הכל מתחיל מהציפיה של האנשים, כילדים של הוריהם, שהוריהם יהיו "מושלמים" - הרי הם אבא ואמא, ה"גדולים".. - שהוריהם יהיו כמו שהם רוצים לראות כאידיאל וכו'.
זה בא כמובן, דווקא בגלל הטוב שיש בהורים. הם נתנו לילד מצעירותו את התחושה שיכול לסמוך עליהם ועל המצפן שלהם. הוא גם רואה בהם כאילו חלק ממנו וההיפך. ממילא, "כועס", כאילו איכזבו אותו.. לפעמים בעצם זה ש"מרשים לעצמם" להיות הם ולא כמו שהוא חושב שנכון להיות. קל וחומר שמרשים לעצמם להיות אנשים עם חולשות ולא מושלמים.
אז זה מובן - אבל זה גם ילדותי.
איך מתגברים? כשמתבגרים... ובעצם רואים שגם אנחנו, כהורים, לא ירד עלינו פתאום סוויץ' מהשמיים ונהיינו מושלמים, או עם אישיות תואמת-כל-ילד, ואנחנו אפילו לא כ"כ מעוניינים לוותר על המהלך העצמי שלנוף בצד ההשקעה המרובה בילדים.
זה גורם לאדם להעריך עוד יותר את הוריו. איך עם כל המאבקים, הסביבתיים ובתוך עצמם, התמידו בגידולו, בדאגה לו. גורם לקבל את הלגיטימיות הגמורה שלהם להיות הם. גורם הלמתקד בצד שנוגע אליו - והוא הצד של הנתינה אליו. של הטוב שבהם. של עצם זה שהם הוריו. מעבר לכך - מצוות ה'.
שהיר אלו הצדדים שנוגעים לו. ה"חולשות" שלהם, או אופיים המיוחד, אינו עניינו כלל. מבחינה זו, הם כמו כל אדם אחר. אתה ה"משגיח" שלו?.. יודע כל צפוני נפשו?
ואפילו אם חווה בעצמו דברים שלא באופן המיטבי, זה מחולשות באופי, מהתמודדויות שיש לכל אחד - אבל הצד של הנתינה, של הטוב, זה ישירות ממה שהתייחסו אליו.
[אנחנו מדברים כעת על הסקאלה הנורמלית. לא על, חלילה, התעללויות מופרעות קשות, שאע"פ שמצוות כיבוד הורים היא גם על הורה רשע, אבל זה צריך לא פעם טיפול פסיכולוגי מיוחד. מדברים על "דרכו של עולם"..]
.
