הדלקנו נר נשמה, וכשאני אומרת את המילים "לעלוי נשמת" אני נשנקת מבכי. הלב גואה ומציף, הופך את הבטן באיטיות מסחררת. כן. מסחררת.
ואז כבר בכיתי. מגעגוע? הפתעתי את עצמי.
געגוע וכיסופים. וההכרה הזו, ש24 שנים. ועדיין. חסר, כואב ואין. אז זאת הכאפה הזו, שעדיין המשיח לא בא. ורצון להשתוקק, להיות מחובר יותר, קשור יותר ואני רחוקה שנות אור וזה מתסכל. אבל לפחות גילתי שיש בי רגש כלפיי הכל, שג' תמוז הפך לי את הלב הבטן והראש בנשימה אחת. גילתי שאני עוד חלק מהמערך, שיש בי רגש. שאני שייכת.