וכך הסביר יחזקאל: "ואחמול על שם קדשי אשר חללוהו בית ישראל בגוים אשר באו שמה. לכן אמור לבית ישראל כה אמר ה' אלוקים לא למענכם אני עושה בית ישראל". ה' אומר: דעו, תהיה מדינה, אבל לא למענכם, "כי אם לשם קדשי אשר חללתם בגויים אשר באתם שם". אמנם יהודים רשעים הקימו את המדינה, אבל זה לא חשוב, שהרי לא למענם ולא למעננו זה קרה, אלא למען שם קדשו המחולל.

ומה ה' עושה? "וקדשתי את שמי הגדול המחולל בגויים אשר חללתם בתוכם, וידעו הגוים כי אני ה' נאום ה' אלוקים בהקדש בכם לעיניהם ולקחתי אתכם מן הגויים וקבצתי אתכם מכל הארצות, והבאתי אתכם אל אדמתכם". איך ה' מוכיח לגויים שהוא קיים והוא אינו "חלל" - מת? הוא מזמין-מקדש את עצמו לעולם, ואומר: הנה אני! ומאחר שהגוי מבין רק כוח, זה בא לידי ביטוי בכוח: מלחמה, גבורה, ניצחון והכרזת ריבונות.

הבעיה היא שהגוי הבין, ואילו אנחנו לא הבנו! במשך אלפיים שנה טענה הכנסיה הנוצרית ימ"ש שהיא הדת האמיתית, וההוכחה שלה הייתה שהיהודים בגלות מושפלים ביותר. והנה, אנחנו חוזרים לארצנו, והמקומות ה"קדושים" של הנוצרים בידינו. כל העניין הזה הוא חרב בליבה של הכנסיה, ולכן עד היום אינם מסוגלים להכיר בנו. לכן מדינת ישראל היא קידוש השם! "בהקדשי בכם לעיניהם"!

יום העצמאות הוא יום של אמונה בה', אמונה שה' הוא כל יכול. רק אדם שראה את ההשפלות שהיו בשואה מבין את גודל הנס - משפלות לעצמאות. המדינה קמה כהוכחה שהקב"ה הוא כל יכול, וכדי שנאמין בה' ונבטח בו. אך לצערנו, בעיית חוסר הביטחון בה' היא דווקא מצד ה"גדולים". רבנו בחיי בכד הקמח (ערך בטחון) כותב: "כי מידת האמונה נכללת במידת הביטחון, שהרי ידוע כי כל הבוטח הוא מאמין, שאין אדם בוטח אלא במי שמאמין בו שהיכולת בידו למלא את שאלתו. והמאמין, יתכן שלא יהיה בוטח!"

אמונה היא על העבר, על מה שקרה, וביטחון הוא על העתיד. רבנו בחיי מדגיש שייתכן שאדם יבטא את אמונתו בעבר, אך כשמדובר בעתיד - פתאום יש פחד וחוסר ביטחון: "לפי שיש הרבה בני אדם שבוטחים בה' יתברך בכלל, והם מאמינים אמונה שלמה כי הכל בידו יתברך, אבל עניין הביטחון בפרטים לא ישית אל לבו". החיים של האדם הם בעיקר פרטים ולא "כלל". אדם שלא מאמין בפרטים, מן הסתם גם לא מאמין בכלל. וממשיך רבנו בחיי: "ומעניין הביטחון - שלא יבטח באדם כלל. וידע באמת כי אין בשר ודם יכול להיטיב לו ולהצילו זולתי אם יגזור ה' יתברך, שהתורה הזהירה שלא לירא מן האומות... וייתכן כי הוא מאמין באמת כי הכל בידי ה' יתעלה, אבל מפני שלא גדל נפשו במדרגת הביטחון, מפני זה רך לבבו ונחת טבעו וציווה עליו לחזור בו... ואין הספק, כי הירא מזרוע בשר ודם, בשפלות הנפש הוא, והירא מן האדם הוא שוכח ה' יתברך". זה דומה לדברי האב"ע בפרשת בשלח (שמות יד:יג) שהייתה לבני ישראל ביציאת מצרים נפש שפלה, נפש של עבדים.

ירמיהו הנביא קיבל נבואה מה' בעודו בבית הכלא. הבבלים צרו על ירושלים, וה' ציווה עליו ללכת לקנות שדה מבן דודו. הוא קנה אותו, ואמר לעם (ירמיהו לב:יד-טו): "כי כה אמר ה' צב-אות אלקי ישראל, עוד יקנו בתים ושדות וכרמים בארץ הזאת". אחר כך הוא פנה לה' ואמר: "הנה אתה עשית את השמים ואת הארץ בכחך הגדול ובזרעך הנטויה, לא יפלא ממך כל דבר...", וממשיך בשבחים עצומים לה' על גדולתו, גבורתו וכוחו. בסוף אמר (שם:כד-כה): "הנה הסוללות באו העיר ללכדה, והעיר נתנה ביד הכשדים הנלחמים עליה מפני החרב והרעב והדבר, ואשר דברת היה והנך רואה, ואתה אמרת אלי ה' אלקים, קנה לך השדה?" וה' ענה לו: "הנה אני ה' אלקי כל בשר - הממני יפלא כל דבר?" הרי אמרת כך בעצמך, אלא שלא שמעת לעצמך ולא התכוונת לזה.