אבל זו עבודה. לפעמים תמידית.

לפעמים הכעס הוא במקום. על עוול ממשי. וגם כשזה המקרה, צריך ללמד את עצמנו להכיר במגבלות היכולת של ההורים שלנו למרות האכזבה, ולאהוב אותם על מה שהם ומה שהם מסוגלים לתת.

ואפשר בעדינות ללמד את זה לילדים שלנו.

וזה דווקא מעצים ומצמיח את הילד, למרות שכשאנחנו הורים אנחנו מקווים שהילדים יראו עין בעין עם הדרך שאנחנו בוחרים לגדל אותם, ויעריכו אותנו.

ואם הילד מבטא את חילוקי הדעות הדעות איתנו בצורה מכובדת, ואנחנו בכל זאת מבהירים שזו דרכנו, זה לגמרי תקין.

ולפעמים מתאים גם לקחת לתשומת הלב שלנו את מה שהילד מבטא ולצמוח מזה בעצמנו.

גם לי יש דברים שבחרתי קצת אחרת מדרך של הורים שלי. מניח שגם לילדיי יהיו שיטות קצת שונות בעניינים שונים.

אבל זה לא אומר שצריך לכעוס על מי שדרכו מעט שונה משלי, ובטח כשאלה ההורים שלי...

על הוריהם...

ובתכל'ס - אולי כדאי לטפל בזה ולעבוד על זה, על רגשות הכעס. מי יודע, אולי את זו שתשבי את מעגל הכעס ה"תורשתי" הזה, ובזכות זה ילדייך לא יכעסו עלייך?

תתנתקי ממה שאת רואה אצל אימך וחמותך בנושא הזה.

אדם צריך להתבגר, ולהבין שהוריו הם אנשים שיש להם אישיות עצמית, קשיים משלהם, השקיעו בו. הוא לא אמור לחנך אותם. גם לא "לכעוס" עליהם.

תעבדי על זה, תתמקדי בטוב. 

ואז, גם ילדייך, יש לקוות, יוקרנו מהיחס שלך להורייך.

יראו אותך זה  ממש מרגיש לי שיש לך עבודה לעשות

לא נכון להדחיק דברים שעברנו, עובדה שזה צף וממשיך להפעיל אותך. אם תפתרי את הדברים עם עצמך כבר לא תעסיק אותך כל כך השאלה אם הילדים שלך יכעסו עליך או לא.

את לא נמצאת במקום של השלמה עם ההורים שלך ולכן את גם לא נמצאת במקום של השלמה עם עצמך שאת אמא טובה דיה

נסי לפתוח את הדברים שגורמים לך לכעס או כאב או פגיעה, אחרי שתלבני אותם ותפתרי אותם תוכלי להגיע עם עצמך למקום של השלמה וקבלה ולדון לכף זכות. 

ואז גם תוכלי לקבל את עצמך ממקום נקי עם חוסר המושלמות שלך כאמא ולא תפחדי שהילדים שלך יכעסו עליך

הכל מתחיל מהציפיה של האנשים, כילדים של הוריהם, שהוריהם יהיו "מושלמים" - הרי הם אבא ואמא, ה"גדולים".. - שהוריהם יהיו כמו שהם רוצים לראות כאידיאל וכו'.

זה בא כמובן, דווקא בגלל הטוב שיש בהורים. הם נתנו לילד מצעירותו את התחושה שיכול לסמוך עליהם ועל המצפן שלהם. הוא גם רואה בהם כאילו חלק ממנו וההיפך. ממילא, "כועס", כאילו איכזבו אותו.. לפעמים בעצם זה ש"מרשים לעצמם" להיות הם ולא כמו שהוא חושב שנכון להיות. קל וחומר שמרשים לעצמם להיות אנשים עם חולשות ולא מושלמים.

אז זה מובן - אבל זה גם ילדותי.

איך מתגברים? כשמתבגרים... ובעצם רואים שגם אנחנו, כהורים, לא ירד עלינו פתאום סוויץ' מהשמיים ונהיינו מושלמים, או עם אישיות תואמת-כל-ילד, ואנחנו אפילו לא כ"כ מעוניינים לוותר על המהלך העצמי שלנוף בצד ההשקעה המרובה בילדים.

זה גורם לאדם להעריך עוד יותר את הוריו. איך עם כל המאבקים, הסביבתיים ובתוך עצמם, התמידו בגידולו, בדאגה לו. גורם לקבל את הלגיטימיות הגמורה שלהם להיות הם. גורם הלמתקד בצד שנוגע אליו - והוא הצד של הנתינה אליו. של הטוב שבהם. של עצם זה שהם הוריו. מעבר לכך - מצוות ה'.

שהיר אלו הצדדים שנוגעים לו. ה"חולשות" שלהם, או אופיים המיוחד, אינו עניינו כלל. מבחינה זו, הם כמו כל אדם אחר. אתה ה"משגיח" שלו?.. יודע כל צפוני נפשו?

ואפילו אם חווה בעצמו דברים שלא באופן המיטבי, זה מחולשות באופי, מהתמודדויות שיש לכל אחד - אבל הצד של הנתינה, של הטוב, זה ישירות ממה שהתייחסו אליו.

[אנחנו מדברים כעת על הסקאלה הנורמלית. לא על, חלילה, התעללויות מופרעות קשות, שאע"פ שמצוות כיבוד הורים היא גם על הורה רשע, אבל זה צריך לא פעם טיפול פסיכולוגי מיוחד. מדברים על "דרכו של עולם"..]

אני לא יודעת לענות במקום הפותחת אבל התחושה שלי בעניין הזה שלא מדובר על "כעס" במובן של ביקורת או מחשבה שההורים שלי צריכים להיות כמו מה שאני רואה כאידאל

מדובר על מצבים שנגרם לילד נזק נפשי/רגשי ישירות בגלל צורת ההתנהלות של ההורים שלו, במיוחד בילדות המוקדמת כשאין לילד כלים או אפשרות להתמודד עם הזנחה/התעללות וכדומה

ולפעמים יש קו דק בין מה שנחשב לסביר ותקין לבין מה שנחשב להתעללות או הזנחה וחמור בעיני לבטל את זה ולהגיד שכל הנושא זה הסתכלות ילדותית שילד מאשים את ההורים שלו במקום להתבגר ולדון אותם לכף זכות.

לפי הודעת הפתיחה, שהיא מאד אוהבת את הוריה אבל יש לה "כעס קטן", כך אני הבנתי. ואז - כמובן - לא "פספסתי בגדול"...

אם היא תאמר שמדברת על מציאות שונה לחלוטין - נניח, מהסוג שרמזתי בסוף בסוגריים - אז יהיה צורך להתייחס לפי המציאות המדוברת.

מה שאני כתבתי על "הסתכלות ילדותית", היה על תופעה מאד מצויה, שאצל ילדים יש כעס על הוריהם,  מהסוג שכתבתי עליו.  ואני חושב שבאמת טוב לעלות מזה. להתבגר.

אני קראתי "כעס קטן" כ"כעס מודחק" 

כי היא מתארת במהשך שיש לה מין פחד כזה שמלווה אותה שגם הילדים שלה יכעסו עליה וכו' זאת אומרת שזה יושב לה ברקע ומפעיל אותה מדי פעם.

אז לדעתי כדאי לפתוח את זה ולטפל

ואתה צודק שיש גם תופעה כזאת מצויה כמו שתיארת, גם את הצד הזה צריך לשמוע..

מראה ההיפך:

שלא מדובר במשהו חריג, ולכן חוששת שאם היא כך - וכך ראתה גם אצל אימה וחמותה כלפי אימותיהן, אז גם אצלה יהיה כך...

לכן הנחתי שזו התופעה, וה"תרופה" שהוצעה היתה בהתאם ל"איבחון" הזה, בהנחה שהיא יודעת הכיטוב אם מתאים לה...

בעיני זו המעלה בפורום שאפשר לראות כיווני חשיבה מאד שונים וכל אחד בוחר מה שמתאים לו.

מודה שלא חשבתי בכיוון שלך, כנראה בעקבות נסיון החיים שלי שהיה שונה.. אבל בהחלט אפשר לראות את זה גם ככה

אני מתנצלת אם התנסחתי מדי בחריפות

[רק כדוגמה: יש הורים שהם מאסכולה "יקית". לפעמים הם גורמים לילדיהם לרצות לחנך בדרך ממש הפוכה. אבל במבט קצת בוגר, רואים שהם ממש התאמצו. התאמצו עפ"י הדרך שלהם. ממש רצו שיהיה טוב. אז מעריכים את זה, אוהבים אותם; וכמה שעוברות השנים, גם מרגישים פחות "מאויימים" מהדרך השונה-קצת שלהם, ואז גם יותר יכולים להעריך, לראות את הצדדים הטובים שבזה, לחייך לפעמים. לא פעם, עם השנים גם ההורים עוברים משהו ויכולים לומר, בזה וזה - הייתי עושה כמוך...]

הכעס שאת מרגישה הוא לגיטימי, ובתור תגובה לעוול שנגרם, הוא בריא יותר מאשר דיכאון, שהוא הפניית הכעס כלפי עצמי. וההתלבטות שלך בינך לבין עצמך מעידה על רצון אמיתי להיחלץ מהמעגל של כעס על ההורים מצד אחד, ושל חרדה מטעויות שיגרמו לכעס מצד הילדים כלפייך בבוא העת.

תעשי מה שאת יכולה כדי לשנות מדפוסי התנהגות מקוממים שאפיינו את ההורים שלך כשגידלו אותך, תקראי, תלמדי ותאמצי דפוסי פעולה חינוכיים חיוביים, כאלה שאת מתחברת אליהם, ויודעת בוודאות שהם תקינים ומרבים חום ואהבה כלפי הילדים,

ואני בטוחה שילדייך יפנימו וילמדו ממך, וגם יעריכו אותך מאוד על ההשתדלות.

ואת תרגישי שבזה את מתקנת את העוול ונרפאת בעצמך.

ועדיין זה שווה לו והוא שמח שהבן שלו מעז לכעוס עליו 

זה גם גדלות

אני גם מפחדת מזה אבל אז אומרת לעצמי בא נדמיין אז יכעסו עלי 

ואז מה אעשה?אם אשמע אז אקשיב להם ואנסה להכיל או אתגונן ואז אנסה להבין אחר כך

אם לא אדע מזה אתפלל עליהם תמיד שיהיה להם טוב 

ואם טוב להם לכעוס שיכעסו 

לפעמים זה בריא 

זה גורם להם להתבדל מאיתנו ולהרגיש את היחודיות שלהם

לפחות לא עכשיו..

גם על מה אפשר לכעוס? תכלס הם עשו למעננו המון המון...קורה לפעמים שלא מסכימים אבל לא נורא..לא מעצבן או משהו.

להפך, מעריכה אותם מאוד, על כל מה שעשו בפני עצמם ועל כל מה שעשו בשבילי (למרות קשיים שהיו).

אולי זה קשור לזה שאני דומה להם מאוד באופי, ולכן אני מזדהה עם כל מה שהם עוברים...

ואולי זה קשור לזה שאני באופיי מעדיפה לראות את טוב באנשים הקרובים אליי...

ואולי זה באמת כי הם פשוט מושלמים!

בכל אופן, אני לא אוהבת את הגישה פסיכולוגית הרווחת בימינו - לטפול אשמה על ההורים בקשיים שקיימים אצל הילדים...

בסופו-של-דבר אדם עומד בפני עצמו, ובטח אדם בוגר, ויש לו את בחירה איך להתמודד עם החיים שהקב"ה הציב לו. (הקב"ה! לא ההורים שלו!)

מלבד הורים נדירים - כל הורה רוצה לעשות טוב לילדיו. לפעמים הוא מתקשה בזה, ובהחלט יכול להיות שהוא יעשה טעויות, אבל זה לא אומר שצריך להאשים אותו בכול!

ועכשיו, כשאני אמא בעצמי, אני מאוד מקווה שילדיי יראו את ההשקעה שלי בהם בעין חיובית, וגם אם אני עושה טעויות בגידולם - שלא יהיה בלבם כעס והאשמה כלפיי...

כמיטב יכולתם" וכו' 

זה נכון ואני מסכימה עם זה... לשם ברחתי כשהייתי בדכאון ולא יכולתי להכיל את הפגיעה הקשה שעברתי

וזה משפט שעלול להשתיק כאב של ילדים בדרך שרק תגרום להם להדחיק עוד יותר ולהפגע עוד יותר

זה משפט שצריך להזהר ממנו

המון בגרות נדרשה ממני כדי "להסתכל לנמר בעינים" ולהבין שהתעללות זה משהו שהוא מעבר לטעויות שכל הורה עושה

והאמת שהם באמת כאלה. אבא שלי ב"ה בן אדם ממש מיוחד

ואמא שלי היא מאד סבירה ומאד נורמלית, מכובדת ומוערכת. אבל כלפי בילדות מה שהיא עשתה לי חורג מגדר הטעויות המתקבלות על הדעת לכיוון ההתעללות הרגשית/נפשית.. עצוב אבל נכון. 

אחרי שנים של טיפול נפשי - אני לא כועסת עליה, כבר מסוגלת להבין שהיא עשתה כמיטב יכולתה (שהיתה מוגבלת מאד מאד)

כשאני מבינה מאיפה ההורים שלי הגיעו ומה עבר עליהם אני מבינה ולא כועסת

אבל זה לא סותר את העובדה שעברתי התעללות רגשית/נפשית שיש לה השלכות על החיים שלי, חיים של דכאון מתמיד שליווה אותי כל חיי, דכאון כזה שקצת קשה לשים עליו את האצבע, לא דכאון קליני שמטופל בכדורים אלא יותר כמו חיים במין קהות חושים, חיים של בריחה מהמציאות לעולם של דמיון והסתגרות בתוך בועה, חיים של פחדים וחרדות ועוד

וכן, אי אפשר שלא לומר שכל הנ"ל זה תוצאה של חיים עם אמא שאני בטוחה שגם אהבה אותי בדרכה שלה אבל בגלל הבעיות שהיו לה עם עצמה גם התעללה בי קשות, בנפש שלי, מגיל כל כך קטן שאי אפשר לתלות שום אשמה בי.

ושלא תבינו לא נכון - אמא שלי היא אישיות מכובדת ומוערכת בקהילה. הרבה אנשים מחמיאים לי ואומרים לי כמה זכיתי שזו אימי. אף אחד לא יודעת איך היא התנהגה לפני שנים רבות, כשאני הייתי ילדה קטנה קטנה (אני בין הראשונים) וגם עד היום ההתנהגות שלה בין כותלי הבית והמשפחה לא ממש תואמת את ההתנהגות המרשימה שלה בחוץ, בין אנשים זרים.

נכון שאלה החיים שה' ייעד לי ואני כאדם בוגר צריכה לבחור איך להתמודד אותם. אבל אצלי קודם כל הצעד הראשון היה לצאת מההדחקה, להכיר ולהודות בכך שעברתי התעללות ומהנקודה הזאת לבחור לטפל ולרצות להחלים. במיוחד בשביל לא להמשיך את המעגל הרע הזה ולא לפגוע בילדים שלי

אני מאד מקווה ומתפללת ומשתדלת שעם הילדים שלי הטעויות שלי ישארו רק בגדר של *טעויות* שיכולות לקרות לכל אחד כי כולנו בני אדם ושאצליח לבנות איתם קשר בריא וטוב

אגב, מהדכאון התפטרתי בסופו של דבר ע"י כמה שנים של טיפול פסיכולוגי

ועדיין הולכת לטיפולים שונים און אנד אוף כשעולות סוגיות חדשות בחיים שלי, ככל שהילדים שלי גדלים ואני מגיעה לצמתים חדשים בחיים שמפגישים אותי עם מקומות בתוך עצמי שאני מרגישה שאני זקוקה בהם לתמיכה וריפוי.

אבל אני חושבת שהם נדירים.

אשרייך שאת בכל זאת לא כועסת...

בכל אופן רק אחרי שנים של טיפול נפשי אני יכולה להגיד שאני לא כועסת

פעם כעסתי מאד מאד מאד ואני חושבת שצריך מאד להזהר לא לגרום לילד להרגיש אשמה מזה שהוא כועס על ההורים שלו, אם הוא כועס כנראה שאין עשן בלי אש, זה יושב על משהו שצריך לתת לו מקום. רק אחרי זה אפשר להגיע להבנה וחמלה ובסוף השלמה עם ההורים

אולי כי נפש שמתמודדת קל לה יותר לזהות נפש אחרת שמתמודדת ולכן אני פוגשת את זה יותר, לא יודעת

יכול להיות טיפול בקטנה כמו לפתוח את זה אפילו כאן בפורום, לקבל תמיכה, תובנות, זויות הסתכלות חדשות

ויכול להיות טיפול של ממש - פסיכולוגית קלינית או משהו אלטרנטיבי

אבל להגיד "חבל לבזבז על זה אנרגיה" זה הדחקה שלא מביאה אותנו למקום יותר טוב. ממש לא. ברקע הדברים ממשיכים "להפעיל" אותנו

גם אני היום אני כבר לא כועסת אחרי טיפול נפשי של שנים לא מעטות

במיוחד לאמא שלא חוותה ילדות עם אמא טובה דיה ורוצה להיות אמא טובה דיה לילדים שלה...

נראה לי שזה התיקון שלנו.. לתקן מול ההורים וכתוצאה מזה מול כל מערכת יחסים שיש לנו בחיים

שכינה בחיבה את הנכדים שלו "השונאים של שונאיי"...

דווקא כשבגרתי והפכי לאם, גם דברים שהיה בהם ביקורת על אמי, פתאום גיליתי שלא כל כך פשוט לעשות אותם ושלא בטוח שאני עושה אותם יותר טוב. לא ממש מזדהה עם תחושת הכעס. 

ממה אני רואה לפעמים זה הבדלים במנטליות בין הדור הקודם לדור שלנו.

לפעמים הם חושבים שבכך שהם מרבים בביקורת הם מצילים אותנו מבעיות.

והם לא מבינים שאדם זקוק לאיזון של הביקורת יחד עם רוך, פירגון, עידוד, תמיכה, .. ושזה קריטי.

ואיכשהו כשזה לא מאוזן עם חום והכלה והבנה אז זה דוקר.

יכול להיות יצירה קלילה, סתם ערב שכל אחת מביאה משהו טעים, אוכלים ומדברים.

זה נקרא סיורי טבע עירוני. מגלים צמחים ובעלי חיים.

פיתות על הטאבון ביער..

זה עולה מעט כי זה רק תשלום למדריך.

החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.

אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''

בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב. 

שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.

אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?

זה נשמע מאד מעיק.

למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?

אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת

מאוד מאוד מבינה אותך💔

מאוד כבר אמרתי?

אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.

אל תכביד עליהם

תקליל

שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים

צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .

תשחרר

שיעור כללי תעביר במקום אחר

בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים

יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת. 

אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...

קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.

1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון. 

2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !

3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'

4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.

5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.

6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.

8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.

9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]

10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.

11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.

12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]

אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.

לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.

לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.

יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).

נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.

אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)

תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה

1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.

אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.

תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...

2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..

סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.

3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.

כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.

בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.

ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.

4. כמובן תפילות!!

לק"י

אמהות

הריון ולידה

ועוד

יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב

אף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם כי אנחנו עם קטן.

לכן הנביאים אומרים שבעתיד הגויים יסייעו לנו כלכלית כמו שהאומן והמניקה עוזרים לתינוק קטן "והיו מלכים אמנייך ושרותיהם מניקותייך"

היא המדינה המערבית היחידה שהאוכלוסיה שלה מתרבה בעוד שאוכלוסיית המדינות המערביות האחרות צונחת.

ישראל היא מדינה שיש סיכוי לדור שלנו להזדקן בה בכבוד כי יש לה צעירים שישלמו מיסים למחלקת הרווחה.

כבר היום ישראל יכולה לקיים את התעשייה שלה ללא מהגרים (ברוב ענפי התעשיה, יש עבודות בבניין ובמוסכים ובסיעוד שזה יותר קשוח).

ישראל צפויה להגיע ל24 מליון נפש עד שנת 2100 ויש הערכות שזה יקרה עוד לפני כן.

בקיצור הבאת ילדים לעולם זה ברכה לישראל.

לא נראה לי שיום אחד נהיה מליארד כמו הסינים.

ואם מתישהוא נמנה מליארד, אז הסינים ימנו 500 מליארד (ויגורו בכוכבים אחרים או לא יודע מה יהיה. ובכלל השאלה אם ארץ ישראל יכולה הלכתית להתפשט על כל העולם, או שהטבעים ישתנו בעתיד או הטכנולוגיה בעתיד הרחוק תאפשר לנפח את כדור הארץ או לא יודע מה יהיה). בכל מקרה תמיד נהיה עם שמהווה אחוז קטן כמותית מהאנושות, ואף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם

אנחנו נכנסנו לגור בקראוון כשהיו לנו שני ילדים, ועברנו ממנו עם שלשה ילדים, והיה סביר.

לא זוכר כמה מ"ר הוא היה, אבל היו בו שני חדרי שינה - אחד לנו ואחד לילדים, שהיה בו מקום להשכיב את שלשת הילדים במרווח.

והיתה חצר גדולה שהילדים שוטטו בה בכל זמן שמזג האוויר איפשר את זה....