אתם יודעים למה נחמד לצאת לריצה?
כשרצים מזיעים. ואז אי אפשר לראות את הדמעות.

***

היא הסכימה להשאיל לי את האוזניות שלה. אוזניות קטנות כאלו , שכמעט אי אפשר לראות. ברור שהייתי שמחה יותר לשלי, שיש בהם דברים שימושיים יותר משירים, למשל פרקים, אבל זה מה שיש.
היא הבטיח לי שהיא סננה בכל והשאירה רק 'קצת ישי ריבו, קצת MBD (מרדכי בן דוד) ועוד כמה. אבל הכל שירים דתיים.'

חייכתי אליה בהכרת תודה, שלחתי אישור למדריכה ויצאתי.
השיר הראשון היה 'אור החיים'. היא באמת ידעה איך לקנות אותי. חיבתי הגלויה לשיר זה לא היתה סוד, אך גם לא עובדה שטרחתי להפיץ. מי שידע - ידע.

המשכתי לרוץ, גומאת מרחקים אדירים בזמן קצר. הריצה מרכזת אותי, מניחה לנפשי הסוערת לרגע בין לימוד ללימוד.
מנגינה מוכרת התחילה להזדמר. בלמתי בפתאומיות. מה? זה? לא יעלה על הדעת.
אני לא יכולה להמשיך לרוץ איתם ביד, ואין דרך להשתיק. אאלץ להמשיך כך. המשכתי לרוץ, חשתי את הדמעות מתגלגלות ואת הזכרונות השוטפים.
מתוך נפתולי הלב שרעד ניסיתי להרגע. לנשום עמוק.
נכון. הוא כבר לא כאן. אבל אני ילדה גדולה ואני יודעת להתמודד עם זה. זה רק שיר.
רק שיר.
והרוח , שפיעמה בי כל כך בחוזקה, מתוך תעצומות הנפש ביקשה,
לא ליפול גם כשלא מבינים. כשאני לא מבינה.
לא מבינה.
נושמת עמוק. להרגע. הוא כבר נהרג. אין מה לעשות. הוא לא יחזור.
מתיישבת על ספסל. לא יכולה. נעמדת וממשיכה לרוץ.
לרוץ, רחוק רחוק, להתרחק מהעבר.
לחזור אליו.
לחזור אליך.
דברים ניצבים בשמים, אך כאן, בארץ, המצא לנו נחמה.

ואני משיכה לרוץ, מתעלמת מהשיר החדש שעולה באוזניי - הבוקר יעלה, השמש תזרח, הציפורים...