמרא הייתה אומרת שחולקים עליה.

כשאני אומר שאפשר, זה רק כי אי אפשר אחרת. כבר הסברתי למה.

מי שאומר שזה "כל מי שבקשר קרוב אליה" לא רק סותר את שאר דברי חז"ל (שאסור לה לדבר עם כל אדם), הוא גם מתיר איסורי עריות.

סב ונכד הם בדיוק כמו אחים, אתה מבין את זה? הגמרא, ובטח המשניות/ברייתות, לא אומרים דברים מיותרים.

הראיה מפפוס בן יהודה לא רלוונטית. רבי מאיר הביא את דרכו כדוגמא אחת, אבל יש גם המשך. וגם את עניין ההלכה. לגבי קינוי, זה לא רלוונטי בכלל. בקינוי יש יחוד ודברים לא צנועים שהם איסור בפני עצמם. אותו האדון אסר עליה לדבר עם אף אחד ולצאת מהבית אפילו.

אתה עדיין לא חושב שהסברות שלך הן להלכה?

אתה שוב אומר שאסור לאישה לדבר עם אף אחד שהיא לא מותרת לגעת בו. ברור לך שזה מוגזם?

הוא בסך הכל ענה לשאלה ספציפית ולא טרח לפברק החמרות.

צ"ע למה מתעקשים להחמיר ללא בסיס

בעיה רצינית שככה זה כאב

אתה רוצה לצטט שטויות של רבנים מהמגזר שלך גם? רק תגיד לנו לאן אתה משתייך, ונראה לך איך בליצנות אפשר לדחות כל דבר שתביא.

אני מוחה נמרצות!

מדובר בפסקי הלכה מובהקים ומבוססים שיצאו תחת ידו של תלמיד חכם גדול

הנה עוד אחד

דמותו, וזה נכון לכל המגזרים.

והתקשורת עושה את זה חדשים לבקרים.

מי שתופס את הצד שלהם הוא רשע ומבזה ת"ח בכוונה תחילה.

לא עשו את זה לכל גדולי ישראל? לרב עובדיה, לרב אליהו?

לא עשו את זה לת"חים פוסקים עצומים? לרב אבינר, לרב שמואל?

אתה חושב שאם מישהו יצטט את המאמרים האלה, הוא לא חוטא? נו, מילא...

א. שני כיוונים, שאולי הם מחלוקת ראשונים: 1.הפרי חדש אומר שזה חלק מהכלל הרגיל שכל המצוות שכשרות ביום כשרות מהתורה מעלות השחר, וחזל תיקנו לכתחילה לחכות לנץ החמה כדי לא להתבלבל. ובקרבן הקלו כדי להספיק יותר קרבנות עד התמיד של בין הערביים (טעם שלא שייך בתפילת שחרית שרק מקבילה לתמיד). 2. באמת הזמן לכתחילה מאז שחיטת התמיד, אבל מצווה מן המובחר בנץ בגלל 'ייראוך עם שמש'

ג. לפי הרב נבנצל אין עדיפות בין תפילה לפני הנץ לתפילה אחרי הנץ, רק בנץ יש מעלה

לחלק מהראשונים (בין השאר הרמב"ם) לכתחילה יש לגמור קריאת שמע בנץ ולהתחיל עמידה מיד, וקריאת שמע אחרי/ עמידה לפני זה רק בדיעבד, וגם שם יש דיון האם לשיטתם צריך סמוך לנץ ממש או שכל הזמן שלפני הנץ (מדיוק בין השאר בלשון הרמב"ם), אבל אני לא כל כך מונח בסוגייה, ובכל מקרה להלכה לא חוששים לדעות אלו, מלבד העובדה שעל כולם מוסכם שיש מעלה גדולה בתפילה בנץ.

בנוסף, זכור לי איזה משהו שאולי יש דעות שאם אתה לא קורא ק"ש סמוך לנץ, ועמידה מיד בנץ אז לא סמכת גאולה לתפילה, אבל כאמור זה דעות מיעט קיצוניות ולגבי הדבר הזה אני בכלל לא בטוח שאכן יש דעה כזאת.

ב. שאלת למה בתפילה יש חילוק בין עלות השחר למשהאיר פני המזרח, בניגוד למצוות אחרות

באמת יש שיטות שבכל המצוות גם בדיעבד יוצא רק משאיר פני המזרח (וזה הכוונה "עמוד השחר" במשנה במגילה, או שעמוד השחר שם לאו דווקא)

לדעה שיש חילוק, בתמיד הקלו לכתחילה לפני הנץ בגלל העומס של הקרבנות (פרי חדש), אבל איחרו מעלות השחר למשהאיר פני המזרח בגלל הטעות שהייתה עם הלבנה, שמוזכרת במשנה ביומא (מגן אברהם. ובאמת בדיעבד גם תמיד כשר מעלות השחר)

[על גבי זה, יש לציין שיש שיטות שלתפילה באמת רק הנץ ועלות השחר חשובים, למרות שעלות השחר זה לא משהאיר פני המזרח]

בפשטות מדאורייתא.

מה שכתבת שבדיעבד כשר כשנשחט לפני, זה לפי המג"א.

חשבתי שכתבתי מספיק ברור, אבל אם כתבת כנראה שלא, אז טוב שהדגשת

אך טווח הזמנים לעניין 'זמן תפילה' אינו מוגדר לפי זמן הקטרת האיברים, (שמותר להקטירם אפילו בלילה, אלא שחביבה מצווה בשעתהּ) אלא מוגדר לפי הזמן הכשר (גם אם בדיעבד) - לשחיטת התמידים.

כך שמעלות השחר (לפי המגן אברהם ופרי חדש אף לפני משאיר מזרח, ולאליה רבא וגר"א דווקא משאיר המזרח) עד 4 שעות נחשב זמן תפילה כי עד אז הוא בכלל 'בוקר', וכשר לשחיטה (לפי ר' יהודה שהלכה כמותו).

ולפי דעת השו"ע שלפני הנץ החמה נחשב לזמן דיעבד, אינו משום שאין זה מוגדר 'תוך זמן תפילה', אלא ככל המצוות שביום שמצוותם אחר שתנץ החמה, (או משום שמאבד בכך את האפשרות להתפלל שחרית בזמן המובחר - עם הנץ)

גם טווח 'זמן תפילה' של תפילת המנחה נקבע לפי הזמן הכשר (אף אם בדיעבד) לשחיטת תמיד של בין הערביים, שזמנו מתחיל מחצות היום, עד הערב (לרש"י ולשו"ע- עד צאת הכוכבים, ולתר"י ולגר"א - עד השקיעה). אלא שלגבי מחצית השעה שלאחר חצות - החמירו בין לעניין שחיטת התמיד ובין לעניין תפילה - מחשש טעות. (למג"א וברכי יוסף - אף בדיעבד לא יצא, ולפר"ח וערוה"ש - יצא, וכשיטתם נראה לענ"ד מדברי הראשונים).

א. ביום הכיפורים, מחמת עומס העבודה על הכהן הגדול- שגם נשאר ער בלילה, הצום, ורצון להקדים את עבודת היום כדיי להקדים את הכפרה, הקדימו את הקרבת התמיד. ביום רגיל היה נשחט עם הנץ.

ב. בשעת הדחק ודיעבד אלו שני צדדים של אותה המטבע. פשוט לעשות את זה מראש עושים רק בשעת הדחק, ולאחר מעשה (או בארמית: דיעבד-שעשה) זה תופס. בגלל שזה היתר שקשה לסמוך עליו, סומכים רק במקום הדחק. וידוע הכלל 'שעת הדחק כדיעבד דמי', כלומר דבר שבדיעבד הוא בסדר, בשעת הדחק אפשר לעשות מראש.

ג. זכורני שכן. איני יכול לספק מקורות.

ועד שהזכרת מעשר שני תשאל על כל המצוות התלויות בארץ כולל שמיטה ויובל, תרומות ומעשרות.

בארץ.

השאלה היא אם הם כדגים שקונים דגים בכספי מעשר שני, או כמלח מים פטריות וכמהין שלא.

מה הבעיה הטכנית לסוכך באצות? חוץ מזה שרבי ירמיה שאל על סיכוך ביין קפוא הבא מהחרמון...

ואם הגמרא שואלת על סיכוך בהדסים, מה הבעיה הטכנית לסכך באלמוגים? (אפשר גם לשאול על סיכוך בספוג ימי)

כתוב במשנה בכלים שכלי קיבול של שחקקו מאלמוג לא מקבל טומאה כי הוא גידול הים. וגידול הים אינו מקבל טומאה חוץ מעורות כלב המים מפני שהוא עולה ליבשה.

אם כן אינו גידול הארץ.

ראה כלים פרק יז משנה יג, כלים פרק יג משנה ו ותפארת ישראל שם, שבת דף נב ורשי ותוספות שם. מחלוקת האם טבעת אלמוג טהורה בגלל שהיא פשוטי כלי עץ או בגלל שאלמוג נחשב גידולו מהים

וברמבם הלכות כלים פרק א הלכה ג פסק שגם "צמר הגדל בים" טהור משום שנחשב גידולו מן הים)

השאלה אם יש לחלק בין אלמוג למשל שמפורש שהוא מ7 מיני ארזים אלמוג שבים. וגם ענפיו מתפצלים כמו צמח, לבין ספוג ים למשל

מה אתה שואל בעצם? האם הולכים לפי קביעות חז"ל או לפי המציאות שהתבררה?

לגבי אלמוגים ושושנת ים ודומיהם זו שאלה קצת אחרת כי המדע מגדיר אותם כבעלי חיים ולא כצמחים. מה ההגדרות בחזל לכל אחת מהקטגוריות?

לגבי אצות, לא הבנתי למה זה או דגים או פטריות דווקא? למה אצות זה לא כמו חסה או כרוב? השאלה לא מספיק מוגדרת.

אחרת אסור לנו לאכול רובדים של חיידקים נראים לעין.

השאלה שלי היא נגיד שושנת ים זזה כמו חיה, אז האם מבחינת הליכה אחרי מראה העיניים היא חיה מבחינה הלכתית, או בגלל שמחוברת לאדמה היא צמח או כמו פטריות.

פשיטא שאלמוג לא נחשב חיה הלכתית שהרי היצרוים שבתוכו מיקרוסקופים כמו חיידקים (ומה שאנ רואים כאלמוג זה ההפרשה הגירנית שלהם , ולא ניתן לומר היוצא מהטמא טמא, שהרי הם מיקרוסקופים ולא מתחשבים בדבר מיקוסקופי הלכתיית). השאלה אם הוא צומח או דומם. ואם הוא צומח, השאלה אם נחשב גדבר שגידולו מהארץ או מהים (או לא משניהם כמו פטריות). נפקא מינא לקבלת טומאה אם עשו ממנו כלי, לסיכוך בסכך ולקניית בכספי מעשר שני.

לגבי אצות, מכיוון שהן גדלות במים ואין להן שורשים בקרקע אלא רק נאחזות בתפר דק לסלע הקרקעית, השאלה אם נחשבות צומח או כמו פטריות שאין גידולן מהארץ

בכל מקרה, השאלה שלך אכן יותר מוגדרת כרגע - אבל עדיין חסרות ההגדרות ההלכתיות. בהיעדר כאלה, הזואוחוגיה חוזרת לסייע.

מניין הקביעה שלא ייתכן יצור חי שצריך להיות אחוז חזק באדמה? צמח לא רק אחוז בה אלא ניזון ממנה. אלה אחיזות שונות.

לא הכרתי את המושג דבר שגידולו מן הים. תרחיב על זה.

מה שלא זז?

מה שאחוז באדמה?

מה שיונק מהאדמה?

אני לא חושב שבדיקה גנטית המסווגת את האבלוציה של אטתו יצור בעץ הפילוגנטית תהיה נפקא מינא להלכה, כשם שהאדם אינו קוף לפי ההלכה.

ב. מה שאמרתי הוא שמכיוון שאצה לא באמת יונקת מהאדמה אלא רק דבוקה אליה ביתד ואין לה שורשים, השאלה אם היא כמו צמח הלכתית או כמו פטריה (שאין דינה כצמח כי לא גדלה מהקרקע לפי הגמרא), או כמו דומם שגידולו מן הים (כל דבר שגידולו מן הים (נאמר על חיות) כל מה שמפיקים מהם לא מקבל טומאה לפי המשנה , חוץ מכלב המים מפני שפורש ליבשה לעיתים. משנה כלים).

צמח יונק מהאדמה ואינו מוגדר "חיה" הלכתית אלא צמח, גם צמח טורף.

אם אצות נכללות בעשב והעץ שנבראו ביום שלישי, או בשרץ נפש חיה של המים ביום הרביעי

שאלה מעניינת מאוד! 🧐 מרתק לראות כיצד ההלכה מתמודדת עם יצורים ימיים שמטשטשים את הגבול בין צמח לבעל חיים.

שאצות ושושנות ים (שנראה די פשוט שמותרות הן באכילה ואינן בכלל שרץ המים, אם כי למעשה הייתי מברר זאת בצורה יסודית יותר ולא ממהר לאכלם).

דינן כמו כמהין ופטריות וברכתן שהכל ואינן ניקחות בכסף מעשר ואין מערבין בהן (עירובי תחומין).

וממצוות התלויות בארץ פשוט לי שפטורות.

מחוברת לקרקע.

ויש יצור דמוי שושנת ים שמחובר לקרקע שהוא בעצם מדוזה שזזה וטורפת, והוא מתחלק לכמה מדוזות שמשתחררות ממנו ומשייטות בים בחפשיות. מה דינו כשמחובר לקרקע?

ומה לגבי דין סיכוך בסכך?

אצות כמובן פשיטא שאינן שרץ

התברר לי שחלק ממיני שושנות הים הן בעלות יכולות תנועה שאינן מאפיינות צמחים כלל, ונראה ברור שמינים אלו מסווגים כ"שרץ המים".

יש מינים שיכולים לנטר ממקומן, ויש שבאפשרות לזחול ממקומם על קרקעית הים.

תנועה או חיבור לקרקע?

ואם כן, מה דין צמח טורף? (הוא גם נע קצת כשטורף).

ברור לי שצמח טורף אינו 'שורץ'. דבר שלעולם אינו נעקר כלל ממקום גידולו אינו שרץ. אך אם עוקר את עצמו, באמצעות יכולת התנועה העצמית שלו, נראה לענ"ד שנחשב שורץ, גם אם זה נעשה באיטיות רבה.

לרב ארל'ה הראל שיעורים בעפרה

נראה לי שגם בגבעת אסף

הוא מדבר רהוט, לעניין, מתבל בהרבה אנקדוטות, ועוסק ביסודיות בהרבה נושאים מעניינים ופיקנטיים, בהלכה ובאגדה.