האם יש הבדל הלכתי בין מכירת נשק למדינות כמו בורמה, ומכירת נשק למדינה כמו הולנד?

כי אני מתארת לעצמי שזה העניין כאן, הרי אילו היו מנסים למנוע מכירת נשק למדינות חביבות ונחמדות , היו שולחים אותם אותם לכל הרוחות.

יותר מזה, אני לא רואה שהיוזמה הזאת הגיעה מרבנים אדוקים, שמרנים וריאקציונרים, אלא ההפך, עושה רושם שמי שמניע את הקמפיין הזה זה כל מיני שמאלנים ויפי נפש , שההלכה לא בדיוק היא מה שמעניין אותם בחיים.

מכמה סיבות

א. אנחנו לא בגלות

ב. ישנם גם יהודים בצבאות במדינות שונות

ג. אנחנו כבר לא יכולים להגדיר "עכו"ם" כמי שהינו יותר אכזרי מ"בן נוח"

ד. ברוב המקרים, כשמוכרים נשק למדינה ידידותית, אנחנו יכולים להסיק שהוא לא ישמש כנגד יהודים.

בהלכות ע''ז זה מוזכר אגב היחס לגויים אבל עניין איסור מכירת כלי משחית היא סכנה.

אמנם ברמב''ם לענ''ד פחות רלוונטית השאלה מה מקומה של הסוגיה, כי בניגוד לגמרא כל החיבור הוא פסיקה כך שאין להניח שיש סתירה שצריך להכריע בין שתי המקומות ולבכר את זו שבמקום הסוגיה, אבל כן נראה לי שמבחינה עקרונית-רעיונית 'מקום הסוגיה' הוא שמירת נפש.

כלומר שאין פה גזירה כללית או איסור עצמי שעניינו סתום כע''ז אלא העניין הוא פרקטי מדין שמירת נפש ולכן כל העניין הולך אחרי הטעם, ואם לצורך העניין יש איום חיצוני שבו יכולים לטפל גייס חיצוני של גויים אין הבדל בין זה לבין גויים ששומרים עלינו בגולה שגם להם 'הותר' למכור למרות האיסור הכללי לכאורה למכור כלי משחית לגויים.

בהלכות רוצח וש"נ כתב "ומותר למכור הזין לחיל שלבני המדינה מפני שהם מגנים על ישראל", לא מפורש תנאי שמדובר בגלות (לצורך העניין יכול להיות מדינה שכולה ישראל ובשלטון ישראל ושומרים עליה גויים). ושוב - לענ''ד הטעם הוא העיקר ולא הדוגמה.

אבל ספציפית הכלל הזה של "סוגיא בדוכתא" לא שייך כי הוא עוסק במחלוקת סוגיות ואילו במשנה תורה לא אמורות סתירות פנימיות (למעט מקרה שיש סתירה ברורה, וידועים דברי הרמב''ם במבוא למורה נבוכים לגבי סתירות פנימיות בספרים על סוגיהן ואכמ''ל).

אני עדיין חושב שעניין האיסור ומקומו העיקרי הוא רוצח ושמירת נפש, אם כי כאמור זה לא נראה לי משנה כל כך. ובכל מקרה זה עניין של סברה אז נסכים שלא להסכים.

הדוגמה היא שישראל בגולה ולכן נצרכים לגויים שיגנו עליהם, לטענתי היא לא בדווקא והכלל תקף גם במקרה שישראל לא בגולה אבל עדיין נצרכים לגויים שיגנו עליהם (כגון לחימה מרחוק, מה שהיום הרבה יותר לרלוונטי כמובן, דוגמת צד''ל או חימוש מדינה שתילחם באיראן).

אבל בניגוד לגמרא לא מדובר בכותבים/מקורות שונים כך שאין סתירה בין השתיים כך שיש סוגיה אחת שהיא עיקר והשנייה דחויה ולכן צריך להחליט איזו מהן היא עיקר ולהניח שזו זו שסודרה במקומה, במקרה של כותב אחד שני המקומות עיקר אלא שצריך להבין למה אין סתירה. 

צריך לשעו תתשובה גם על כוונות לא טובות בלב, לא על המעשה. על זה נאמר "על חטא שחטאנו לפניך בהרהור הלב". פשוט להצטער על הכוונה הרעה, לא על המעשה. ולחשוב שאם הייתי באותה סיטואציה היית ימסגירו למשטרה רק מטעמים טובים. זה נקרא חרטה. לחשוב שהייתי חזר לעבר ועושה אחרת

כי זה היה מוצדק (לא קראתי את הסיפור לפרטים)

והקו שלו, כל אחד והפסיקה שלו, כל אחד והדרך שלו, אפילו כל אחד והכת שלו, נמשיך לחיות עם ערב-רב (ובאלאגן) במנהגים ובהנהגות הדתיות. 

קודם כל כמו שנאמר כאן, שבת זה הזמן בדיוק בשביל סיטואציות כאלה של סיטואציות כמו שלך, 

בנוסף אני ממליץ לך גם סוג של לעשות 'מבחן' לעצמך האם יש זמנים ארוכים שאתה משתמש בטלפון\מחשב\טכנולוגיה כזו או אחרת והזמן הזה מתבזבז לשווא, הרבה פעמים קורה לנו בלי שאנחנו שמים לב וזה יכול להיות אחלה של זמן לעשות בו את הדברים שאנחנו באמת רוצים, בהצלחה  

אם ה' יתברך רואה שכשיש לך זמן אתה כן פותח ספר
ולא סתם מתבטל, ניצחת.

ספר נפלא לעובדי ה', אבל תובעני
זה לא ספר שקוראים בשבת לפני השנ"צ

קשה לקריאה?

או תובעני מבחינת עבודת השם? 

יכול להיות שרצו לעדן את הנוסח. כשהספורנו מביא את זה על תשובת האחים ליוסף "האלוקים מצא את עוון עבדיך" - הם לא מועמדים למוות, אבל המשמעות זהה. אנחנו יודעים שלא עשינו את מה שאתה מעליל עלינו ואתה רק אחד מהשליחים של הקב"ה להביא עלינו את הדין שמגיע לנו בין כך.

בהשראת המכילתא

"משה דברן את! אין לי שלוחין אין לי גדודים אין לי שרפים אין לי אופנים אין לי מלאכי שרת ואין לי גלגלי מרכבה שאשלח ואוציא את בני ממצרים שאתה אומר לי שלח נא ביד תשלח?"

"כך אמר יונה אלך בחוצה לארץ מקום שאין השכינה שורה ונגלית... אמר לו הקב"ה, יש לי שלוחין כיוצא בך שנאמר וה' הטיל רוח גדולה אל הים"

על שלל הלכותיה והרעיונות הפילוסופים שכרוכים בה.

אבל מי יקרא את זה?

בהנחה שהיית רציני , אז כוונתך בין היתר שמצצות מעקה קשורה לנושא ביטחון והשתדלות, השגחה?

אשמח לחידוד..

זה חיבור מאוד מעמיק ושיטתי על מדרש רבה + אגדות ירושלמי. לא כמו עץ יוסף או אפילו יפה מראה אלא יותר סגנון מהרש"א. או טוב יותר, כמו הפירושים הממש ממש ארוכים של מראה הפנים על אגדתות מסוימות.

או: ספר שיאגד את כל אגדתות ירושלמי (קיים כבר) אבל יביא את כל המפרשים הקלאסיים של הירושלמי (קורבן העדה / פני משה / רידב"ז כו'). אולי גם חיבור כזה שמביא רק אגדתות ירושלמי מקוריות שאין להן מקבילות במדרש רבה / בבלי.

ויום אחד הוא נתקל בפירוש 'תפארת ציון' מלפני מאה ומשהו שנה והתרשם ממנו מאוד

(יש בהיברובוקס את הכרך על מדרש רבה אסתר. אני לא מכיר את הפירוש בעצמי)

אכתוב ב"נ בהמשך

שומרת את השרשור

כמו ברכון רק של שחרית מקוצרת ליחיד (יחידה למען הדיוק).

לימים שהזמן דחוק. וגם זה יותר נוח (חוברת קטנטנה במקום סידור שצריך לדפדף).

ותכלס אולי גם למנחה (גם ככה קצר)

ממש בשביל הימים הלחוצים שיוצאים מהבית מוקדם ואין זמן בכלל בכלל.

ובנפרד בשביל הפרקטיות…

אגב, גם ככה יש מלא דברים שנשים לא אומרות, בטח בתפילת יחיד, גם כשזמנן בידן (תפילין, קורבנות…)

הרי יש הלכות על דילוגים ומה המינימום שכן חייב בשחרית וכו. אז כזה. מאוגד במשהו קטן כמו ברכון של כמה דפים (האלו בלי השירים החסידיים, שזה נטו ברכת המזון)

וגם אם אני לא טועה

מנחה, ראש חודש, חגים... 

פרשת השבוע לפי התלמוד הירושלמי

ידעו..

זכור לי במעורפל שיש התעסקות בזה בכתבי

האדמור מפיאסצנה היד..

הרבה מפיאסצנה מביא שם הרבה על עבודה עם דמיון ומסביר למה חשובה התלהבות זה די ארוך ועבודה תהליכית לא משהו שאני עכשיו יכתוב פה בדקה.

בחבד אגב יש הרבה דיבור על התלהבות מתוך התבוננות תוכלי למצוא אצל אדמור הזקן הרבה התבוננויות על זה

אז תחילת פרק כו בתניא מדבר על שמחה ועצבות..

אבל שוב זה קצת שונה..

שווה לעיין שם בכל מקרה😃

על שמחה ועצבות יש מלא!

אבל ספציפית על הנקודה של התהלבות פחות מצאתי..

תודה

ואמנם כבר ידעת, שהנרצה יותר בעבודת הבורא, יתברך שמו, הוא חפץ הלב ותשוקת הנשמה. והוא מה שדוד המלך מתהלל בחלקו הטוב ואומר (תהלים מב, ב): כאיל תערג על אפיקי מים כן נפשי תערוג אליך אלקים, צמאה נפשי לאלקים וגו'. (תהלים פד, ג): נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה'. (תהלים סג, ב): צמאה לך נפשי כמה לך בשרי. ואולם האדם אשר אין החמדה הזאת לוהטת בו כראוי, עצה טובה היא לו שיזדרז ברצונו, כדי שימשך מזה שתולד בו החמדה בטבע, כי התנועה החיצונה מעוררת הפנימית, ובודאי שיותר מסורה בידו היא החיצונה מהפנימית.

אך אם ישתמש ממה שבידו, יקנה גם מה שאינו בידו בהמשך, כי תולד בו השמחה הפנימית והחפץ והחמדה מכח מה שהוא מתלהט בתנועתו ברצון. והוא מה שהיה הנביא אומר (הושע ו, ג): ונדעה נרדפה לדעת את ה', וכתוב (הושע יא, י): אחרי ה' ילכו כאריה ישאג.

בהצלחה!

לספור את העומר 49 יום