היה שבוע מלחמה די חלבי, בקושי הליכות, אבל החזרנו על זה בכפל כפליים במסע כומתה, היה רבאק מפחיד, אנשים פצועים שבקושי עומדים על הרגליים טרפו את המסע כמו פסיכופתים.

שלושים ושמונה קילומטר, עם משקל, אלונקות בסוף ומלא צרחות.

חצי שנה אני נטחן למוות בטירונות ואימון מתקדם, עשינו מסעות מטורפים, עברנו שבוע מחלקה מתגלגל שכידוע הוא שבוע מזעזע במיוחד, בקושי ראיתי את הבית, אין חיים.
אבל היה שווה לעבור את כל זה בשביל ההרגשה של הסיום בקילומטר האחרון, כולם רצים בטירוף עם אלונקות למרות שבקושי מצליחים לעמוד. ואז כבר רואים את המאה מטר האחרונים... עשר מטר, מלא אזרחים עם שתייה חטיפים, כולם צורחים, החיילים והאזרחים, מניחים את האלונקה ואתה יודע שסיימת לעשות דבר מטורף, ומרגע זה אתה לוחם בצה''ל לכל דבר.
זה היה שווה. תתגייסו רק לקרבי.
עוד איזה שעתיים טקס כומתה, שעתיים למנומרת...