מצד שני, פתאום עלתה לי מחשבה שזה אולי ביטוי לרצון לברוח? כשאין כוחות לכלום אז בעצם זה סוג של תירוץ בתחפושת של אידיאל ורצון טהור שהוא כל כך יפה שכיף להאמין בו?
פתאום חשבתי גם על אלה שאומרים שלפעמים גברים נשארים בישיבה גם כן כבריחה. מפחד, מחוסר מוטיבציה או דברים אחרים..
למרות שבסופו של דבר בין כל הלימודים העמוסים האלה אני באמת ממש בקושי מוצאת זמן ללמוד. אין לי את הפניות הנפשית ובטח שלא הפניות הפיזית.. אז אולי יש שורש של אמת ברצון הזה?
כמה אומץ זה דורש בכלל לחשוב ככה. כל כך לא מקובל לבת שכביכול נקראת "דוסית" ועברה ב"מסלול התורני האידיאלי"..
יצאתי מבולבלת.

